בטענה זו אין דבר.
שמיר הופנה בעמ' 47 בפרוטוקול לטענתו בבקשה בדבר קיומה של ציפייה לגיטימית לחלוקת דיבידנד.
לאחר שאישר טענה זו נשאל מדוע נמנע מלהצהיר בתצהירו ולו במילה אחת על אותה ציפייה לגיטימית. תשובה לכך לא היתה לו.
--- סוף עמוד 36 ---
שמיר אישר כמובן כי לא הוא רכש את המניה בבנייני האומה.
שמיר התבקש לאשר כי אין הוא יכול להעיד על קיומה של ציפייה כזו או אחרת אצל מי שרכש את המניות, וגם לא אצל שאר רוכשי המניות.
תשובתו היתה "בכל הכבוד אני היו לי שיחות עשרות רבות אם לא נגיד מאות שעות עם רוכשי המניות כאשר ארגנתי את הקבוצה בתחילת שנות ה- 80'. אני יכול להגיד לך בצורה חד משמעית שבעלי המניות ציפו לדברים האלה, ולהגדיר את הפעולה שלהם ואת הכסף שהם נתנו כתרומה זה פשוט חוצפה".
בדברים אלה, אליהם מפנים המבקשים בסיכומים, אין כמובן כל ראייה בדבר ציפייה לגיטימית של מי מבעלי המניות.
שיחות שהיו לשמיר, לטענתו, עם רוכשי המניות בשנות ה- 80' שלא קיבלו ביטוי בתצהיר - נותרו בגדר עדות שמיעה בלבד שאינה יכולה להוות בסיסי ראייתית כלשהו לקביעה בדבר ציפייה לגיטימית לחלוקת רווחים - לא של המבקשים ולא של מי מיתר חברי הקבוצות הנטענות.
גם בהפניית המבקשים בסיכומים לעמודים 54 ו-55 לפרוטוקול, כמאשרים את אותה ציפייה לגיטימית, אין ולו כלום.
באותם עמודים בפרוטוקול מתייחס שמיר לזכויות מצטברות לדיבידנד ולטענה שכל שנה שלא קיבל דיבידנד נגרם לו עוול.
טענה זו חוזרת שוב לעצם הזכות לקבל דיבידנד ואין לה כל קשר להוכחת הטענה בדבר ציפייה לגיטימית.
זאת מעבר לכך כי אין, כאמור, כל הוראה בתקנון הקובעת חובת חלוקה, כך שלמעשה קשה אם לא בלתי אפשרי להצביע על ציפיות לגיטימיות. כדברי צ. כהן "ציפיות לגיטימיות שאינן נובעות מהתקנון דורשות קשר אישי בין הצדדים" (עמ' 123).
קשר כזה לא קיים ולא הוכח בפניי.
כפי שצוין לעיל, יכולה טענת קיפוח של בעל מניות בעניין חלוקת דיבידנד להתבסס על כך שנושאי משרה בחברה מרוקנים את רווחיה במסווה של שכר, כאשר הסכומים שהם נוטלים כשכר עולים על המקובל בשוק ואינם אלא בגדר חלוקת רווחים לבעלי מניות הרוב.
ראה צ. כהן לעיל עמ' 150 והערות שוליים 259, 260.
--- סוף עמוד 37 ---
ראה גם א. חביב סגל דיני חברות (2007) עמ' 611 שם נאמר כי בתי המשפט לא הכירו במדיניות אי החלוקה כשלעצמה, כפועלה הכרוכה בקיפוח המיעוט: "רק כאשר אל מדיניות אי החלוקה מצטרפת פעולה המכוונת לחלוקת הרווחים בצורה לא שוויונית, יתערב בית המשפט לטובתו של המיעוט. פעולות המכוונות לחלוקה לא שוויונית יכולות להיות הקצאת שכר גבוה במיוחד לנושאי המשרה בחברה (שהם בדרך כלל, נציגיו של הרוב),... או מיזוג שבו נרכשות מניות המיעוט. התובענה שלפיה, אי חלוקת דיבידנד יחד עם פעולות אחרות מצדו של הרוב, המזרימות מכספי החברה לכיסו של בעל השליטה בלבד – מהוות פגיעה אסורה במיעוט, נתמכת בלשונו ובתכליתו של חוק החברות".
לאור זאת, עולה השאלה האם המבקשים הוכיחו, ולו לכאורה, טענה של קיפוח באמצעות חלוקה בלתי שוויונית של רווחי החברה (כאשר לעצם שאלת קיומם של רווחים – אתייחס בהמשך – ד.ק.).
