בהמשך לכך, הכלל הרחב המקובל במשפטנו אוסר באופן עקרוני על הרחבת חזית או שינוי חזית. משמעות הדברים היא שכתבי הטענות תוחמים את גבולות המחלוקת בין הצדדים, ועל המשפט להתנהל בתוך המסגרת העובדתית והמשפטית שהותוותה בכתבי הטענות. כפי שציינתי בעניין ליפץ - כלל זה משתלב באופיו האדוורסרי של המשפט הישראלי, לפיו הצדדים הם אשר מגדירים את הפלוגתות העומדות לדיון. אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון בטענות שלא היוו חלק מחזית היריעה. בנוסף, הכלל בדבר שינוי חזית נועד למנוע מהנתבע לנקוט בהתגוננות-יתר, כזו שבפועל תסייע ליריבו לגלות טענות חדשות שלא עלו על דעתו מלכתחילה (ראו: ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 5 לחוות דעתי (4.7.2011)).
כמובן, הכלל איננו גורף ומוחלט. בעל דין רשאי, למשל, להגיש במהלך המשפט בקשה לתיקון כתבי הטענות (תקנה 92). לא תמיד יידרש שינוי פורמאלי של כתב טענות כדי להתיר הרחבת חזית, ויתכן שבעלי הדין יסכימו ביניהם, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות. לדוגמא, כאשר בעל דין הציג ראיה להוכחת טענה ויריבו לא התנגד לכך – ייתכן שבעל הדין שכנגד נחשב כמי שנתן מכללא את הסכמתו להרחבת החזית (ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון, [פורסם בנבו] סעיף 21 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (15.3.2011); רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' משטה [פורסם בנבו] (3.2.2013)). כפי שהעיר הנשיא מ' שמגר: "אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם... אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים" (ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503 (1985); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 121, 266-267 (מהדורה שביעית, 1995); אורי גורן סדר הדין האזרחי 145-146 (מהדורה אחד-עשר, 2013)).
--- סוף עמוד 16 ---
ובחזרה לתיק דנן. בכתב התביעה נטען כי בראל הבריח את זכויותיו בדירה לידי סימה כחלק ממסכת "הדחיות וההתחמקויות", כלשון התביעה, של בראל, והימנעותו מנטילת אחריות לאובדן כספי ההלוואה (סעיף 38 לכתב התביעה). על הרקע הזה התבקש בית המשפט המחוזי "להצהיר כי לבראל זכויות מלאות בקשר עם [הדירה], וכי התובעים זכאים לממש זכויות אלו בבואם לגבות את חובם [מבראל]" (סעיף 40). הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה סימה לא תידרש להתייצב להליך אלא אם יורה בית המשפט אחרת. במהלך המשפט הגישה סימה תצהיר (נ/31), ובהמשך הוזמנה לעדות ונחקרה בחקירה נגדית מפורטת על ידי בא כוח התובעים (ראו עמ' 246-252 לפרוטוקול). במוקד העדות והחקירה עמדה שאלת העברת הזכויות בדירה והשאלות המסתעפות ממנה, ובפרט ההיבטים הכספיים של יחסי בני הזוג. יצוין כי לא נרשמה התנגדות של מי מהצדדים, לרבות באי כוחה של סימה, לקו החקירה.
