11. להרחבת התמונה יוער כי מוסד הנאמנות זכה לדיון מקיף גם במשפט העברי. הרב אשר וייס כתב לאחרונה כי ניתן לשבץ את הנאמנות באחת משתי מסגרות חלופיות: שליחות, או קניין (שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן קג). על פי האפשרות הראשונה, הנאמן הוא שליחו של בעל הנכסים עליהם הוא מופקד. אלא שמאפשרות זו יוצא שהשליח "מוגבל הוא מעצם טבעו, ותלוי תלות מתמדת במשלחו". דוגמא לכך מצויה בהלכה לפיה המשלח רשאי לבטל את השליחות אף שלא בפני השליח (המשנה בגיטין לב, א). תלות זו עלולה להקשות על הנאמן למלא את תפקידו כראוי – להשביח את נכסי הנאמנות לטובת הנהנים. על פי האפשרות השנייה, הנאמן יכול לפעול בנכסים מתוקף קניין שהוענק לו בהם. באשר לאפשרות זו הודגש כי הכוונה היא שבעלי הנכסים יישארו בעלי הקניין העיקרי בנכס, בעוד שהנאמן יקנה את הנכסים "רק במידה הנצרכת לביצוע תפקידו בשלימות". בכך מכיר המשפט העברי בעיקרון של הקניין המוגבל. דוגמא נוספת לכך היא "קניין פירות" (בבלי, בבא בתרא קלו, ב; בבלי, גיטין מח, א). נדמה כי הניתוח העיוני של המשפט העברי מבליט נקודה חשובה בתיק זה: הקביעה בדבר קניין מוגבל ממחישה את היבט האחריות של הנאמן כלפי הנכס.
--- סוף עמוד 10 ---
12. האם המסכת העובדתית בתיק זה מלמדת כי בראל אכן היה נאמן על כספי ההלוואה?
המערערים משיבים לשאלה זו בשלילה. לגישתם, מדובר היה בעסקת הלוואה נטולת ממד של נאמנות. על פי השקפתם, לאחר שהתברר כי פרויקט ירוחם נכשל – הוסכם שכספי ההלוואה יופנו למטרות אחרות, שטיבן לא הוגדר, ויושבו בתום מועד נקוב בתוספת ריבית. הסדר כזה, כך נטען, איננו בגדר נאמנות: הכספים לא הוחזקו בחשבון הבנק לטובת המלווים, ואף לא לשם מטרה מוגדרת. בהיבט נוסף טוענים המערערים כי ההסכם עליו חתמו כאמור שלוש הלוות – איננו מלמד על יצירת נאמנות: ההסכם הסדיר את מערכת היחסים הפנימית בין הלוות, ולא כלל הוראות מפורשות לעניין הנאמנות. למעשה, בראל והמלווים כלל לא היו צד להסכם. המערערים מוסיפים כי הצדדים בשעתו לא ראו את בראל כנאמן; כך למשל לא ניתן לו שיקול דעת, והוא לא נדרש לדווח על השימוש בכספים.
לב הקושי בעיניי הוא בכך שלא נחתם חוזה נאמנות מפורט ומפורש, בו הוצהר כי בראל יהיה מופקד בנאמנות על הכספים. ברם חסר זה כשלעצמו איננו מבטל את האפשרות שלפנינו הסדר של נאמנות. חוק הנאמנות איננו קובע רשימה סגורה של נאמנויות. ההגדרה בסעיף 1 לחוק, כפי שפורשה בפסיקה, מותירה את הפתח להכיר במגוון רחב של סוגי נאמנויות - הכול בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי. על מנת לחדד עוד יותר את הדיון, בהתאם להגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק, ניתן לומר כי זיקתו של בראל לכספים נראית ברורה על פניה: כאמור, הוא היה מורשה החתימה היחיד בחשבון, ומכאן שהחזיק בכוח המשפטי להוציא את הכספים. שאלה קשה יותר היא האם חלה על בראל חובה לפעול בכספים לטובת הנהנים (היינו המלווים) או לשם מטרה אחרת. המערערים סבורים שלא; ברם אין בידי לקבל עמדה זו.
בראל היה מורשה חתימה יחיד בחשבון בו הופקדו כספי ההלוואה. ניתנה לו היכולת וההזדמנות לנהל את תנועות הכספים בחשבון, בבחינת "האיש עם היד על השאלטר". באשר לתכלית הכספים, כפי שצוין לעיל, בתחילה מדובר היה על מימון פרויקט המגורים בירוחם. בסביבות חודש ינואר 2006 התברר שפרויקט ירוחם לא יצא אל הפועל. במקום זאת פעלו החברות הלוות – פורום, ארץ הקודש ובניין שלם - בניסיון לגבש פרויקטים חלופיים עבור המגזר החרדי, בין היתר ביישוב חריש ובלוד. בית המשפט המחוזי מצא כי המעבר מפרויקט ירוחם לתוכניות החלופיות הללו נעשה
--- סוף עמוד 11 ---
בידיעת המלווים ובהסכמתם, אך הודגש כי המלווים לא נתנו הסכמתם לשימוש בכספי ההלוואה לצרכים אחרים לבד מפרויקטים הקשורים לבנייה לציבור החרדי בישראל.
מהעדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי, ושנמצאו מהימנות, עולה כי בראל לא "התגלגל" במקרה לעמדת המפתח הקריטית: המלווים – תושבי אנגליה – נתנו בבראל אמון, וסמכו עליו שיתפקד כשומר הסף של הכספים. יתירה מכך: בראל תרם במידה רבה להעצמת האמון שניתן בו, כאשר נטע במכוון את הרושם שהוא עורך הדין שמְלווה את הפרויקט בירוחם, ובמקביל הצניע את עובדת היותו בעל מניות ומנהל בפורום – אחת משלוש החברות הלוות. יוזכרו בהקשר זה דבריו של מנדל קרדיטור (משיב 7), אחד משבעת המלווים, אשר העיד:
"כשראיתי את בראל ראיתי עו"ד, אצלנו בלונדון אם תרצה להיות סמוך על כסף, אז לשים בבנק או אצל עו"ד. הלכתי אליו, התרשמתי ממשרדיו, סמכתי עליו, חשבתי שהוא מייצג את הפורום... מדובר בעו"ד גדול ומפורסם, סמכתי עליו... כשמכניסים אותנו לדיל היה שם הפורום ועו"ד אחד, הוא הטריח עצמו לבוא מב"ש לירושלים, הוא היה עוה"ד בראל, היחיד בפרויקט, ידעתי שהוא נאמן על כל הכסף ולכן ישנתי בלילה" (עמ' 35-40 לפרוטוקול).
ברוח דומה העיד מיכאל ליצר (משיב 6), אף הוא אחד משבעת המלווים: "לא העברתי את הכסף עד ש[מנדל קרדיטור – משיב 7] אמר שיש עו"ד ואיש מסודר שיפקח על הכול" (עמ' 50). כך גם משה קאופמן (משיב 2), אשר ציין בחקירתו: "בראל הבטיח לי שהוא ישמור על הכסף בחשבון נאמנות של עו"ד" (עמ' 67).
גורמים אחרים שהיו מעורבים בפרויקט התרשמו מבראל בדרך דומה. למשל, דידי הרפז, שהחליף בשלב מסוים את בראל כדירקטור ובעל המניות בפורום, הצהיר כי במועד היכרותו עם בראל הציג הלה את עצמו כעורך הדין של פורום, והוסיף: "לא ידעתי באותה עת שהוא שותף ובעל מניות" (סעיף 5 לת/9). בחקירתו הנגדית הוסיף הרפז כי כשפגש את בראל לראשונה הוא "אמר שהוא נציג היזמים" (עמ' 107). עו"ד עדיאל גלס, שייצג את בניין שלם וארץ הקודש, העיד:
"עו"ד בראל הוצג לי ולארץ הקודש כעו"ד של הפרויקט, הפניתי למכתבים שלי, ציינתי והתייחסתי לפורום כ'מרשתך'. עו"ד בראל לא תיקן ואמר שזה לא לקוח שלו, והוא רק שותף בחברה. עו"ד פנה אלי על גבי נייר פירמה של משרדו ולא של החברה, כאשר הודגש בסעיף 1 להסכם 'חשבון מיוחד שנפתח... שבו מציין עו"ד בראל כמורשה חתימה יחד'. מכאן שאני מבין
--- סוף עמוד 12 ---
שעו"ד בראל נאמן לכספים, אחרת לא הייתה משמעות לציון עובדה זו בסעיף 1 להסכם" (עמ' 25-26 לפרוטוקול).
מובנת, אפוא, מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה בראל ציין את עובדת היותו עורך דין "באופן מובלט ומובחן", אך לא הדגיש באותה מידה את היותו בעל מניות ודירקטור בפורום. יש היגיון בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי לפיה הצגת הדברים באופן המתואר נועדה לשדרג את מידת האמון שנתנו המלווים ויתר המעורבים בבראל. התנהלות זו מצטרפת לרכיבים האחרים שהוזכרו - בעיקר עובדת היותו של בראל מורשה חתימה יחיד בחשבון הבנק ועדויותיהם של המלווים (שנמצאו מהימנות בבית המשפט המחוזי) באשר לאופן בו הם ראו את מעמדו של בראל בעסקה.
