2. כך או כך, הכרזת הממשלה לפי סעיף 3(א) לחוק הסמכת השב"כ מהווה, אמנם, תנאי הכרחי להסתייעות בשב"כ, אך מן החוק עולה כי לא מדובר בתנאי מספיק – וכי הפעלת מנגנון הסיוע תלויה בהחלטה מינהלית נוספת. על פי סעיף 3(ג) לחוק, "בתקופת תוקפה של ההכרזה יהיה משרד הבריאות רשאי להעביר לשירות בקשה לקבלת סיוע" (ההדגשה אינה במקור), וסעיף 5(א) מדגיש כי השב"כ יוכל לבצע את פעולות הסיוע רק "על פי בקשה לקבלת סיוע כאמור בסעיף 6". כלומר, הכרזת
--- סוף עמוד 63 ---
הממשלה פותחת בפני משרד הבריאות את האפשרות להסתייע בשב"כ, אך אינה מחייבת אותו לעשות זאת, ואינה שוללת את שיקול הדעת העצמאי של המשרד בעניין. לא למותר להזכיר בהקשר זה את סעיף 10(א) לחוק הסמכת השב"כ, המורה למנכ"ל המשרד לקבוע "נוהל שיכלול [...] הוראות לעניין הגשת בקשה לקבלת סיוע". גם אם אניח שהנוהל המדובר מתמקד בהסדרה "טכנית" של הפנייה לשב"כ (לדיון בעניין, ראו פרוטוקול ישיבה מס' 27 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-23, 46-48 (19.7.2020)), אין ספק שעליו לכלול גם מרכיבים מהותיים (למשל, הטיפול בעיתונאים; סעיף 10(א)(6)) – והדבר משתלב עם הרישא לסעיף 3(ג) לחוק, בה הוגדרה, כאמור, סמכות משרד הבריאות לפנות לשב"כ כסמכות רשות.
על ההבחנה בין שלב ההכרזה על ההסמכה – המסור לממשלת ישראל – ובין מימושה, באמצעות פניית משרד הבריאות לשב"כ, מעידה גם הסיפא לסעיף 3(ג), המתנה הגשת בקשה לסיוע בכך "שמספר החולים החדשים באותו יום או ביום שקדם לו עלה על 200". קריטריון מספרי ייעודי זה לא הופיע בהצעת החוק הממשלתית, ושובץ בחוק משום שוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ביקשה לצמצם את שיקול הדעת המינהלי, ולאמץ מדד "אובייקטיבי" – אותו גזרה מנתוני התחלואה, והיקף מערך התחקור האפידמיולוגי, באותה עת (חודש יולי 2020; ראו, למשל, פרוטוקול ישיבה מס' 25 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-23, 11-12 ו-45-49 (16.7.2020)). עם זאת, ברור מלשון החוק – ומדיוני הוועדה – כי מדובר במדד המגביל את השימוש בפועל, ולא את "הכרזת המסגרת" של הממשלה, המוסמכת להיערך מראש לעליה צפויה בהיקף המאומתים, ולהכריז על הסמכת השב"כ עוד לפני חציית רף ה-200 (שם, דברי יו"ר הוועדה, ח"כ צבי האוזר, בעמ' 4948 ו-52). דהיינו, הכרזה לחוד ומימוש לחוד.
3. מסקירה קצרה זו עולות שתי נקודות מקדמיות מהותיות.
האחת – חוק הסמכת השב"כ עולה בקנה אחד עם כלל ההסדרים הראשוניים, ומצייד את ממשלת ישראל ב"מדריך מפורט" להפעלת שיקול הדעת בנוגע להסמכת השב"כ. הוא אינו מסתפק בהצגה כללית של השיקולים והמגבלות המתחייבים מפסקת ההגבלה, ופורש, בסעיף 19, גם את הנתונים הקונקרטיים שעל הממשלה – ועל גורמי הפיקוח הפרלמנטרי – לבחון. על פי השקפתי, די בהתוויה מדוקדקת זו של מרחב שיקול הדעת, ואין להטיל על ממשלת ישראל חובה לקבוע קריטריונים נוקשים יותר