אמנם נכון הוא שכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי עסק, רובו ככולו, באחריותם של הנתבעים לאובדן כספי ההלוואה, בעוד שסוגיית הדירה הוזכרה באופן מצומצם ביותר. ייתכן שניתן היה לנסח את כתב התביעה בצורה שונה, למשל לרכז בפרק נפרד את העובדות והטעמים שמהם עולה – לשיטת התובעים – כי יש להעביר לבראל מחצית מהזכויות בדירה. ברם לא זה הדגש. השאלה שבפנינו היא האם צודקים המערערים באומרם כי לא ניתן לקבל את התביעה כנגד סימה בשל אי-פירוט העילות. לטעמי, דין טענה זו להידחות. התובעים הבהירו בכתב התביעה כי לשיטתם העברת הזכויות בדירה נעשתה שלא כדין, וביקשו מבית המשפט להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה שייכת לבראל. במהלך המשפט הוצגו ראיות בעניין, וסימה אף נקראה להעיד ונחקרה ארוכות בנושא. כפועל יוצא מכך, סיכומי הצדדים בבית המשפט קמא עסקו אף הם בשאלת הזכויות בדירה, הן בהיבט העובדתי והן ביחס לעילות המשפטיות. יוצא, אפוא, ששאלת הזכויות בדירה הועלתה באופן מפורש על שולחן הדיונים תוך כדי ההליך ונדונה בפירוט. בנסיבות אלו, אף אם נאמר כי כתב התביעה איננו מפרט באופן מספק את עילת התביעה כנגד סימה, לכל הפחות מדובר בהרחבת חזית שנעשתה בהסכמה מכללא של הצדדים. לטענה הנוגעת לסעד של שינוי הרישום – אתייחס להלן.
16. עתה לרובד המהותי. שאלת המפתח היא האם הוכחה עילה שבדין, מכוחה ניתן להורות על השבת מחצית מהזכויות בדירה לבראל.
--- סוף עמוד 17 ---
בית המשפט המחוזי התבסס, בעיקר, על היקש מהוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. סעיף זה עוסק במצב בו זוכה בתיק הוצאה לפועל טוען כי נכס מקרקעין מסוים שייך לחייב, על אף שהוא רשום על שם צד שלישי. במצב כזה קובע הסעיף כי "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". דא עקא, בענייננו לא עסקינן בתובענה מכוח סעיף 34(ב), שהרי לא מדובר היה על תיק הוצאה לפועל והצדדים לא היו בגדר זוכה וחייב. מכיוון שכך, לא יהא זה נכון לעשות שימוש בהוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל לשם בירור מצבת הזכויות בדירה בתיק דנא (ראו ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689, 700 (1999)).
חלף זאת, דעתי היא כי האכסניה המשפטית המתאימה היא סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף זה, אשר הוזכר גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובסיכומי הצדדים, קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". חוזה למראית עין פירושו שכלפי חוץ מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים, אך כוונתם האמתית הנסתרת היא שונה (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 255 (2005)). השאלה היא, אפוא, האם העברת הזכויות בדירה מבראל לסימה היא בבחינת חוזה למראית עין, דהיינו שכוונתם הנסתרת של השניים הייתה להותיר אצל בראל את זכויותיו בדירה. זו שאלה עובדתית, שהתשובה לה תתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. יובהר כי לא מצאתי עילה להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי כשלעצמן, ולפיכך יש להתמקד במסקנות העולות מהן.
בעיניי, התשתית העובדתית בתיק מלמדת כי אכן מדובר על חוזה למראית עין. ליתר דיוק, עסקינן בחוזה למראית עין במתכונת של "סימולציה מוחלטת", דהיינו שמאחורי החוזה להעברת זכויותיו של בראל לידי סימה – לא היה ולא כלום. אמנם כלפי חוץ הוסכם שבראל יעביר ללא תמורה את זכויותיו לידי סימה, אך כוונת השניים - כך עולה מהראיות והממצאים שנקבעו - הייתה אך להוליך שולל את המתבונן, ואילו לאמיתו של דבר בראל הוסיף להיות בעל הזכויות במחצית הדירה. מסקנה זו נשענת בעיקר על שלושה נדבכים עובדתיים: מסכת היחסים בין בני הזוג, מועד העברת הזכויות, והעדר צידוק ברור להעברה.
--- סוף עמוד 18 ---
ראשית, עולה מהחומר כי בראל וסימה ניהלו במשך השנים – גם לאחר העברת הזכויות הנטענת בדירה – מערכת יחסים זוגית מלאה. הדירה הוקמה מכספם המשותף של בני הזוג, והשניים הוסיפו להתגורר תחת אותה קורת גג ולנהל משק בית משותף גם לאחר העברת הזכויות. אמנם נראה שבני הזוג חתמו במהלך שנת 2008 על הסכם ממון, ונטען כי הוא מתייחס גם לדירה; ברם בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי הסכם הממון לא צורף לכתבי הטענות, ובסיכומו של דבר לא הוכח שבני זוג ביצעו ביניהם הפרדה רכושית בעניינים נוספים.