מכלול הנסיבות מביא אפוא למסקנה כי בראל שימש כנאמן על כספי ההלוואה. תפקידו היה להשגיח על משיכת הכספים מהחשבון - תחילה לטובת פרויקט ירוחם, ובהמשך לטובת פרויקטים אחרים של בנייה למגזר החרדי. בפועל, על אף היותו נאמן, הוציא בראל סכומי כסף לטובת מטרות שלא לשמן נמסרו בידיו הכספים. על פי קביעת בית המשפט המחוזי הכספים הוצאו, בין היתר, לצרכים הבאים: הלוואה לאברמוב בסך 350,000$; הלוואה נוספת לאברמוב על סך 400,000$; ותשלומים פרטיים כגון רכישת שרשרת זהב, רכישת נופש בבתי מלון והעברת תשלומים למטפלת של אמו של אברמוב. על בסיס זה קבע בית המשפט המחוזי כי בראל היה שרוי ב"הלך הרוח... המתיר לו לעשות בכספי פורום, או ליתר דיוק בכספי המלווים המופקדים בידיו הנאמנות, כעולה על רוחו". בכך הפר בראל את חובותיו כנאמן לשמור על נכסי הנאמנות, ולנהוג באמונה ובשקידה במילוי תפקידו. עקב הפרת חובותיו כנאמן – קמה לבראל אחריות לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות, דהיינו אחריות לאובדן כספי הלוואה (סעיפים 10 ו-12 לחוק הנאמנות). לשיעור המדויק של החיוב אתייחס עתה.
ג. גובה החיוב
13. נקודת המוצא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הייתה כי המלווים העבירו את מלוא סכום ההלוואה שהתחייבו להעביר - 2,155,000$. נקבע כי סכום זה שווה ל-9,512,170 ₪; זהו סכום החיוב הראשוני, ממנו יש לנכות את סך הכספים שהמלווים או בלומנטל התירו להוציא מהחשבון - 2,348,110 ₪. נמצא שהסכום שלא הותר בהוצאה עומד על 7,164,060 ₪. כאשר עזב בראל את פורום עמדה היתרה בחשבון על 47,000 ₪. מכאן שהיה עליו לשלם 7,117,060 ₪. זהו סכום החיוב הסופי. התביעה הוגשה על ידי המלווים במרץ 2009, ושערוך סכום החוב ליום הגשת התביעה עומד על
--- סוף עמוד 13 ---
7,576,183 ₪. זהו סכום החיוב הסופי המשוערך, אותו חויב בראל לשלם בבית המשפט המחוזי (בתוספת הוצאות משפט והפרשי הצמדה וריבית).
במסגרת הערעור טוען בראל כי מסכום החיוב הראשוני יש לנכות סכומים נוספים, כך שהסכום החיוב הסופי יהיה נמוך בהרבה. בראל מתייחס בעיקר לשני ניכויים: 500,000$ שלטענתו לא הועברו מלכתחילה על ידי המלווים, ו-740,000 ₪ שלדבריו המלווים התירו להוציא (בנוסף על ה-2,348,110 ₪ שאותם ניכה בית המשפט המחוזי). ואולם הטענות בחלק זה של הערעור מתמקדות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי. ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, ואף לא מצאתי בחומר שלפניי עילה של ממש אשר תצדיק חריגה מן הכלל. כך, באשר לחצי מיליון הדולרים, בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בטענה כאילו הכספים לא הועברו על ידי המלווים - ודחה אותה. זאת בהסתמך על עדויות וראיות שהגישו הצדדים השונים בתיק, הן מקבוצת הלווים והן מקבוצת המלווים. כך גם באשר לסכום הנוסף – 740,000 ₪ - שלטענת בראל המלווים התירו להוציא: הובהר בפסק הדין כי המלווים התירו להוציא סכום זה בכפוף להצגת קבלות, אולם אלו לא הוצגו. לנוכח כל זאת, ובסיכומו של דבר, דעתי היא כי יש לדחות את כל טענות המערער הנוגעות לחישוב גובה החיוב. זאת פרט לטענה אחת, שתוצג כעת.
כאמור, נקודת המוצא לחישוב גובה החוב היא הסכום הראשוני שהיה נקוב בהסכם ההלוואה - 2,155,000$. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום זה שווה ל-9,512,170 ₪. בראל חולק על שער ההמרה, וסבור כי הסכום הדולרי שווה ל-8,669,045 ₪. לאחר בחינת הדברים, דומני כי אכן קיים קושי בנקודה זו. המרת הסכום הדולרי לשקלים בפסק הדין נעשתה תוך שימוש בממוצע שערי החליפין של שנת 2006, מתוך הנחה שכספי ההלוואה הועברו לאורך שנה זו. אלא שעל פי הסכמי ההלוואה - הכספים אמורים היו להיות מוחזרים במועד הנקוב, דהיינו במהלך שנת 2009, בערכם הדולרי לפי שערו היציג של הדולר ביום התשלום (ראו למשל סעיפים 5 ו-10(ג) להסכם ההלוואה שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, וסעיף 13.3 לכתב התביעה). המשיבים, מנגד, טוענים כי על פי הסכמי ההלוואה יש לשלם מעין "קנס" בסכום ניכר על כל איחור בהשבת הכספים.
