בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2976/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט א' שהם
המערערים:
1. ציון בר אל
2. סימה בר אל
נ ג ד
המשיבים:
1. חיים יהודה אלכסנדר קאופמן
2. מוריס משה קאופמן
3. ישראל יצחק קאופמן
4. שמעון קאופמן
5. יוסף קאופמן
6. מיכאל ליצר
7. מנדל קרדיטור
8. בניין שלם יזום פרוייקטים לרווחת הציבור החרדי בע"מ
9. מנחם בלומנטל
10. ארץ הקודש אמ.אס.אמ. בע"מ
11. ישראל אברמוב
12. פורום אדריכלים ומתכנני ערים בע"ד
13. איריס הלוי יערי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 21.02.2012 בתיק א -001267/09
בשם המערערים:
עו"ד אילן סופר; עו"ד תמר פולק-גבע; עו"ד גיא וילף
בשם המשיבים:
עו"ד יובל ברכה; עו"ד מיטל גרינברג
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
--- סוף עמוד 3 ---
1. ערעור בעניין האחריות לאובדן כספם של המשיבים, וחשד להברחת נכסים מפני נושים.
עיקרי העובדות וההליכים
2. משיבים 1-7 (להלן: המלווים) העניקו יחדיו הלוואה לשלוש חברות שעסקו בקידום פרויקט מגורים לציבור החרדי בירוחם: בניין שלם (משיבה 8), ארץ הקודש (משיבה 10), ופורום (משיבה 12). כספי ההלוואה הופקדו בחשבון בנק מיוחד (להלן: החשבון). מערער 1 (להלן: בראל) היה מורשה החתימה היחיד בחשבון. בראל, עורך דין במקצועו, אף שימש בתקופה הרלבנטית כדירקטור יחיד בפורום, והיה הבעלים הרשום של רוב מניות החברה.
בסופו של יום, הפרויקט בירוחם לא יצא אל הפועל. כך גם פרויקטים אחרים שנעשה ניסיון לקדמם כתחליף. דא עקא, המלווים הבחינו כי כמעט כל כספי ההלוואה נמשכו מהחשבון. על רקע זה הוגשה לבית המשפט המחוזי תובענה (ת"א (ת.א.) 1267-09, כב' השופט א' בכר). נטען, בין היתר, כי בראל נושא באחריות אישית לאובדן כספי ההלוואה. כמו כן נטען כי בראל הבריח לאשתו, מערערת 2 (להלן: סימה), את זכויותיו במחצית מדירת המגורים של בני הזוג כדי לחמוק מנושיו.
התובענה כנגד בראל התקבלה. נפסק כי עליו לשלם לשבעת המלווים כ-7.6 מיליון ₪, סכום המשקף את גובה ההלוואה המשוערך בקיזוז סכומים מסוימים (שיפורטו בהמשך) ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן נפסקו לטובת המלווים הוצאות משפט בסך 400,000 ₪. עוד קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת התובעים לפיה העברת הזכויות בדירה לסימה נעשתה שלא כדין, ולפיכך נקבע כי בראל הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה.
להשלמת התמונה יצוין כי האחריות ל"היעלמות" כספי ההלוואה הוטלה במקביל, בדרך כזו או אחרת, על צדדים נוספים לפרשה: בניין שלם וארץ הקודש, שלא נתבעו בהליך דנא, חויבו ע"י בית דין רבני בהשבת כלל הכספים. כמו כן נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בהעדר הגנה כנגד פורום. משיב 9 (להלן: בלומנטל), מנהלהּ של בניין שלם ומי שאמור היה לפקח בחלק מהזמן על אופן השימוש בכספי ההלוואה, הודה בחובתו האישית להשיב את הכספים מכוח דין תורה. לסיום יוזכר כי ההליכים
--- סוף עמוד 4 ---
המשפטיים כנגד משיב 11 (להלן: אברמוב), שהיה מנכ"ל פורום בתקופה הרלבנטית – הופסקו, לאחר שהלה נקלע להליכי פשיטת רגל.
תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. יוצגו בקצרה האדנים המרכזיים, העובדתיים והמשפטיים, שעליהם נשען פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
ההלוואה עמדה על סך של כ-2.2 מיליון דולר, שהיו שווים בעת הרלבנטית כ-9.5 מיליון ₪. ההלוואה הוענקה מלכתחילה לצורך הקמת פרויקט הדיור בירוחם. בשלב מאוחר יותר התברר כי פרויקט ירוחם לא ממריא. לנוכח זאת הסכימו המלווים שכספי ההלוואה ישמשו לבחינת פרויקטים חלופיים, ובתנאי שאלו יהיו מיועדים לבנייה עבור המגזר החרדי בישראל בלבד.