שנית, העברת הזכויות בוצעה באוגוסט 2007. חודשיים קודם לכן עזב בראל את פורום, והעביר את מניותיו ואת תפקידו כדירקטור לדידי הרפז. סמוך להעברת הזכויות החלו נושיו של בראל – לרבות התובעים בתיק דנן – לפנות בשאלות וטענות כלפי בראל, וכן כלפי סימה. אף הוגשה תלונה פלילית נגד בראל על ידי הרפז. יובהר כי בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של סימה ובראל כאילו השניים החליטו להעביר את הזכויות בדירה כבר בשנת 2005, והדגיש כי אין לכך כל תימוכין בחומר.
שלישית, ההסבר שהציגו המערערים להעברת הזכויות איננו מתיישב עם מסכת העובדות בתיק. לפי גרסתם של בראל וסימה, העברת הזכויות הייתה מעין "איזון משאבים", משום שבראל ביצע מספר השקעות כושלות (ללא קשר לפרויקט ירוחם) בלא ליידע את סימה, ובתמורה דרשה סימה מבראל להעביר אליה את זכויותיו בדירה. הקושי הוא שבית המשפט המחוזי מצא כי גרסה זו איננה אמינה ואיננה נתמכת בעובדות. כך, למשל, בני הזוג לא הציגו תיעוד אודות ההשקעות הכושלות שכביכול ביצע בראל. סימה אף לא ידעה להוסיף פרטים לגבי ההפסדים באותם פרויקטים. יש להוסיף כי העברת הזכויות דווחה לשלטונות המס בתור העברה ללא תמורה בין בני זוג, ולא כמעין עסקת חליפין. ולבסוף, סכומי ההשקעות שכביכול ירדו לטמיון – נמוכים בהרבה משווי הזכויות שהעביר בראל לידי סימה, וזאת אפילו אם נלך לפי שיטתם של המערערים: בראל השקיע לדבריו במיזמים לכל היותר 300 אלף ₪ מכספו, בעוד ששווי הזכויות בדירה שהועברו לסימה היה כ-700 אלף ₪.
צא וראה: עולה מהממצאים העובדתיים שפרט להעברת הזכויות בדירה כביכול - לא התבצעה הפרדה רכושית של ממש בין בראל וסימה, והשניים הוסיפו לנהל מערכת יחסים זוגית מלאה לרבות ניהול משק בית משותף. העברת הזכויות בוצעה זמן קצר לאחר שהחלו לצוץ סימני השאלה עקב אובדן כספי ההלוואה. לכך יש להוסיף כי
--- סוף עמוד 19 ---
ההסבר החלופי שהציגו בני הזוג רחוק מלשכנע, ואיננו מתיישב עם יתר העובדות בתיק. אציין כי בית המשפט המחוזי עמד גם על כך שסימה רכשה נכס מקרקעין אחר באזור (ללא קשר לפרויקט ירוחם) יחד עם עו"ד כהן – שותפו של בראל. הנכס נרשם על שמה של סימה בלבד, על אף שלא היו בידה כל הכספים הדרושים לרכישתו, ועל אף שבית המשפט המחוזי התרשם שסימה לא ידעה למסור פרטים מהותיים על העסקה והנכס. ייתכן שהיבט זה הוא מעין "עדות שיטה", דהיינו שהוא מחזק את הסברה לפיה נעשו פעולות במטרה להוציא רכוש מידי בראל ולרושמו על שם סימה.
