91. לאור האמור יש להטיל את האחריות אף על נתבע 3 יחד עם נתבעים 1-2 ביחד ולחוד.
שאלת גובה הפיצוי
92. בשלב זה משקבעתי כי הפרסומים מהווים לשון הרע ולא קיימת הגנה בחוק, יש לבחון את שאלת גובה הפיצוי הראוי לתובע.
93. הפסיקה קבעה קווים מנחים בבחינת השיקולים שיש לבחון בעת מתן פיצויים. כך נקבע כי שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה והיקפה, מתפוצת הפרסום מאופי הצדדים ומהתנהגותם. כן יינתן משקל לעובדת התנצלותו של הפוגע, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן (ראו ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 596), ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008) וכן עניין בן גביר).
94. בענייננו, יש לקחת בחשבון בין השאר את העובדה כי מדובר בפרסומים פוגעניים ומכפישים חוזרים ונשנים, בעלי תפוצה רחבה. כעולה מחקירת נתבע 2 אין המדובר כפרסומים שנכתבו ב"עידנא דריתחא" וללא שימת לב אלא נכתבו בישוב הדעת תוך מחשבה (עמ' 11 שורות 29-30).
95. נתבע 2 אף אישר ששיתף את הפוסטים על מנת להגדיל את התפוצה שלהם (עמ' 12, שורות 9-10).
96. בנוסף יש לתת את הדעת לעובדה כי הפרסום הרביעי פורסם גם לאחר מכתב ההתראה שנשלח. כמו כן את העובדה כי הפרסומים המשיכו להתפרסם עד למועד הדיון למרות הצהרות נתבע 2 בדיון השני כי יסירם.
97. כמו כן יש לקחת בחשבון את היקף תפוצת הפרסום. מהמוצגים שהוגשו עולה כי נכון להגשת תצהירי התובע הפרסום הראשון זכה ל-162 לייקים 24 שיתופים. המדובר בביטוים חוזרים ונשנים שצברו תהודה רבה.
98. עובדה נוספת שיש לתת את הדעת אליה היא העובדה שנתבע 2 לא הביע התנצלות כנה ביחס לאמירות שפורסמו. טענותיו לפיהן הוא מצר על המילים אך לא על הכוונה (עמ' 10 שורה 2) אינה מלמדת על התנצלות כנה, באופן שיש בו כדי להקל בפסיקת הפיצויים. לא רק זאת, הנתבע לא חזר בו מדבריו וטען כי האמירה שקרן ומשוחת היא אמת לחלוטין (עמ' 7, שורות 14-15).
99. הנתבעים ממשיכים אף לאחר הגשת התביעה לפרסם אמירות פוגעניות כנגד התובע ובפוסט שהעלו קראו לו "צורר ענף האידוי בישראל" אין צורך להבהיר את הקונוטציה העולה מאמירה זו והנתבעים אינם סבורים שיש בכך פגם.
100. בנסיבות העניין ולאחר שבחנתי את מכלול השיקולים ובכלל זה השיקול ההרתעתי נגד פרסומים כאמור, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי כולל בגין מכלול הפרסומים בסך של 100,000 ₪.