בסעיף 46 לבקשת האישור נאמר כי לבעלי המניות היתה ציפייה לגיטימית לקבל דיבידנד, טענה אליה התייחסתי לעיל, וכי הקיפוח חמור שבעתיים "נוכח העובדה כי עושרה של בנייני האומה הועבר לבעלי השליטה שבה, בין אם בתשלום שכר וטובות הנאה על ידי בנייני האומה לתריסר דירקטורים שכיהנו בדירקטוריון..."
טענה זו נותרה בגדר טענה כללית שלא ניתן לה כל פירוט עובדתי בתצהירי המבקשים.
בתצהירו העיד שחם כי אין לטענה זו כל בסיס, שכן הדירקטורים בבנייני האומה מכהנים וכיהנו מבלי לקבל שכר או טובות הנאה, פרט לקבלת כרטיסים מידי פעם ודורונות בעלי ערך פעוט לחג.
בסיכומי המבקשים נוספו טענות נוספות בדבר אי דיווח מלא בדבר עסקה אשר נתנה לבעלי השליטה הנחה בשיעור 20% ממחירון המקובל, ואי גביית חוב מהרשות לפיתוח ירושלים בגין תכנון אצטדיון בשנת 97' בסכום קרן של 145,000 ₪.
לאלישר לא היתה כל תשובה לשאלה האם יש בידו מידע הסותר את האמור בתצהירו של שחם. תשובתו היתה שלילית (עמ' 19 לפרוטוקול).
אלישר גם אישר כי אין לו כל ידיעה אישית בדבר הטענה בדבר הנחה מהמחירון המקובל לבעלות השליטה.
אלישר גם נשאל כיצד טענתו בדבר העברת עושרה של בנייני האומה לבעלי השליטה מתיישבת עם טענתו האחרת כי רווחי בנייני האומה הושפעו בעיקר מרכישת והשבחת המקרקעין. תשובתו היתה "אני לא יודע" (עמ' 20 לפרוטוקול).
--- סוף עמוד 38 ---
אלישר אישר באופן חד משמעי כי משנת 2004 אין לו כל ידיעה אישית וכי הידיעה היא למעשה של עו"ד לויט.
עדות זו בוודאי איננה מהווה תשתית ראייתית לטענת העברת העושר לידי בעלי השליטה.
בסיכומים טענו המבקשים כי אם נכונה טענת המשיבות בדבר ההפסדים הצבורים כפי שהם עולים מהדוחות הכספיים של החברה "אזי נשאלת השאלה האם ההפסדים הצבורים של החברה נובעים מסבסוד ו/או מתן הטבות לבעלי השליטה שבה... או שמא הדבר נובע מכך שהחברה אינה גובה דמ"ש כלכליים.. או הייתכן כי הסיבה לכך מאי היעילות בניהול החברה...".
גם בשאלה זו המועלית על ידי המבקשים בסיכומים בסעיף 52, אין כדי להוות תשתית ראייתית כלשהי לטענת ההטבות לבעלי השליטה.
המשיבות השיבו באופן מפורש לטענות המבקשים במסגרת הסיכומים.
- מתנות לחג וכרטיסים להופעות
בחקירתו הנגדית נשאל שחם מה שווי אותם דורונות אשר מקבל כל דירקטור לחג והתשובה היתה "100 ₪ גג למתנה, אני חושב שהגזמתי". (עמ' 177 לפרוטוקול)
תשובה ישירה זו של שחם לא נסתרה.
בעניין הכרטיסים למופעים הבהיר שחם כי בעקרון במופעים בהם נמכרים כרטיסים לקהל מבקשת החברה או דורשת מעורך המופע להשאיר לה שורה או שתי שורות
"ומתוך המקומות האלה בין היתר מחלקים כרטיסים גם לדירקטור" (עמ' 175 לפרוטוקול).
שחם המשיך והסביר כי לא כל הדירקטורים לוקחים כרטיסים וכי מי שמקבל את הכרטיסים מקבל כרטיסים זוגיים.
שחם העיד עוד כי לא מקבלים כרטיסים לכל הצגות הקולנוע של גלובוס הנמצאים בבניין.
שחם אישר כי בשנת 2009 הועברה החלטה בדירקטוריון אשר מבטלת את 200 כרטיסי חינם.
החקירה הנגדית בעניין זה נמשכה והתייחסה גם לערך ההטבה של כרטיסי החינם שחולקו (עמ' 178 לפרוטוקול).
--- סוף עמוד 39 ---
שחם העיד ועדותו לא נסתרה כי סך הכרטיסים שבנייני האומה נותרת לדירקטורים לא מגיעים יחד ל- 300 בשנה, ומבחינת העלות שלהם אינם שווים יותר מ- 4500 ₪.
יש לזכור, כי על פי עדותו של שחם שאף היא לא סתרה בדרך כלשהי, הדירקטורים מכהנים וכהנו מבלי לקבל שכר וטובות הנאה.