יודגש, למען הסר ספק, כי ההכרעה בתיק דנא איננה מתייחסת לשאלה המשפטית-עקרונית אימתי יכולים בני זוג לרשום זכויות בנכס על שם אחד מבני הזוג, כאשר המניע לרישום הוא רצון להגן על נכסיהם מפני חובות לנושים פוטנציאליים. השאלה העומדת לפתחנו היא שונה באופייה, ולמעשה ממוקדת יותר: האם העברת הזכויות בתיק דנן הייתה פיקטיבית, למראית עין בלבד, כאשר כוונתם האמיתית של הצדדים הייתה להותיר את הזכויות של בראל בידיו. הנטל להוכיח כי מדובר בחוזה למראית עין – מוטל היה על כתפי התובעים בתיק. הראיות בדבר מערכת היחסים בין בני הזוג ומועד העברת הזכויות, מצטרפות לראיות לפיהן לא הייתה הצדקה כלכלית או אחרת להעברת הזכויות לידי סימה, וייתכן גם להתנהלות הצדדים בעניין רכישת נכס המקרקעין באזור. מכלול הדברים והממצאים מביאים, לטעמי, למסקנה כי הוכח כנדרש שהעברת הזכויות בידי בראל הייתה למראית עין בלבד ולפיכך דינה בטלות.
17. משהגעתי למסקנה זו, אחזור לשאלה שנותרה בדבר הסעד. בית המשפט המחוזי פסק כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לבראל, וכן שיש לשנות את מרשם המקרקעין בהתאם. באשר לסעד הראשון, ההצהרתי, הבהרתי לעיל מדוע לגישתי ההכרעה היא נכונה. ברם באשר לסעד השני, שינוי הרישום, מתעורר קושי כפול.
ראשית, עולה מהחומר כי התובעים לא ביקשו סעד זה בכתב התביעה. בית המשפט התבקש להורות כי לבראל "זכויות מלאות בקשר עם [הדירה]..., וכי התובעים זכאים לממש זכויות אלו בבואם לגבות את חובם [מבראל]" – הא ותו לא. ככלל, אין מקום לפסוק לתובע סעד שלא התבקש על ידו. חריג לכך עשוי להתקיים אם הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד; הסעד נובע ישירות מן הסעד שהתבקש; ובפני בית המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו לתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, [פורסם בנבו] פסקה 12 לפסק דינו
--- סוף עמוד 20 ---
של השופט א' א' לוי (8.6.2005): ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 35 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (8.11.2009); זוסמן, סעיף 128; גורן, עמ' 113-115). בענייננו, מסופקני האם התנאים שנקבעו בפסיקה אכן מתקיימים. כך, למשל, ייתכן שישנם צדדים שלישיים – שכלל לא היו שותפים להליכים כאן – אשר מחזיקים בתביעות סותרות לעניין רישום הבעלות בדירה. אוסיף כי עולה מהחומר שבכל מקרה יידרשו הליכים משפטיים נוספים על מנת לגבות את החוב הפסוק של בראל.
שנית, לעיל הוסבר כי סעיף 13 לחוק החוזים הוא המקור הנורמטיבי שמכוחו ניתן להכריז על בטלות העברת הזכויות בדירה. בסיפא של הסעיף צוין כי "אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". אף אם נכון הוא שיש להצהיר על בטלות העברת הזכויות בדירה – אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם של צדדים שלישיים בדירה אם מתקיימים לגביהם התנאים שקבע המחוקק.
צירוף הטעמים מביא, אפוא, למסקנה כי הסעד ההצהרתי בדבר בטלות העברת הזכויות – נותר על כנו, ואילו הסעד הנוסף שקבע בית המשפט המחוזי ושעניינו שינוי הרישום ביחס לדירה – בטל.
סיכום
18. לנוכח האמור הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, פרט לשני עניינים: ראשית, תבוטל קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לשנות את מרשם המקרקעין של הדירה. שנית, בראל ישלם למשיבים 1-7 סך של 6,273,935 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, חלף הסכום של 7,576,183 ₪ שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. שיעור ההוצאות בגין ההליך קמא יופחת ל-350,000 ₪. יתר רכיבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות קביעת עצם חבותו של בראל; הסעד ההצהרתי ביחס לזכויותיו בדירה; וחיוב בהפרשי הצמדה וריבית - יעמדו בעינם בכפוף להערותיי לעיל. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים ושכר טרחת עו"ד בגין הליך זה בסך 50,000 ₪ להיום.