22. להשלמת התמונה יצוין כי הגם הוודאות הביטוחית הצפויה ממכתב הדחייה והמתחייבת מהנחיות המפקח על הביטוח, כאמור מעלה, הטעים הדין עם השנים מספר חריגים, תולדת הפסיקה והנחיות מאוחרות של המפקח על הביטוח (דוגמאת העלאת טענה חדשה למקרה של הרחבת הכיסוי הביטוחי המוחרג; טענה למרמת ביטוח שהתגלתה מאוחר למכתב ועוד), שנועדו לאפשר לחברת הביטוח להכניס נימוקים נוספים לדחיית הכיסוי הביטוחי שלא עלו במסגרת מכתב הדחייה (ראה למשל: רע"א 4339/08 עזבון סלים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (24.7.2008) עמ' 6-7).
23. לאחרונה אף נדרש בית המשפט העליון לשאלת היקף ההנמקה המצופה מאת חברת הביטוח במסגרת ניסוח מכתב הדחייה ומצא כי היקף ההנמקה צריך להיות תמציתי וענייני מחד, אך גם נהיר ובהיר מאידך:
"על מנת לעמוד בחובת ההנמקה, נדרשת המבטחת להציג באופן תמציתי, אך נהיר ובהיר, את מכלול הטעמים לסירובה לתשלום תגמולי הביטוח, בין אם הם מבוססים על טענה משפטית ובין אם הם מבוססים על טענה עובדתית, תוך הפנייה ספציפית לתנאיי הפוליסה הרלוונטיים לעניין. ודוק, אין זה סביר לתפוס את המבטחת בלשונה, ולדקדק אחר כל אות ותו המופיעים במכתב הדחייה. המבחן בו נדרשת חברת הביטוח לעמוד הוא מבחן מהותי – האם יש במכתב הדחייה כדי להעמיד את המבוטח הסביר על מלוא הנימוקים בעטיים החליטה לדחות את תביעתו, באופן המאפשר לו לכלכל באופן מושכל את צעדיו בהתאם. ויודגש, היקף ההנמקה לה נדרשת המבטחת נגזר גם מהיקף המידע שמסר המבוטח.
--- סוף עמוד 10 ---
כך למשל, אם המבוטח לא מסר נתון מסוים שיש בו כדי להשליך על תביעת התשלומים, אין לצפות מחברת הביטוח להתייחס לכך כבר במסגרת מכתב הדחייה. ".(רע"א 4009/19 חתמי לוידס נ' מודיעין אזרחי בלדרות מאובטחת בע"מ, פיסקה 14(12.11.19)).
מהכלל אל הפרט
24. לא בכדי אמרנו דברים שאמרנו ולא בכדי הרחבנו בסוגיה זו כי אלא משום חשיבות מכתב הדחייה הנדון כאן המהווה את מסגרת הדיון ומסד הנתונים, וכן את הבסיס הנורמטיבי המהותי של הפן הביטוחי שלה. לאורו יש לבחון את טענות התובע לשלילת הכיסוי הביטוחי בהתייחס לאותם נימוקים שנכללו במכתב הדחייה של הנתבעת. בהתאם לכך נדון בעילות מכתב הדחייה ואלה הן בעיקרן:
א. אי הוכחת מקרה הביטוח.
ב. אי הוכחת גובה הנזק ובכלל זה בגין הפרזה בגובהו הריאלי ותביעה לפיצוי כספי בכפל בגין נזק שפוצה בעבר.
ג. העדר שיתוף פעולה עם מומחה חברת הביטוח והכשלת בירור החבות המובילה לכדי שלילה מלאה של החבות הביטוחית.
נדון בנימוקים אלה על רקע המחלוקת הנדונה ונטלי ההוכחה האלמנטריים המוטלים על כל צד בדין.