- מתן הנחה
בסעיף 22 לתשובה – בסעיף המתייחס לעריכת דוחות שנתיים בניגוד לחוק ניירות ערך, על יסוד הטענה כי מדובר בחברה ציבורית לפי חוק ניירות ערך, נאמר כי אין בדוחות הכספיים השנתיים דיווח מלא לפיה נתנה בנייני האומה לבעלי השליטה הנחה בשיעור של 20% מהמחירון המקובל לעריכת אירועים ולו משנת 96' ועד לסוף שנת 2008 כפי שעולה מהביאורים לדוחות הכספיים.
שחם העיד בחקירתו הנגדית כי לסוכנות היהודית ולעיריית ירושלים יש פעילות עסקית בבנייני האומה וכי הכוונה היא לעריכת אירועים במתקני החברה מזה 20 שנה.
גופים אלה מקבלים 20% הנחה ממחיר המחירון "מכוח זה שהם לקוחות מהותיים שלנו".
ב"כ המבקשים הבהיר כי ערך חשבון וכי היקף הפעילות שלהם אינו עולה על 4% ועל פי עדותו של שחם מדובר ב- 5%.
שחם נשאל "קליינט שהוא 5% מסך ההכנסות שלך זכאי ל- 20% מהמחירון?"
תשובתו היתה חיובית (עמ' 172 לפרוטוקול).
שחם הבהיר כי מדובר באריתמטיקה בלבד ויש מדיניות תמחור של החברה, של הנחות ללקוחות ואיך עובדים מול לקוחות ולמי נותנים הנחות.
אינני רואה מקום להידרש לחישוב האריתמטי בדבר גודל לקוחות אלה. עדותו של שחם על פיה קיימת מדיניות המאפשרת מתן הנחה ללקוחות חוזרים, כולל בעלות המניות, סבירה ומקובלת עלי והיא בגדר שיקול הדעת הכלכלי ההגיוני של כל חברה עסקית.
גם בסיכומים לא הוכח בדרך כלשהי כי מדובר בהנחות חריגות ביחס להנחות שניתנו לאחרים.
מקובלים עלי לחלוטין דבריו של שחם בחקירה החוזרת, על פיה קיימים גורמים נוספים המקבלים 20% הנחה מהמחירון המקובל.
--- סוף עמוד 40 ---
שחם נשאל מה מאפיין גורמים אלה ותשובתו היתה "לקוחות חוזרים קבועים, היקף פעילות... לקוחות טובים שלנו שאנחנו אוהבים, שאנחנו רוצים שהם יחזרו אלינו ושאנחנו אוהבים שהפעילות שלהם איתנו טובה יש לנו גמישות תמחירית איתם" (עמ' 194 לפרוטוקול).
- אי גביית חוב מהרשות לפיתוח ירושלים
העיד שחם כי מעולם לא ויתר על החוב הזה וייתכן כי יגבה אותו. החוב עצמו בסכום קרן של 145,000 ₪ מופיע בדוחות הכספיים של החברה. ייתכן בהחלט כי ההסבר לאי גביית החוב עד עתה נובע אכן משיקולי ניהול, אם כי לא בהכרח שיקולי ניהול מושכלים כפי שנטען בסעיף 228 לסיכומי המשיבות.
בכל מקרה מדובר בסכום כה זניח שאין בו כדי ללמד על העברת עושרה של החברה לעיריית ירושלים, שהינה בכל מקרה גוף סטטוטורי נפרד מהרשות לפיתוח ירושלים או כדי לעמוד בדרך כלשהי בקריטריון הנדרש להוכחת טענת קיפוח בגין העברת עושרה של החברה לבעלי מניות השליטה.
אינני רואה כל מקום לראות בטיעונים לעיל, בגדר חלוקת דיבידנד סמוי על ידי החברה לבעלי השליטה בלבד, והעברת עושרה של החברה לבעלי השליטה על חשבון קבוצת המיעוט.
מהאמור לעיל עולה כי המבקשים לא עמדו בנטל הנדרש מהם להוכחת עצם טענת הקיפוח בגין אי חלוקת הדיבידנד.
כל הדיון לעיל נעשה בהנחה כי קיים "עושר" או "רווח" אותו ניתן היה לחלק כדיבידנד.
יש לעבור עתה לנושא הרווח.
כפי שציינתי לעיל קובע תקנון החברה, באופן חד משמעי, כי אין לשלם דיבידנד אלא מתוך רווחי החברה וכי הצהרת מועצת המנהלים בדבר סכום הרווח נקי - תהיה מכרעת.
--- סוף עמוד 41 ---
בסעיף 11 לבקשת האישור נאמר כי מצורפים דוחות כספיים של בנייני האומה לאחר המועד הקובע "שכלולים בהם נתונים הרלוונטיים לעניינים המועלים בבקשה, כפי שיובהר בהמשך הבקשה".
