55. עוד יש לציין, כי במקרים שבהם מתקבלת בקשה לסילוק על הסף של תביעה בררנית או כזו שמעלה אינדיקציה אחרת לשימוש לרעה בהליכי משפט, לא מן הנמנע שיושתו על התובע גם הוצאות משפט הולמות. זאת, בהתחשב בכך שפסיקת הוצאות משפט מאזנת בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למנוע ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב (ראו: בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא – משרד התעשיה והמסחר, פ"ד ס(1) 600 (2005); רע"א 4370/07 הרן נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה ד (20.11.2007)).
56. פרשנות תכליתית של ההגנות הקבועות בחוק – העמדה הכללית שהציג היועץ המשפטי לממשלה, לפיה פרשנות ההגנות הקבועות בחוק צריכה להיעשות בשים לב לחשיבות שבקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי, מקובלת גם עליי. הדברים אמורים לשיטתי בעיקרו של דבר בהתייחס להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק.
57. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב", וזאת ככל שמתקיימת אחת הנסיבות המנויות בסעיף. סעיף 16 לחוק מוסיף וקובע חזקות בעניין זה – ראשית, חזקה שהפרסום נעשה בתום לב, אם הנתבע הוכיח שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ושנית, חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב, אם הדבר שפורסם לא היה אמת, והנתבע לא האמין באמיתותו; אם הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא; או אם הפרסום נועד לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 (ראו גם: עניין נודלמן, פסקאות 27-25). עם זאת יוזכר, כי "היעדר האמת כשלעצמו, אין בו כדי לשלול את תום הלב, אם לא נצטרפו לכך יסודות נוספים" (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 306 (1977). ראו גם: ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, [פורסם בנבו] פסקה 49 (22.7.2015); ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, [פורסם בנבו] פסקה 43 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (22.2.2017)). למעשה, סעיף 15 לחוק מרכז בנסיבותיו השונות שתי הגנות מסורתיות מהמשפט המקובל – הגנה על הבעת דעה הוגנת והגנה הנוגעת למקרים שבהם קיים אינטרס או חובה בעשיית הפרסום (ראו: שנהר, בעמ' 250-249).