מנגנון משיכת הכספים מחשבון הבנק הוסדר בהסכם שנחתם בין שלוש החברות הלוות – ארץ הקודש, בניין שלם ופורום (להלן: ההסכם). בהסכם נקבע כי הכספים יופקדו בחשבון בנק מיוחד, שבראל ישמש בו כמורשה חתימה יחיד. כמו כן נקבע בהסכם כי חתימת פורום ובניין שלם תהווה אסמכתא להוצאת כספים מהחשבון. בפועל, מנגנון משיכת הכספים היה שונה מזה שנקבע בהסכם: בלומנטל, מנהלהּ דאז של בניין שלם, הוא שהחליט האם לאשר או לא משיכת כספים מהחשבון (סעיף 73).
בפועל, בית המשפט המחוזי מצא כי רק מקצת מכספי ההלוואה הוצאו ברשות, בעוד שהיתר הוצאו מהחשבון שלא כדין ובלא הסכמתו של בלומנטל. כספים אלו שימשו, למשל, למימון פרויקטים בסין. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הקשר בין ההוצאות בפועל לבין המטרות שלשמן הוענקה ההלוואה מלכתחילה הינו "מקרי בהחלט, וזאת בלשון המעטה".
על הרקע הזה קבע בית המשפט המחוזי כי בראל נושא באחריות אישית להשבת אותם כספים שהוצאו מהחשבון שלא כדין. כספים אלו לא שימשו לטובת פרויקט דיור עבור הציבור החרדי, אלא למשל לקידום ענייניהם הפרטיים של אברמוב ובראל. לצד זאת נקבע כי יש לראות בבראל כמי שהופקד אישית כנאמן על החשבון המיוחד, ובמובן זה הוא נכנס לגדרי חוק הנאמנות. בראל הפר את חובתו כנאמן, מאחר שהוציא סכומי כסף לטובת מטרות שלא לשמן נמסרו בידיו ההלוואות.
--- סוף עמוד 5 ---
לבסוף, בית המשפט המחוזי דן בהעברת חלקו של בראל בדירת המגורים לאשתו, סימה. נקבע כי קיימים "אותות מרמה" בהתנהלות בני הזוג, וכי מוכחת "חזקת שיתוף אובייקטיבית" בין בראל לאשתו. משום כך הנטל עבר אליהם להוכיח שהעברת הזכויות נעשתה בתום לב או מסיבה ראויה אחרת. הנטל לא הורם, ולפיכך יש לקבוע כי העברת הזכויות בוצעה שלא כדין במטרה לחמוק מהנושים.
טענות הצדדים בערעור
4. להלן אדון ביתר פירוט בטענות הצדדים בערעור. אציין בקצרה כי הערעור מורכב מארבעה ראשים: ראשית, נטען כי אין בסיס לקביעה לפיה בראל הוציא כספים מהחשבון בלי אישורו של בלומנטל. שנית, נטען כי לא התקיימו התנאים להטלת אחריות אישית על בראל. שלישית, נטען כי אף אם יש לבראל אחריות – בית המשפט המחוזי שגה ביחס לגובה החיוב. רביעית, נטען כי אין עילה לבטל את העברת הזכויות בדירה מבראל לסימה. המשיבים, מצדם, תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומאמצים את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות. אדון בכל הטענות כפי סדרן.
דיון והכרעה
א. האם הכספים הוצאו מהחשבון באישור?
5. יסוד מרכזי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי קשור באופן הוצאת הכספים מן החשבון המיוחד: כפי שהוסבר, לצורך משיכת כספים מהחשבון נדרש בפועל אישורו של בלומנטל. אלא שבית המשפט המחוזי קבע כי מרבית הכספים הוצאו מהחשבון בלא הסכמתו של בלומנטל ושלא כדין.
המערערים תוקפים קביעה זו של בית המשפט המחוזי בשלושה רבדים: ראשית, נטען כי בלומנטל ידע על "השימוש החורג" בכספים ואישר זאת. שנית, נטען כי נוצר השתק המונע את הצדדים מלהלין כנגד "השימוש החורג". שלישית, נטען כי בית המשפט המחוזי העביר – שלא בצדק - את הנטל הראייתי אל כתפי המערערים (הם הנתבעים).
6. הרובד הראשון של טענות המערערים מתמקד, כאמור, בשאלה האם בלומנטל ידע על הוצאות הכספים ואישר אותן. המערערים סבורים כי בלומנטל היה שותף מלא
--- סוף עמוד 6 ---
בפעילות פורום, ידע על כל הוצאות הכספים ואישר אותם. זאת בניגוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי.
לאמיתו של דבר, היבט זה של טענות הצדדים מתמקד בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בבית המשפט קמא ובמסקנות שיש להסיק מהם. מובן כי התמונה העובדתית בתיק דנא היא סבוכה וכוללת רכיבים רבים. עיון בפסק הדין ובכתבי הטענות מלמד כי בית המשפט המחוזי היה ער למלוא החומר. מחד גיסא, ישנן אינדיקציות שעשויות ללמד כי בלומנטל היה מעורב בפעילותה של פורום בתקופה הרלבנטית. למשל, מי ששימשה כמזכירה במשרדי חברת פורום העידה שבלומנטל היה מגיע למשרדי החברה באופן שוטף ונוטל חלק בפגישות עסקיות רבות. מאידך גיסא, יוזכר לדוגמא כי לא נמצאו תימוכין לכך שבלומנטל אישר הוצאות כספים שלא לטובת פרויקט ירוחם לאחר שנת 2006. התמונה היא מורכבת ועתירת פרטים. לאחר בחינת מכלול הראיות, הן אלו שבכתב והן אלו שבעל פה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי בלומנטל לא אישר את הוצאת הכספים. למסקנה זו יש בסיס מוצק בחומר הראייתי שבתיק. בית המשפט שמע את מגוון העדויות ונתן אמון בגרסת התובעים (הם המשיבים בערעור דנא), לפיה בכל עת שהתעורר הצורך לקבל את הסכמת בלומנטל למשיכת כספים – הופנתה אליו דרישה בכתב, והלה היה מאשר זאת בכתב.
כלל הוא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות כאלו של הערכאה הדיונית, בשל יתרונה של הערכאה הדיונית אשר התרשמה ישירות מן העדים והראיות. כמובן, כדרכו של כלל – ייתכנו לו חריגים (השוו בהקשר הפלילי, והדברים נכונים בעיקרם גם במישור האזרחי: ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4 (6.6.2012)). במקרה דנן, בית משפט קמא ניתח באופן מפורט את החומר הראייתי שהונח בפניו והגיע למסקנה כי בלומנטל לא נתן הסכמתו להוצאת הכספים האמורים מחשבון הבנק. לאור האמור, לא מצאתי עילה של ממש להתערב בהקשר זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
7. הרובד השני של טענות המערערים עניינו השתק. דרך ההילוך של המערערים היא כדלקמן: בלומנטל צריך היה לדעת על "השימוש החורג" בכספי ההלוואה. מכיוון שכך, נוצר מצג כלפי הנתבעים כאילו "השימוש החורג" בכספים נעשה בידיעתו ובאישורו של בלומנטל. לנוכח מצג זה – בלומנטל והמשיבים מנועים מלטעון כעת ש"השימוש החורג" בכספים נעשה שלא כדין.
--- סוף עמוד 7 ---
שאלה אחת היא, אפוא, האם בלומנטל – בהתחשב במכלול נתוני התיק – צריך היה לדעת בזמן אמת על "השימוש החורג" בכספים. זאת להבדיל מן השאלה האם הוא ידע בפועל, שאלה אליה התייחסתי לעיל. בית המשפט המחוזי נזהר מלקבוע מסמרות בשאלה הראשונה שציינתי – מה צריך היה בלומנטל לדעת. זאת, בין היתר, משום שלקביעה מפורשת בעניין זה עלולה להיות השלכה על מידת חבותו של בלומנטל כלפי המלווים, בעוד שהלה כלל איננו נתבע בתיק (ראו סעיף 83 לפסק הדין). טעם זה להימנעות מהכרעה מקובל גם עליי. לפיכך, ולצורך הדיון בלבד, מוכן אני להניח לטובת המערערים כי אכן בלומנטל צריך היה לדעת על "השימוש החורג" בכספים. ברם אף בכך אין די כדי לקבל את טענת ההשתק שהציגו המערערים.
אומר זאת כך: גם אם הייתי מניח שבלומנטל מושתק מלטעון כנגד "השימוש החורג" בכספים, אינני רואה הצדקה לקבוע שגם המלווים – התובעים – מושתקים כמותו. מבין השיטין של כתבי הטענות עולה האפשרות כי בלומנטל היה שלוחם של המלווים, ולפיכך מצג השווא שיצר "מחייב" גם את המלווים. אולם כפי שהוסבר, בלומנטל היה בתקופה הרלבנטית מנהלהּ של בניין שלם – אחת משלוש החברות הלוות. התובעים בתיק דנא הם המלווים. כמובן שהתקיים מפגש אינטרסים מסוים בין הצדדים, ולוּ בשל כך שכולם קרוב לוודאי רצו בהצלחת הפרויקטים. ועדיין, קשה להלום את האפשרות שקיימת זהות ברמה כה גבוהה בין בלומנטל לבין המלווים-התובעים, עד כדי כך שמעשיו או מחדליו של בלומנטל - ככל שהיו כאלה (וכאמור אינני מכריע בכך) - יוצרים השתק גם מבחינת המלווים. אינני רואה בחומר הראיות עיגון לכך שהמלווים מינו את בלומנטל לשלוחם או נציגם, או שהוא נתפש על ידי המלווים בתור "האיש שלנו" בפרויקט ירוחם. מכאן שיש לדחות לטעמי את הטענה כאילו נוצר השתק כלפי המלווים מלטעון כנגד "השימוש החורג" בכספים.