נטלי ההוכחה
25. על פי הדין על התובע כמבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח ואת הנזק המבוטח שנגרם לו, בעוד שעל הנתבעת בתור חברת ביטוח, חלה החובה להוכיח את החריגים-
--- סוף עמוד 11 ---
הכשלים הביטוחים שהקנו לה לטענתה על פי דין, זכות לפטור מאחריות ביטוחית לה טוען המבוטח :
"הכלל לעניין נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג"( השופט א' מצא בע"א 378/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) ,177 ,184 (1989)). (לעניין זה ראה גם: רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450, 452 (1999); ע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H.WHEELER חתם לויד'ס, בפסקה 10 (22.5.2011).
26. בהתאם לכך, נבחן את נימוקיה של הנתבעת לדחיית הכיסוי הביטוחי המפורטים עלי מכתב הדחייה שנשלח לתובע.
קרות מקרה הביטוח – הפריצה לבית התובע
27. במכתב הדחייה של הנתבעת לתובע הטעימה הנתבעת כי הסיבה לשלילת הכיסוי הביטוחי מהתובע מקורה בין היתר כיוון שאירוע הפריצה כלל לא התרחש ובמילותיה שלה: "מבדיקתנו עולה כי לא הוכח התרחשות מקרה ביטוח מכוסה בפוליסה". במילים אחרות, לדעת הנתבעת אירוע הפריצה מבחינתה לא היה ולא נברא ובתור שכך, לא חלה עליה החבות הביטוחית לפצות את התובע בגינו.
28. דא עקא וכפי שציין זאת התובע לכל אורך הדרך בתביעתו ובסיכומיו, טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם מסקנת חוקר הנתבעת בסעיף 19.1 של פרק המסכם את חוות דעתו, שם נכתבו על ידו בין היתר הדברים הבאים:" אנו בדעה כי מדובר באירוע אמיתי של פריצה".
29. זו גם הייתה אמרת ב"כ הנתבעת במסגרת הדיון מיום 30.1.19 (עמ' 29 שורות 23-24 לפרו' הדיון ) וזו גם הייתה עמדת חוקר הנתבעת מר קלדס במסגרת חקירתו הנגדית מאותו יום, שם השיב בחיוב לשאלה האם האמין כי אירוע הפריצה בבית התובע
--- סוף עמוד 12 ---
התרחש באמת (עמ' 32 שורות 7-10 לפר' הדיון) ואף הוסיף והדגיש בתום חקירתו גם כך:
"כשחוקר או בעל תפקיד כמוני מעריך או קובע בדוח חקירה שהאירוע אמיתי משמע הפריצה היא אמיתית עד ומעבר לכך אני לא יודע מה נגנב". (עמ' 38 שורות 16-17 לפר' הדיון מיום 30.1.19).
30. מכאן שניתן לסכם נקודה זו ולקבוע שהתובע עמד בנטל המוטל עליו בכדי להוכיח את קרות מקרה הביטוח החל בעניינו והוא- פריצה אותנטית לביתו. במשך נראה שאין בכך די, כיוון שבכל מה שנוגע להוכחת גניבת הפריטים יקרי הערך לא עמד התובע בנטל אך על מנת שלא להקדים מאוחר למוקדם נפנה תחילה לבחון את טענותיה המקדמיות של הנתבעת ביחס לתנאים המקלים שהובילו לפריצה לבית בחסות רשלנותו של התובע ונתהה האם מהטעם הזה לבדו עומד לנתבעת פטור מחבות ביטוחית.
התנאים להקלת סיכוני הפריצה- האמנם?
