69. יצוין כי שיטות משפט שונות נדרשו במקרים מסוימים באופן כללי יותר למאפייניה של הוצאת לשון הרע ברשתות חברתיות – מהירות תגובה של המפרסמים ומהירות קליטה של מסרים, שימוש נרחב בסימנים לא מילוליים ("אימוג'י") ועוד. כך למשל, שימוש ב"אימוג'י" משפיל שימש בסיס לקבלתה של תביעת לשון הרע באנגליה בפסק הדין בעניין McAlpine v. Bercow [2013] EWHC (QB) 1342 (ראו עוד: Nicole Pelletier, The Emoji That Cost $20,000: Triggering Liability for Defamation on Social Media, 52 WASH. U. J. L. & POL'Y 227 (2016)). המציאות של הוצאת לשון הרע בטוויטר ותביעות בגינה אף זכתה לכינויTwibel (מיזוג בין טוויטר ל-Libel. ראו: Ellyn M. Angelotti, Twibel Law: What Defamation and Its Remedies Look Like in the Age of Twitter, 3 J. HIGH TECH. L. 430 (2013)).
70. פרספקטיבה משלימה של הדיון שבפנינו משתקפת בפסק דינו של בית המשפט העליון של פרובינציית בריטיש קולומביה בקנדה בענייןPritchard v. Van Nes 2016 BCSC 686. במקרה זה הוגשה תביעת לשון הרע נגד מי שפרסמה פוסט בפייסבוק שכלל לשון הרע כלפי שכן שעמו הייתה מסוכסכת. בפוסט המקורי טענה המפרסמת, באופן שקרי, כי השכן התקין אמצעי מעקב ובילוש שבאמצעותם הוא עוקב אחר בני משפחתה, לרבות ילדיה הקטינים. תביעת הדיבה שהוגשה נגד המפרסמת התייחסה גם לנזק הנוסף שנגרם על רקע העובדה שהפוסט שלה זכה לתגובות רבות מטעם משתמשים אחרים בפייסבוק, אשר התייחסו אל השכן בין היתר כ"פדופיל", ובעקבות זאת ההאשמות אף נשלחו בדואר אלקטרוני אל מנהל בית הספר שבו עבד התובע כמורה. סכום הפיצויים שנפסק באותו מקרה הביא אפוא בחשבון את נזקי ה"הדהוד" והחשיפה הנוספים של הפרסום. עם זאת, מדובר במקרה שונה מעיקרא מהסוגיה שבה עסקינן – מאחר שהוא עוסק במפרסם מקורי מזוהה שהתביעה הוגשה נגדו, ולכן מדובר אך ב"שיקוף" עקיף של הנושא.
71. לבסוף, פסיקה בעלת רלוונטיות גבוהה יותר למקרה שבפנינו היא זו שעסקה בשאלת אחריותם של גורמים שפרסמו "Hyperlink" (היפר-קישור) לפרסום אחר שהתברר כבעל תוכן דיבתי. השאלה היא האם פתיחת צוהר לפרסום זה באמצעות היפר-קישור צריכה להיחשב פרסום שבגינו ניתן לתבוע גם כן. לכאורה, מדובר בסוגיה נפרדת – היפר-קישור אינו שיתוף או לייק בפייסבוק, אלא מדובר בטקסט, תמונה או מדיה אלקטרוניים שלחיצה עליהם מובילה לתוכן המצוי בדף אינטרנט אחר. עם זאת, מדובר במקרה נוסף של "פרסום חוזר" שיש לבחון כיצד ראוי ליישם את ההגדרות של דיני לשון הרע ביחס אליו. ההיפר-קישור מקל על חשיפתו של הפרסום שאליו הוא מפנה, ובמובן זה תורם לתפוצתו. עם זאת, אין מדובר בפעולה שכוללת תוכן עצמאי. שאלת האחריות בגין היפר-קישור היא – כמו השאלה שנדונה בפנינו – בעלת השלכות ישירות על מידת ההגנה על חופש הביטוי. החלת האחריות על פרסום דיבתי גם על מי שמפרסם היפר-קישור המפנה לפרסום המקורי צפויה להיות בעלת אפקט מצנן באופן שעלול לצמצם את היקף השימוש בפרקטיקה זו, שיש בה כדי לתרום לזרימת מידע קלה ונוחה.