--- סוף עמוד 230 ---
התוצאתי ולרכיב הסיבתיות בין המצג השווא לבין התוצאה האפשרית הנובעת מאותו מצג שווא (ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מט(2) 4, 22; ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט (28.9.2016, סעיף 123 לפסק הדין); ע"פ 3506/13 דוד הבי נ' מדינת ישראל (12.1.2016); וע"פ 3517/11 אילנה שמשון נ' מדינת ישראל (6.3.2013)).
525. בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק העונשין, לא מוטלת על המאשימה החובה להוכיח מודעות בפועל לטיב המעשה ולנסיבות ביצועו, ו"אדם יכול לשאת באחריות פלילית לעבירה הדורשת מודעות גם אם לא היה מודע בפועל לטיב התנהגותו או לנסיבה כלשהי, אם הוא חשד באפשרות קיומה של הנסיבה או בטיב ההתנהגות, ונמנע מלבררם" (ע"פ 4089/07 עאזם סייף נ' מדינת ישראל (6.5.2010)). אדם שחשד בטיב התנהגותו או בנסיבה מסוימת המקימה את יסודות העבירה, אך נמנע מלברר אותה נסיבה, "החשד" יהא שקול למודעות ויראו אותו כמי שעשה את המעשה ביודעין, כך שעצימת עיניים שקולה למודעות (ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735). לצורך החלת דוקטרינת עצימת העיניים יש להוכיח קיומם של "שלושה רכיבים: קיומו של חשד סובייקטיבי; היות החשד ממשי; ואי בירור החשד" (פרשת עאזם סייף שהובאה לעיל).
באשר לרכיב הראשון בעצימת עיניים, שעניינו חשד סובייקטיבי נקבע בפסיקה, כי יש להוכיח כי האדם הקונקרטי חשד במקרה הקונקרטי, ואין די בכך שאדם מן היישוב היה חושד בטיב ההתנהגות או בנסיבה המפלילה. נקבע, כי "אין די להראות חשד כללי או חשד עקרוני על מנת להוכיח עצימת עיניים, שכן בכך יש סכנה שנתרחק מרחק רב מדי מהרציונאל שבעצימת עיניים, היינו, כי חשד סובייקטיבי בדבר קיומה של נסיבה כמוהו כמודעות סובייקטיבית לנסיבה. חשד עקרוני בדבר קיום נסיבה יכול לבסס עבירות אשר דורשות מודעות בכוח, כגון עבירות רשלנות, אך לא עבירות הדורשות מודעות בפועל.." (עמ' 36 בפרשת עאזם יוסף לעיל). באשר לעוצמת החשד, אין חובה להוכיח, כי מדובר בחשד בעוצמה גבוהה, ודי בחשד ממשי שקינן בלבו של הנאשם, אך הוא נמנע מלברר את העובדות לאישורן במטרה להפיג את החשד (ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 289, 304, וכן פרשת עאזם סייף שהובאה לעיל).
באשר לרכיב הבירור קובעת הפסיקה, כי מוטלת על האדם שקינן בליבו חשד לנקוט בכל האמצעים הסבירים, על מנת לברר אם הנסיבה שבה הוא חושד אכן קיימת ורק אם חשדו מתפוגג, הוא לא ייחשב כמי שמודע לנסיבה המפלילה. במילים אחרות, מי שמבקש לעשות מעשה אך מקנן בליבו חשד באשר לטיב המעשה ובאשר לנסיבה המפלילה הכרוכה בעשייתו, הדין מחייב אותו להימנע מעשיית המעשה עד אשר יבטח ויידע, כי המעשה שהוא עומד לעשותו אינו מעשה פלילי (פרשת הר-שפי שהובאה לעיל, סעיף 38 לפסק הדין). נקבע