31. עמדתה של הנתבעת שעלתה במסגרת תביעה זו ושלא במכתב הדחייה נסבה גם סביב חקירתה אודות השלבים שקדמו לפריצה לבית התובע בהתייחס לחובתו של זה על פי פוליסת הביטוח שלו למונעם. תנאים אלה הקשורים בסגירת דלת הבית גם במנעול עליון ופיזור התכשיטים והשעונים שבוטחו בשתי כספות היוו לדעת הנתבעת תנאים מקלים שיועדו להקטנת סיכויי הגניבה ובהם לשיטתה לא עמד התובע עת התגלה ספק מחקירתו וחקירת רעייתו הנוגע לנעילת המנעול העליון טרם יציאת בני הזוג את הבית ולנוכח העובדה שאין לגביה חולק והיא שהתובע לא טרח לחלק את התכשיטים בשתי כספות שונות שהתחייב בהן אלא הסתפק באחסונם בכספת הגדולה, דבר שלא מנע הטעיית הגנבים ולא הקשה עליהם את פריצת הכספת כלל. התובע כאמור הכחיש נמרצות זאת וגם זאת וטען כי בכל מה שנוגע לכספת הוא מעולם לא התבקש לחלק את התכשיטים לשתי כספות אלא לשדרג את הכספת הקטנה בכספת גדולה יותר עם חידוש הביטוח לשנה נוספת.
--- סוף עמוד 13 ---
דיון "תנאים להקלת הסיכון"
32. סוגיה זו הנוגעת לדרך נעילת דלת בית התובע ופיזור התכשיטים והשעונים יקרי הערך בכספת אחת, נוגעת לתנאים המקלים החוזיים אשר לדעת הנתבעת נצרך התובע בקיומם כל אימת שהוא ורעייתו לא נשאו פריטים אלה עימם ומטרתם להקטין את הסיכון מפני אפשרות לפריצה לבית וגניבתם. דא עקא וכפי שציינתי סיבה זו לדחיית הכיסוי הביטוחי או הקטנת היקפו, כלל לא עלתה במכתב הדחייה שנשלח לתובע וגם לא התבקש על ידה צירופה כנימוק נוסף -מאוחר יותר למכתב זה.
33. מדובר בטענה אשר הועלתה על ידי הנתבעת לראשונה במסגרת כתב הגנתה לתביעה זו ועל כן כבר עתה ניתן לומר ולסכם כי מהטעם הזה לבדו, דינה של זו להידחות על הסף וכל אשר ידון מעתה, לצורך העניין, הינו תאורטי לגמרי, מעבר לכל דיון נדרש אך משום הצורך שלא להותירה תלויה בחלל האוויר בשל חשיבותה לצורך הדיון כולו.
34. צלילה מעמיקה לראיות הנתבעת מלמדת כי מקור הכשל הנטען על ידה בהקשר לתנאים להקלת סיכון מצא את מקומו לראשונה במסגרת חוות דעת החוקר מטעמה אשר אמנם לא שלל את הפריצה לבית התובע, אך באותה נשימה העלה בחקירתו את הסיבות שהקלו לדעתו את ההתכנות לקיומה. וכך כותב החוקר במסקנות חוות דעתו:
א. המנעול העליון בדלת הכניסה של דירת התובע לא ננעל עובר לפריצה.
ב. התכשיטים שנגנבו לא אוחסנו בשתי כספות שיועדו לכך כי אם בכספת אחת –הגדולה מבין השתיים.
35. ממצאי חוקר הנתבעת כמתואר מעלה, לא קיבלו ביטוי או למעשה נזנחו לא רק במסגרת מכתב הדחייה של הנתבעת לתובע כי אם גם בדרך ניהולה של הנתבעת את הגנתה האפשרית למקרה של הפרת התנאים להקלת סיכון ונבהיר: משהנתבעת לא ביטלה את חוזה הביטוח בהודעה לתובע עובר לקרות אירוע הפריצה לביתו, עמדה לה הוראתו של סעיף 18 (ג) (2) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:"חוק חוזה הביטוח") אשר יונקת את כוחה מסעיף 21 לחוק שזו לשונו:
--- סוף עמוד 14 ---
קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1) [...]
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי.
36. לגבי דרך יישומו של סעיף זה קבעה הפסיקה בהלכת סלוצקי הידועה שהחילה את הסדר התגמולים היחסי למקרה של תנאים להקלת הסיכון, כי :
"ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות. " (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי, פיסקה 39 (15.09.2013)).
37. הלכת סלוצקי, שהוראתה שרירה וקיימת גם בימנו אנו (ראו למשל: רע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ ואח' (4.6.19) ) ואשר הלכה למעשה שללה את קיומו של תנאי מקדים לפוליסה בנוגע לתנאים להקלת סיכון שקבעה המבטחת,
--- סוף עמוד 15 ---
קבעה גם שנטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסת ביטוח חלופית – ממשית או היפותטית – כמו גם בכל הנוגע לסטנדרט המקובל אצל מבטח סביר – מוטל על חברת הביטוח וזאת כיוון:
"שתרופת התשלום היחסי היא תרופה של המבטח, ולא של המבוטח. היא מתחייבת גם מכך שהמידע אודות חוזי הביטוח האחרים שמציע המבטח או חוזי ביטוח מתחרים נמצא ברשות המבטח, ולא ברשות המבוטח." (פיסקה 42 לפס"ד).
38. פסק הדין בעניין סלוצקי גם העלה על נס את דרכי ההוכחה הנדרשות מאת מבטח סביר לשלילת הכיסוי הביטוחי כולו או לשם הסדר התגמולים היחסי , בציינו כי:
"[...] די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה. במקרים שבהם קיימת פוליסה חלופית אצל מבטחים אחרים, אך לא אצל המבטח הקונקרטי – תוכל חברת הביטוח להביא ראיות לגבי הפער בין מחיר פוליסה שאינה מחייבת לנקוט באמצעי מסוים לבין מחיר פוליסה שמחייבת לעשות כן בחברה אחרת. נתונים אלה יוכלו לשמש כנקודת המוצא לדיון, בכפוף לראיות נוגדות שיביא המבוטח או לטענות אחרות שיציג."( פיסקה 42 לפס"ד).
39. מהמקובץ לעיל עולה כי בכדי שמבטחת תכסה תחת צל הפיצוי היחסי או תחת זכותה לשלילתו המלאה של הכיסוי הביטוחי, למקרה של הפרת התנאים להקלת סיכון, עליה לשכנע את בית המשפט בראיות ובכתובים אודות קיומה של פוליסת ביטוח יקרה יותר אצלה אשר פוטרת את המבוטח מקיומם של תנאים אלה, וזאת לצורך בחינת סכום הפיצוי היחסי ואומדנו שיהא זכאי לו המבוטח למקרה של פוליסה יקרה יותר באותם תנאים ואם אין בידה פוליסה שכזו להציג, עליה להביא ראיות דומות בנוגע למבטח סביר באותן נסיבות.
40. לא זאת ולא זאת עשתה הנתבעת כאן כמבטחת התובע, שכן לא רק שהיא לא טענה מלכתחילה במסגרת מכתב הדחייה שלה לתובע כי הוא הפר את התנאים להקלת סיכון
--- סוף עמוד 16 ---
שנדרשו ממנו ובכללן את אי נעילת מנעול העליון של דלת הדירה ואת אי אחסונם של התכשיטים שנגנבו ממנו בשתי כספות נפרדות, תחת אחת בפועל, כפי שהראנו מעלה, היא גם לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תנאיה של הלכת סלוצקי בהתייחס הן לשלילת הכיסוי הביטוחי באופן מלא למקרה של הפרת תנאים אלה, והן למקרה של זכאות התובע לפיצוי יחסי במקרה שכזה, כל שכן ולרבות, דבר אי הוכחת קיומו של קשר סיבתי שבין הפרת אותם תנאים לבין הפריצה שהתממשה בפועל מהטעם הפשוט ששום ראייה בעניין אלה כלל לא הובאה על ידה.