8. הרובד השלישי של הטענות עוסק בהיפוך הנטל. המערערים סבורים כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין ידיעתו ואישורו של בלומנטל – התקבלו לאחר העברת נטל הראייה אל כתפי המערערים. אין בידי לקבל פירוש זה של פסק הדין. כפי שצוין לעיל, עיון בפסק הדין מלמד על נקלה כי בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על קרקע ראייתית מוצקה. לא היפוך הנטל הוא שהביא לדחיית עמדת הנתבעים. פסק הדין התבסס על לימוד מדוקדק של התמונה הראייתית הכוללת שהונחה
--- סוף עמוד 8 ---
בפני בית המשפט המחוזי, לרבות שמיעת עדויות וניתוח המסמכים הרבים שהוצגו (למשל ההסכם המשולש והתכתובת הענפה בין הצדדים).
סיכומו של פרק זה, לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי נעשה "שימוש חורג" בכספי ההלוואה בלא קבלת אישור כדין. מסקנה זו מבוססת היטב ביריעה הראייתית המקיפה שנפרשה בבית המשפט קמא, ואינני מוצא מקום להתערב בה.
ב. אחריותו האישית של בראל
9. טענתם של המערערים בפרק זה היא שלא התקיימו התנאים להטלת אחריות אישית על בראל. בהקשר זה יש להבחין בין מספר עילות אפשריות ובהן דיני נאמנות, עוולת הגזל ועוולת הרשלנות. המערערים טענו כי אין אף עילה שהוכחה כנדרש. לאחר בחינת הדברים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא עוסק בדיני הנאמנות. די בתוצאה זו כדי לייתר את הדיון ביתר העילות, כגון גזל ורשלנות, וזאת מבלי להביע כל עמדה באשר לשאלות המשפטיות והעובדתיות הנוגעות לעילות אלו ולמידת התקיימותן אצל בראל.
10. בכל הנוגע לדיני הנאמנות, טענתם העיקרית של המערערים היא שבראל לא שימש כנאמן על הכספים. על מנת לתהות על קנקנה של הטענה אבהיר, ראשית, את הוראות הדין הרלבנטיות.
מהי נאמנות? כך נקבע בסעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979:
"נאמנות היא זיקה לנכס, שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".
הנה כי כן, על מנת לזהות האם נוצרה נאמנות – יש לעמוד על שני רכיבים: האחד - זיקה של הנאמן לנכס, והשני - חובה המוטלת על הנאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה או לשם מטרה אחרת.
הזיקה איננה דורשת בהכרח בעלות. ייתכן שהנאמן איננו בעלים בנכס, אלא למשל רק מחזיק בכוח לבצע בו פעולות פיזיות או משפטיות (ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, [פורסם בנבו] פסקה 29 לחוות דעתי (22.6.2014); השוו: ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישצקי, פ"ד נה
--- סוף עמוד 9 ---
(1) 88 (1999); סעיף 563 להצעת חוק דיני ממונות; שלמה כרם חוק הנאמנות 102-103, 116-120 (מהדורה רביעית, 2004)).
החובה המוטלת על הנאמן עשויה לנבוע ממקורות שונים. ניתן לחשוב למשל על חובה שמקורה בחוק ייעודי, או בחוזה פרטני בין שני צדדים (שם, בעמ' 107-108). כאמור, החובה היא להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה או לשם מטרה אחרת. באשר לסיפא, "לשם מטרה אחרת" - המחוקק לא הגביל את קשת המטרות האפשריות, ואף לא קבע את מידת הפירוט הנדרשת לתיאור המטרה או לתיאור דרכי המימוש שלה (שם, בעמ' 125-129).
עולה, אם כך, שהגדרת הנאמנות בחוק היא רחבה ביותר. היא עשויה לחול הן על נאמנויות שהוסדרו בחוק (למשל אפוטרופסות), הן על נאמנויות שנוצרו באופן עצמאי בידי הנאמן והנהנה. כפי שציין המלומד כרם: "התחולה הרחבה של ההגדרה מאפשרת לתפוש ברשתה כל זיקת נאמנות, גם כשייעשה ניסיון להסוותה או להתחמק בדרך אחרת מהחלתה... חוק הנאמנות אינו מייחס חשיבות מיוחדת לקיומן של תבניות מסוימות דווקא של נאמנות" (שם, בעמ' 38-40, 132).