במבט ראשון נראה כי היה מקום לשקול את החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שזה ידון ויכריע באשר לגובה החוב המדויק של בראל (להבדיל מעצם חיובו).
--- סוף עמוד 14 ---
ככלל, מוטב להימנע ככל שניתן מלהחזיר תיק מערכאת הערעור לערכאה המבררת. בין השיקולים בדבר החזרת התיק יש לשאול מה התועלת בהחזרה, עד כמה החסר עומד בליבת העניין, ובאיזו מידה יש יתרון לערכאה המבררת לעומת ערכאת הערעור בבדיקת הסוגיה הדורשת הכרעה. לאחר שבחנתי את הדברים, דעתי היא שבנסיבות התיק מן הראוי להכריע בעניין באופן סופי במסגרת הערעור דנן ועל פי טיעוני הצדדים.
מטבע הדברים, הצדדים בתיק זה התמקדו בשאלת החבוּת של בראל, נושא מורכב כשלעצמו, בנבדל משיעור החוב. המשיבים, הן בסיכומים והן בדיון בעל פה, לא השיבו לטענתו של בראל בדבר "יחס ההמרה" הרלבנטי. לא הועלתה תשובה שיש בה כדי ללמד מדוע מוצדק היה להשתמש בממוצע שערי החליפין של שנת 2006, ולא בשער החליפין המבוסס על המועד הנקוב להחזר ההלוואות. בשים לב להיגיון שיש בעמדת בראל כשלעצמה, ומאחר שזהו "מאזן הטענות" בין הצדדים בערעור, דעתי היא כי יש לקבל את גישתו של בראל ולקבוע כי השווי השקלי של הסכום הראשוני עומד על 8,669,045 ₪. לאחר הניכויים, עומד סכום החיוב על 6,273,935 ₪. שני הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לשאלת השערוך שיש לבצע. ההיגיון בשערוך שביצע בית המשפט המחוזי, כפי שעולה, הוא התאמת הסכום למחירי שנת 2009. ברם הסכום אליו הגעתי מותאם מלכתחילה לשנה זו. על כן – ועל רקע הטענות שלא נטענו על ידי שני הצדדים, הן בפנינו והן בכתבי הטענות ובסיכומים בבית משפט קמא – לא הוכחה ההצדקה לפעולה תחשיבית נוספת.
ד. העברת הזכויות בדירה
14. כפי שהוסבר, בית המשפט המחוזי קבע כי מחצית מהזכויות בדירה הרשומה על שם סימה – שייכות לבראל, והורה לשנות את רישום המקרקעין בהתאם. טענות המערערים בהקשר זה נחלקות לשני רבדים. ברובד הפרוצדוראלי, צוין כי כתבי הטענות – בעיקר כתב התביעה – לא פירטו עובדות שמקימות עילת תביעה כנגד סימה. כמו כן נטען כי שינוי הרישום הוא סעד שלא התבקש על ידי התובעים. ברובד המהותי, נטען כי אין עילה שבדין המצדיקה את הקביעה שמחצית הזכויות בדירה שייכות לבראל.
15. אפתח ברובד הפרוצדוראלי.
זירת התביעה האזרחית מתנהלת על פי כללי סדר הדין שנקבעו בחוק ובפסיקה. כללים אלו מבהירים, בין היתר, את ההשפעה שיש לכתבי הטענות על המשך בירור
--- סוף עמוד 15 ---
ההליך. נקודת המוצא בהקשר זה היא שעל התובע לציין בכתב התביעה את הסעד המבוקש על ידו, וכן לפרט את כל העובדות העיקריות המרכיבות את עילת התביעה (תקנות 9(5), 9(7), 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, התובע איננו נדרש לפרט בכתב התביעה את הוראות הדין עליהן הוא מסתמך (תקנה 74(ב)). הפסיקה הבהירה ש"פטור" זה הוא רחב: התובע איננו נדרש להפנות לסעיף קונקרטי בחוק, ואף איננו חייב לפרט את העילה המשפטית שעליה מתבססת תביעתו (ע"א 6157/08 אסמאעיל נ' מילאדי, [פורסם בנבו] פסקה 10 (5.9.2011)).