בסעיף 35 לבקשה נאמר כי עיקר הנכסים של בנייני האומה מהמועד הקובע ועד עתה, הינם המקרקעין המיועדים לקיום כינוסים גדולים, תערוכות, ירידים, תצוגות אופנה וכדומה.
בסעיף 37 ניתן פירוט בדבר האירועים שהתקיימו בשנת 2007, וצוינה העובדה כי הרווח התפעולי של בנייני האומה לשנה זו הסתכם בסך של 2.5 מיליון ₪.
נאמר כי רווחים תפעוליים אלה מהווים את אחת האינדיקציות, הקטנה שבהן, לרווחיה של בנייני האומה.
עוד נאמר, בסעיף 38 כי הדוחות הכספיים של 2007 אינם מביאים לידי ביטוי את השווי הנכסי של המקרקעין, המופיעים תחת הכותרת "רכוש קבוע" על בסיס העלות ההיסטורית.
אין מחלוקת כי הדוחות הכספיים של החברה לשנים 2001-2008, אשר צורפו במלואם לתגובת המשיבות לבקשת האישור, מצביעים על הפסדים מצטברים הגדלים לאורך השנים מסכום של 62 מיליון ₪ ועד ל- 110 מיליון ש"ח.
כנגד עובדות ברורות אלה בדבר הפסדים צבורים על פי הדוחות הכספיים, טענו המבקשים כי הוכח בבקשה שהחברה התאגדה כחברה ציבורית ולכן חלים עליה הוראות סעיף 171 (א) לחוק החברות המחייב חברה ציבורית לערוך דוחות כספיים לפי חוק ניירות ערך ותקנותיו.
אומנם, מקובלת עלי טענת המשיבות כי מדובר למעשה בהרחבת חזית שכן הדוחות הכספיים צורפו לבקשת האישור והמבקשים הסתמכו עליהם. רק בתשובה ובסיכומים, לאחר שצויינו על ידי המשיבות ההפסדים הצבורים בדוחות הכספיים, עלתה טענה חדשה על פיה נערכו הדוחות בניגוד לחוק החברות תוך הפנייה לחוק ניירות ערך.
עם זאת, מצאתי לנכון לדון בטענה זו שכן היא מובילה באופן ישיר לטענת המבקשים, על פיה לא נערכו דוחות 2008 בהתאם לתקן ה-IFRS .
המבקשים טענו כי לו היתה החברה עורכת את הדוחות השנתיים כפי שהיתה חייבת, ולו משנת 2008 ואילך, בשערוך המקרקעין לפי מודל השווי ההוגן - היו הדוחות
--- סוף עמוד 42 ---
השנתיים משקפים מבחינת כללי החשבונאות הנאותים את ערכה הכלכלי האמיתי של החברה. מצב דברים זה היה מאפשר לה לחלק את הרווחים הראויים שנצברו בה. לכן, נטען, אין אחיזה משפטית או חשבונאית לממצאי הכלכלן מטעם המשיבות, כי ההפסדים הצבורים שנרשמו בספרי החברה מאז שנת 94' ואילך לא אפשרו לחברה לחלק דיבידנדים.
אינני רואה מקום לטענת המבקשים על פיה יש לראות בבנייני האומה כחברה ציבורית כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות.
סעיף 1 לחוק החברות מגדיר "חברה ציבורית" כ"חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך... ומוחזקות על ידי הציבור".
החברה רשומה ומסווגת אצל רשם החברות כ"חברה פרטית מחויבת במאזן".
לגבי עובדה זו אין מחלוקת, אלא שנטען על ידי המבקשים כי מדובר בסיווג מוטעה. רישום במרשם החברות מהווה בגדר תעודה ציבורית ורשומה מוסדית, ומי שמבקש לטעון כנגד אותו סיווג - אמור להוכיח את טענתו ובוודאי שעליו לפנות בשלב ראשון לרשם החברות על מנת לטעון כנגד הסיווג.
המבקשים העידו כי לא פנו בעניין לא לרשם החברות ולא לרשות ניירות ערך.
יש אם כן לראות בתעודת הרשם כבעלת תוקף ראייתי מחייב על פניה, למרות שהרישום איננו קונסטיטוטיבי.
גם לגופו של עניין, אין מקום לראות בחברה כמי שהציעה ניירות ערך לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך.
גם אם נקבל את טענת המבקשים כי בעלי המניות של החברה אוחזים במניות שהונפקו על פי שני פרוספקטים של החברה, אין מקום לטענה כי יש לראות בפרוספקטים אלה, משנות ה- 50, תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך.