בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו
ת"ע 31355-10-18 כ. ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים ואח'
בפני כב' השופט ארז שני
בעניין המנוחה …… (ז"ל)
תובעות-1. ר. ב. מ.
2. י. מ. ד.
על ידי ב"כ עו"ד בעז קראוס
נגד
נתבעים-1. מ. כ.
2. א. ו.
3. א. כ. ס.
על ידי ב"כ עו"ד שירה רביד
פסק דין
מונחת לפני תובענה לקיום צוואתה של המנוחה .... ז"ל, אשר הוגשה על ידי התובעות, צוואה נוטריונית מיום 24/12/2013, וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, וכתב ההתנגדות לה, אותו הגישו הנתבעים, אשר מבקשים לקיים את צוואתה הקודמת של המנוחה מיום 18/10/1996, צוואה הדדית עם בעלה המנוחה.
רקע עובדתי
המנוחה ..... ז"ל (להלן: "המנוחה") הלכה לבית עולמה ביום 22/5/2017, בהיותה כבת כ – 87 שנים.
המנוחה במותה היתה אלמנה ואם לשתי בנות, לאחר שבנה, הלך לבית עולמו ביום 30/10/2013.
בנותייה של המנוחה (להלן: "התובעות" או "המבקשות"), הן המבקשות לקיים את צוואת המנוחה, ואילו 3 מנכדיה של המנוחה, הם ילדי בנה אשר נפטר, הם המתנגדים לקיום צוואתה (להלן: "הנתבעים" או "המתנגדים").
ביום 7/6/2017 הגישה התובעת 1 בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 24/12/2013 לרשם לענייני ירושה (להלן: "צוואת המנוחה"), היא צוואתה האחרונה של המנוחה (ת"ע 33720-05-18).
ביום 5/9/2017 הוגשה התנגדותם של הנתבעים (על ידי הנתבעת 3) לצוואת המנוחה (ת"ע 33700-05-18).
טעמי המתנגדים לצוואה זו נסובו על אי כשירותה של המנוחה לצוות, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד התובעות, מעורבותן של התובעות בעשיית צוואת המנוחה ופגיעה ברצונה.
ביום 15/5/2018 הועברו התובענות בענייני הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה מתוקפו של סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965.
ב"כ האפוטרופוס הכללי בחר שלא להתערב בהליכים.
ביום 25/6/2018 במסגרתו של קדם, נמחקה התובענה (והסיבות מפורטות בפרוטוקול הדיון), ניתן צו קיום לצוואת המנוחה תוך שקבעתי כי הצו יעוכב ב – 60 ימים, זאת על מנת לאפשר הגשה מחדש של ההתנגדות אם יחפצו המתנגדים לעשות כן.
ביום 14/10/2018 הוגשה ההתנגדות לצוואת המנוחה בהליך זה שלפני, התנגדות מתוקנת, הכוללת גם טענה לזיוף צוואת המנוחה, תוך שמבוקש כי אורה על ביטול צוואת המנוחה וחלוקת עיזבונה בין יורשיה לפי דין, בהם המתנגדים הם ילדיו של האב המנוח, בנה של המנוחה.
ההליך נקבע לדיוני הוכחות שנדחו מספר פעמים בשל החלפת ייצוג ונסיבות משבר הקורונה.
טענות המתנגדים בתמצית
למנוחה היה קשר טוב עם בנה, הוא אביהם של המתנגדים, המנוחה כיבדה ואהבה אותו עד יום לכתו.
המתנגדים ביקרו את אביהם ככל שהדבר התאפשר לאור מצבו הרפואי, הן בבתי החולים בהם היה מאושפז והן בדירתו ב.....
מצבה הפיזי והמנטאלי של המנוחה בעת עריכת הצוואה, היה כזה שלא אפשר לה להבחין באופן מעמיק בטיבה של הצוואה, היקף רכושה וזהות יורשייה ובעיקר את נישולו של בנה.
המנוחה היתה בגיל מבוגר, במועד עריכת הצוואה אובחנה כדמנטית, חלשה ומבולבלת, מצבה זה בצירוף מצבה הרגשי בעקבות פטירת בנה, לא איפשרו לה להבין את משמעויות עשיית הצוואה והיא נזקקה לעזרה סביב השעון.
המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב את השפה העברית וידיעותיה היו בסיסיות במקרה הטוב.
רישום הצוואה והקראתה לא צולמו ולא הוקלטו ולא ניתן לדעת האם הצוואה שהוקראה למנוחה היא אותה צוואה עליה חתמה המנוחה.
לאור מצבה הרפואי של המנוחה, היה על עורך הצוואה, עו"ד ששון לדרוש חוות דעת רפואית/פסיכוגריאטרית במועד עריכת הצוואה ואין לקבל את טענתו כי יש לו היכולת לבחון אם אדם חולה בדמנציה.
המנוחה אהבה את נכדיה ובנה היחיד ומעשי המבקשות הובילו קו ברור בו נמנעה צוואה הוגנת רגילה ללא התערבות פגומה, דבר המעיד על השפעה בלתי הוגנת ופגיעה ברצון המנוחה.
המבקשות, משך השנים מנעו מהמתנגדים ליצור קשר עם המנוחה אשר היתה במצב מוחלש, דאגו כי המנוחה לא תיוותר רגע אחד לבדה או עם אף אדם אשר אינו עושה דברן, שימשו למנוחה כ"צינור המידע אל העולם", כך גם המידע באשר לקשר בין המנוח לילדיו, הם המתנגדים.
המבקשות דאגו למסך של מידור תוך יצירת השפעה בלתי הוגנת על המנוחה ואף אילצו את נכדיה וכלל מכריה לתאם ביקורים רק דרכן תוך שליטה מוחלטת בנפשות הנפגשות עם המנוחה.
המבקשות אף הסתירו את מצבה האמיתי של המנוחה מסביבתה הקרובה ומבני משפחתה אשר לא ידעו כלל על מצבה של המנוחה ומכאן טענתם כי המנוחה היתה כשירה עד יומה האחרון.
התלות של המנוחה במבקשות היתה כה מוחלטת עד כדי שאפילו ללוויית בנה המנוח מנעו ממנה המבקשות להגיע.
המבקשות פעלו באופן שיטתי במשך שנים רבות, במטרה ברורה לשים ידן על רכוש שאינו מגיע להן, הן התנהלו בצורה מניפולטיבית, חסרת תום לב, תרמיתית, הן התעמרו במנוחה אשר היתה אשה חלשה הן באופייה, הן בגילה והן ביכולתייה הפיזיות, הקוגניטיביות והבריאותיות, השפיעו ושידלו והכל במטרה לשים ידן על צוואה שבה הנהנות היחידות יהיו הן בעצמן, תוך מעורבות באופן פעיל.
מטרתן היתה אחת וברורה – לגרוע את האח היחיד או את יורשיו מכל זכות רכושית שהיתה למנוחה.
המבקשות אף לא הסתפקו רק בהתערבות זו אלא הוסיפו ודרשו כי הנכסים יועברו על שמן עוד בחייה של המנוחה.
המבקשות היו גם מעורבות בנכסים הרכושיים של אבי המתנגדים בעודו בחיים, תוך שזייפו את חתימתו על גבי מסמך ללשכת רישום המקרקעין לצורך רישום הערת אזהרה על דירתו לטובתן, זאת בסיועו של עו"ד ששון. מומחית בית המשפט בחוות דעתה קבעה כי חתימות האב מזוייפות.
המתנגדים אשר דרשו מן המבקשות להסיר את רישום הערת האזהרה על דירת אביהם שהוענקה להם בצוואתו, נתקלו במסע סחיטה מצד המבקשות, במסגרתו דרשו המבקשות מן המתנגדים לחתום כי אין ולא יהיו להם דרישות ו/או השגות בנוגע לרכושה של המנוחה (שהיתה עודנה בין החיים), בתמורה להסרת הערת האזהרה. בסופו של יום מחקו המבקשות את הערת האזהרה ללא כל הסכם והתפנו להעמיק את אחיזתן ברכוש המנוחה.
בנוסף לכך, המבקשות החתימו את אמן על תצהירי מתנה במסגרתם היא מעבירה את דירתה על שמן, מסמכים אשר הוסתרו מעיני בית המשפט.
רישום הדירה על שם המבקשות לא הושלם רק בשל עניינים בירוקרטיים.
