פסקי דין

תע (ת"א) 31355-10-18 ר. ב. מ נ' מ. כ - חלק 6

27 מאי 2021
הדפסה

מכלל העדויות, על ידי מי מהצדדים עולה כי ה"הכרות" בין עו"ד ששון למשפחה עוד היתה בימיו של אבי המתנגדים המנוח, שנים רבות קודם עוד בהליך גירושיו מאמם.

עו"ד ששון ייצג גם את האב המנוח בגירושיו מול אמם של המתנגדים וגם ערך את מסמכי המתנה להעברת דירת המנוחה על שם המבקשות, גם ייצג האב ברכישת דירתו ב..., גם ערך ו"אימת" את חתימתו המזוייפת של האב על התחייבות בלתי חוזרת כלפי המבקשות המונעת כל עשיית דיספוזיציה בדירתו.
לא התרשמתי כי עו"ד ששון היה דווקא עורך דינן של המבקשות, שכן ליווה הוא את המשפחה שנים רבות, היה קרוב למנוח כך שלא יתכן כי עשה יד אחת עם המבקשות באשר לנישול המנוח.

מאז ביצע עו"ד ששון פעולות נוספות עבור המנוח.
מכאן כי אם ביצע עו"ד ששון פעולות עבור המבקשות משך שנים, אין בכך כדי לפגום במעורבות המבקשות, מעורבות אשר התבטאה רק בהבאת המנוחה למשרדו, שעה שעולה כי המנוחה עצמה שוחחה עימו בטלפון עוד קודם.

יוזכר כי עו"ד ששון "שימש" לעזרתה של המנוחה שנים רבות קודם בעניין בנה המנוח, הן להרחקתו מביתה עת "סערו הרוחות" והן ברכישת דירתו, בה המנוחה היתה מעורבת.

אין אני יודע מה טעם טענו המתנגדים בתצהירים אותם הגישו כי המבקשות הן שהכירו את עו"ד ששון, הן הסיעו המנוחה אל משרדו והן אשר מימנו את שכרו באשר לתשלום עריכת הצוואה, כאילו למנוחה אין כל הכרות מוקדמת עימו.
מהו מקור ידיעתם זה, חידה היא.

כפועל יוצא מדבריי אלו, ומשלא הוכח בפועל קיומו של כל יסוד מיסודותיו של סעיף 35 לחוק הירושה, יש לדחות גם טענה זו לפיה יש לפסול את צוואת המנוחה מכוחן של הוראות סעיף זה.

כיבוד רצונהשל המנוחה וסבירות הצוואה
המתנגדים טענו כי למנוחה היה קשר טוב עם בנה, אביהם, לא היתה לה כל סיבה הגיונית לפגוע בו וביוצאי חלציו ולא סביר כי המנוחה נישלה את אביהם מרצונה החופשי.

מאידך, טענו המבקשות כי הנתק שנמשך שנים בין המנוחה לנכדיה, למעט פעמים ספורות, גרם למנוחה כאב עצום.

לכאורה, טבעי הוא כי אדם יצווה את נכסיו לשאר בשרו במתכונת ירושה על פי דין. יחד עם זאת, עצם האפשרות לצוות, מניחה אפשרות לחריגה מהורשה על פי דין, כאשר הרצון לשנות עשוי להיות מוסבר מנסיבות חיי המצווה והיחסים עם ילדיו במיוחד.

בכך בא לכדי ביטויו עיקרון חוקתי מרכזי שלפיו עריכת הצוואה היא ביטוי לכבודו של המצווה ולקניינו. ברצותו – עושה צוואה, ברצותו – נמנע מלעשות צוואה, ברצותו – משנה צוואה שעשה או מבטלה, ברצותו – משאיר את הצוואה ללא כל שינוי או ביטול. עניין לנו באוטונומיה של הרצון הפרטי, ואותה עלינו לכבד (ראה: עניין "קרן לב"י", לעיל).

בבואו של בית המשפט לבחון צוואה, אין הוא מחליף את היגיון המצווה ורצונותיו ברצונותיו או בדעותיו שלו.

כבוד השופט א. מצא מפנה למבחן הגיונה של הצוואה. על פי מבחן זה, בכדי לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו:

"מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה (פרשת צוריאנו [38], בעמ' 1075 ופרשת מירסקי [22], בעמ' 159). מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה (פרשת פרל [31], בעמ' 306)".
(ראה: "פרשת מרום", לעיל).

עיקרון העל של כיבוד רצון המצווה, "כופה" את קבלת רצונו כמו שהוא מבלי לעשות מקצה שיפורים או למתוח ביקורת על סבירות רצונו, שכן גם אם הצוואה לא נראית סבירה בעיני מי מהצדדים, הרי שחזקה שהיא משקפת את רצון המצווה ואין להחליף את רצונו ברצון צד המתנגד לקיום רצונו זה.

כאשר נדרש בית המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון תוקפה של צוואה, אין זה מתפקידו לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר.

תפקידו של בית המשפט לבחון, האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של זה או אחר. הא ותו לא.
נסיבות מקרה זה, בו לא עלה בידי המתנגדים להוכיח כי היעדר הקשר עם סבתם נגרם שלא בעטיים, אין בבו כדי להוביל למסקנה כי צוואת המנוחה אינה תולדה של התנהגות ארוכת שנים.

המנוחה, עוד בחייה עזרה לבנה ברכישת חלק מדירתו, דירה, אשר בסופו של יום, ירשו המתנגדים בשלמות.
במובן מסויים, המנוחה הורישה למתנגדים מעיזבונה באמצעות מימונה את דירת אביהם המנוח.

המנוחה ערכה צוואתה לאחר פטירתו של בנה.

הגם שהמנוחה לא הורישה דבר לנכדיה האחרים, ויכולה היתה לעשות זאת לנכדיה מבנה, הרי שלאור הנתק או הקשר המאוד רופף בינה לבין הנכדים, בחרה שלא להוריש להם דבר.

אין משמע הדבר כי המנוחה לא אהבה את בנה היחיד או כי נישלה אותו מצוואתה שלא מרצונה שלה.

ושוב אומר, "נישולו" של האב המנוח מן הצוואה לאחר פטירתו, אין בו כדי ללמד על נישולו של האב מעיזבון המנוחה, שעה שהמנוחה שינתה את צוואתה לאחר פטירתו, כל שכן על נישולם של המתנגדים.

עניין טיב הקשר בין המתנגדים לאביהם המנוח, אין בו דבר וחצי דבר לעניין צוואת המנוחה, כפי אשר פירטתי.

סוף דבר
בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה, אני מורה כדלקמן:
א. ההתנגדות לצוואת המנוחה מיום 24/12/2013 - נדחית.
ב. ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 24/12/2013 ואני קובע כי צוואה זו היא בת תוקף.
ג. המבקשות רשאיות להגיש פסיקתה לחתימתי על פי תקנה 5 לתקנות הירושה, לקיום צוואת המנוח.
בנסיבות המקרה שבפני אף לנוכח התוצאה אליה הגעתי, בחרתי לחייב את המתנגדים בהוצאות מופחתות לידי המבקשות בסך 5,000 ש"ח.
מצאתי כי המבקשות, בהליכים הנילווים ובהתנהלותן מול המתנגדים בדגש בעניינים הקשורים באביהם, היתה בבחינת התנהגות בחוסר תום לב, ולא אוסיף.
אני מתיר פרסום פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בהעדר הצדדים.

ארז שני

עמוד הקודם1...56