למנוחה לא היתה שום סיבה הגיונית או רצון ברור לפגוע בבנה וביוצאי חלציו. לא סביר כי המנוחה נישלה את אביהם מצוואתה מרצונה החופשי, בהיעדר לחץ או השפעה בלתי הוגנת, ורצף הנסיבות הקיצוני והמטריד מוכיח כי למבקשות היתה הרבה יותר מיד בדבר.
די באמור לעיל כדי להעביר את הנטל אל כתפי המבקשות להוכיח כי המנוחה היתה כשירה לחתום על הצוואה מרצונה החופשי וללא כפייה ועושק.
בסיכומי התשובה אותם הגישו המתנגדים, חזרו הם על מצבו הנפשי של האב המנוח ומערכת היחסים אשר שררה – בינו לבינם ובינו למבקשות.
עוד הוסיפו והדגישו הם טענותיהם בדבר אי הסבירות שבנישולו של אביהם המנוח מצוואת המנוחה.
טענות המבקשות בתמצית
המתנגדים לא היו בקשר עם אביהם החולה ולא היו בקשר עם סבתם במשך שנים, לא פגשו אותם, התעלמו מהם ופשוט ניתקו מגע, למעט מספר ביקורים ספורים.
החלטת המתנגדים על העדר הקשר עם אביהם כאבה מאוד למנוחה שלא חדלה להבהיר את כאבה העצום שגרם לכעסה על המתנגדים.
המתנגדים בעצמם הם שבחרו שלא להיות בקשר רצוף ותקין עם אביהם ועם סבתם.
צוואת המנוחה היא מעשה חופשי וביוזמת המנוחה, צוואה תקינה מבחינה צורנית אשר לא נפל בה כל רבב, ולכן נטל השכנוע הוא על המתנגדים אשר לא הצליחו להרימו.
חוות דעת הגרפולוגית אשר מונתה על ידי בית המשפט קבעה כי אכן מדובר בחתימת המנוחה על גבי הצוואה.
טענת היעדר כשרות המנוחה נסתרה בחוות דעת מומחה בית המשפט אשר קבע כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה במועד חתימתה.
עדותו של עורך הצוואה באשר לנסיבות עריכתה לא נסתרה ולא הופרכה כך שתוכנה משמיט כל בסיס לטענת המעורבות, השפעה בלתי הוגנת והיעדר הכשרות. עולה ממנה תקינות מוחלטת וכי המנוחה היתה במלוא חושיה, היא שיזמה את עריכת הצוואה, היא היתה הגורם הפעיל בעריכתה ולא היתה מעורבות של משהו אחר בעריכת הצוואה.
טענת המתנגדים כי המנוחה לא הבינה את השפה העברית – אינה נכונה שכן המנוחה גם קראה וגם דברה עברית.
טענת ההשפעה בלתי הוגנת לא הוכחה ואף נסתרה לחלוטין, שכן לא הוצגו ראיות המקיימות אפילו חשש להשפעה בלתי הוגנת, אין טיעון למבחני העזר, כך שהמתנגדים, לא רק שלא הרימו את נטל ההוכחה אלא הראיות שהוצגו מעידות על כך שמדובר במעשה חופשי של המנוחה.
טענת המתנגדים באשר לנישול אביהם מצוואת המנוחה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה הן מן הנסיבות המתוארות וכי המנוחה ערכה את צוואתה לאחר מות בנה מעידה בברור כי המנוחה לא נישלה אותו.
לסיכום, יש לדחות ההתנגדות, לדחות את עתירת המתנגדים לקיום צוואתה הקודמת של המנוחה שכלל לא הוגשה ולהורות על קיום צוואת המנוחה מיום 24/12/2013.
דיון והכרעה
למעשה טענות המתנגדים, לפיהן יש לבטל את צוואת המנוחה מיום 24/12/2013, נשענות על חמישה אדנים אותם יש לבחון, ולהכריע האם ליתן צו קיום לצוואת המנוחה מיום 24/12/2013, או שמא יש לקבל את ההתנגדות לקיומה של צוואת המנוחה.
אלו הם חמשת האדנים:
• פגמים בצוואה – מתוקפו של סעיף 22 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, (להלן: "חוק הירושה").
• אי כשרות המנוחה לערוך צוואה - סעיף 26 לחוק הירושה.
• השפעה בלתי הוגנת על המנוחה - סעיף 30(א) לחוק הירושה.
• מעורבות המבקשות בעשיית הצוואה – סעיף 35 לחוק הירושה.
• הצוואה נטולת סבירות ואינה משקפת את רצונה של המנוחה.
העומדת לצוואה חזקת כשרותה?
צוואת המנוחה מיום 24/12/2013 היא צוואה נוטריונית אשר נערכה על ידי הנוטריון ועורך הדין שלמה ששון (להלן: "עו"ד ששון"), בה ציוותה המנוחה את מלוא רכושה לבנותיה, הן המבקשות.
לצוואה זו צורף אישור עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה, מיום 24/12/2013 אשר נחתם על עו"ד ששון, בו נכתב:
"ניצבה לפני הגברת .... (להלן: "המצווה") שזהותה הוכחה לי עפ"י תעודת זהות מספר..., אמרה המצווה את דברי הצוואה שרשמתי לעיל (במסמך המצורף והמסומן באות א'), השתכנעתי כי המצווה שומעת את השפה העברית שבה נרשמה הצוואה, קראתי בפני המצווה את דברי הצוואה כפי שרשמתי אותם כאמור בשפה העברית המובנת לה והמצווה הצהירה מרצונה החופשי כי זוהי צוואתה וחתמה עליה בנוכחותי."
חוק הירושה מכיר בארבעה סוגים של צוואות, ומציב דרישות צורניות פורמליות לכל צוואה בפני עצמה. מטרתן של הדרישות הפורמליות היא לאפשר לבית המשפט להגיע למסקנה בדבר אמיתותה של הצוואה ובדבר גמירות דעתו של המצווה.
אחת מן הדרכים לעשיית צוואה היא צוואה בפני רשות בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה.
וכך הוראות הסעיף:
"(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו.
(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לעניני ירושה.
(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט".
מלשון הוראות הסעיף עולה כי קיימות שתי דרכים לעשות צוואה בפני רשות:
• על ידי אמירת דברי המצווה בעל פה בפני הרשות.
• על ידי הגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי הרשות.
סעיף 22 לחוק הירושה מגדיר צוואה בפני רשות מהי, וסעיף 53 לחוק הנוטריונים, תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הנוטריונים") הביא להוספת סעיף 22(ז) לחוק הירושה, הקובע כי דין נוטריון כדין שופט לעניין אותו סעיף.
בסעיף 19 לחוק הנוטריונים נקבע כך:
"אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון או למעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".
היותו של אישור נוטריוני ראיה מספקת לאמור בו, כפי שקובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מותנה בכך שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים. סעיף 22 לחוק הנוטריונים מטיל על הנוטריון את החובה לפעול בנאמנות ובמסירות במילוי תפקידיו. (ראה: ה"פ (חי') 86/06 מוזר נ' לוי {פמ"מ – 12/11/2007}).
פעולתה של הרשות כמפקחת על תהליך עשיית הצוואה כולו, מהווה בטוחה פורמלית לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה, ולכן פוחתות הדרישות הפורמליות הנלוות לצוואה זו.
הוראות אלה מתקיימות אף אם המצווה מסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון. הן מועלות על ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידי הנוטריון למצווה (ראה: ע"א 594/99 אוחנה נ' אלעזר, נה(3) 355 {פמ"מ – 12/3/2001}).
מאחר שצוואת המנוחה מיום 24/12/2013 היא צוואה בפני רשות, לאחר שנתקיימו בה כל היסודות של צוואה נוטריונית בהתאם לתנאים שבסעיף 22 לחוק הירושה, ומשעה שמדובר בצוואה בפני רשות שלא נפל בה כל פגם פורמלי או צורני, הנטל להוכיח כי הצוואה אינה תקינה מבחינה פורמלית, מוטל על המתנגדים לה. יוער כי הנתבעים לא העלו טענה בדבר פגמים צורניים בצוואה, למעט אלו אשר הוזכרו באשר להבנת המנוחה את השפה העברית ותיעוד מעמד הצוואה.
ההלכה המשפטית גורסת כי צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח כי בטלה היא, מוטל על המתנגד לקיומה.
(ראה: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, נה(3) 837 {פמ"מ – 30/4/2001} {להלן: "עניין בוסקילה"}).