69. למשל, כאשר נשאלה אתי "איפה כתוב מה שאת אומרת? שזה ביטוח לאומי ומס הכנסה?", היא הודתה ש"לא כתוב", וגם ש"זה לא מפורט". עיון במסמכים אלה אכן מלמד, כי לא ניתן להבין מהם כלל, כיצד ובגין מה נקבע שכרה של התובעת בעמותה, לגבי עבודתה כשיננית.
70. אשר לתלושי השכר (גם במרפאה, וגם בעמותה) – מעדותה של אתי עלה עוד, כי מתלושי השכר של התובעת, לא ניתן ללמוד כלל כמה טיפולים היא ביצעה באותו חודש, ו/או איזה תמורה שולמה בגינם. כך, כאשר נשאלה אתי "מה שאת אומרת לא עולה מהתלושים. זה לא עולה. מאיפה אני אמורה ללמוד מה סוכם איתה?", היא הודתה ש"אני לא יודעת".
71. הנימוק החמישי לעמדתנו - הנתבעים נהגו כלפי התובעת במדיניות הסתרה והכחשה – מעבר לאי-קבלת מידע, הוכח כי הנתבעים נמנעו מליתן מענה ענייני לפניותיה הישירות של התובעת אליהם, ביחס לשכרה. התובעת העידה על פניות אקטיביות נוספות מצידה אל הנתבע, בניסיון לקבל מידע נוסף, ולאחר שהרגישה שהיא מקופחת בשכרה.
72. במסגרת זאת, התובעת ציינה את הדברים הבאים:
"כן, פניתי לד"ר פורמן ואמרתי לו ד"ר פורמן אני עובדת והיקף העבודה התרחב וזה לא רק טיפולי שיננית, הרחבתי את הטיפולים, למשל טיפול ניקוי אבן מטעם ביטוח ובמרפאה הצעתי לה טיפול רחב יותר שעליו לשלם מהכיס שלו באופן פרטי כי הביטוח לא מכסה לו את הטיפול וציינתי איך זה שאני כל כך עובדת ומכניסה כספים, המשכורת שלי לא מתבטאת ב 40 אחוז שהסכמנו, ד"ר פורמן ציין שהוא מרוצה מאוד מהעבודה שלי והוא מעריך
--- סוף עמוד 24 ---
אותי והלקוחות מרוצים ואני רוצה שאת גם תהיי מרוצה, אעלה לך ל 50 אחוז."
73. כאשר נשאלה התובעת "איך ידעת ש 40 אחוז לא מתקבלים מהטיפולים שלך, אם לא קיבלת דו"חות?", היא השיבה ש"היה לי ברור מאוד לפי הטיפולים שעשיתי, והרחבתי, הסכומים שאני הצעתי ללקוח עבור טיפול שאני הצעתי לו בתום החודש הייתי תוהה בעצמי".
74. התובעת אף העידה על פניה נוספת מצידה ביחס לשכר, שנעשתה לאתי, שגם ממנה לא התקבל מענה ענייני: "... בפני אתי מזרחי ציינתי שאני מתוסכלת ואתי מזרחי נתנה לי מילה את לא עולה לו כלום, היא אמרה לי משפט כזה שתביני את לא עולה לו כלום, מה זה? גם אני לא הבנתי". וכן היא אמרה ביחס לפניותיה אל אתי, כדלקמן:
"היה מקרה וזה היה המקרה האחרון, גם על אותה סיבה ותסכול מהמשכורת שלי, ביררתי עם אתי מזרחי וביקשתי על פי בקשת ד"ר פורמן לברר מול מנהל החשבונות שלו למה אני לא מקבלת את מה שאני רוצה או איפה הטעות נפלה, אתי מזרחי מנעה ממני לדבר עם רואה החשבון שלו ואמרה לי אני זאת שמטפלת ולא את. הוא מנחה אותה לעשות את זה ולא אני."
75. גם בנקודה הנוכחית, טענותיה של התובעת נתמכו בעדותה של פטרונלה, שכתבה בתצהירה כי היו אי-התאמות ופערים "גדולים מאוד" בין הזכאות של העובדים לתשלום, לבין התשלום בפועל. היא גם ציינה שהיא אמרה זאת לנתבע, שאמר לה מצידו שלא להתערב. פטרונלה אף פירטה בתצהירה לגבי חודש ספציפי, שבמסגרתו – ולאחר הפקת הדוחות – היא נוכחה לדעת שהתובעת היתה צפויה לקבל סך של כ-15 אלף ₪ (למיטב זכרונה).
76. לאור נתונים אלה, היא אמרה לתובעת שבאותו החודש היא עשתה "סכום יפה". בתגובה, היא ננזפה על ידי הנתבע, שאסר עליה לערוך בהמשך דוחות תפוקה, וחסם בפניה את הכניסה למערכת ניהול החשבונות. גם בעדותה לפנינו חזרה פטרונלה על התרחשות העניינים וביחס לאותו אירוע נטען. בין היתר, היא ציינה, כך: "... כן, בדיוק 15 אלף אני לא זוכרת, אבל שמחתי בשבילה והראיתי לה את זה, אמרתי לה תראי תהיה לך הכנסה טובה החודש ואחרי שקיבלתי את התלושים מד"ר פורמן היה פער מאוד גדול, לא יודעת מה היה
--- סוף עמוד 25 ---
ההסכם שלהם, מניחה שזה 40-50 אחוז מהדו"ח. זה לא הגיע בחזרה לתלוש וגם לא קרוב לזה".
77. גם התובעת העידה, בדומה, כי "... זוכרת שפפה היתה שמחה בשבילי שהשגתי באותו חודש הכנסות גבוהות ואמרה לי תהיה לך משכורת יפה החודש", וכי לאחר שהיא בדקה את תלוש השכר, "זה היה סכום מגוחך לעומת 50 אחוז שהוא העלה לי". בנקודה זו טוענים הנתבעים, כי יש בכך כדי ללמד שהתובעת כן ידעה על 'הפחתת השכר', ולכן נוצר חוזה בהתנהגות, במהלכו התובעת הסכימה להפחתת השכר, גם אם זו לא הוסכמה במקור.
78. אלא, שטענת הנתבעים שבנדון הועלתה לראשונה בסיכומים[19], והיא מהווה הרחבת חזית ברורה. מעבר לכך, גם לגופו של עניין הטיעון שגוי, היות שאין המדובר בהסכמה ברורה ומפורשת של התובעת להפחתת שכר, אלא בחשד בלבד, שאין ולא ניתן לראות בו בגדר 'הסכמה', כלל ועיקר. מעדותה של פטרונלה אף למדנו כי המדובר במדיניות שיטתית במרפאה, שבמהלכה עובדי המרפאה לא קיבלו מענה ענייני ביחס לפניותיהם, ובכל הקשור לשכרם.
79. פטרונלה העידה, כך:
"היא לא היתה היחידה שהדוחות לא היו יוצאים בהתאם להכנסה. היו עוד עובדים שהיו מגיעים אלי בטענות למה ככה, שהדו"ח שלי ככה, ולא היתה לי תשובה. הייתי מפנה אותם לד"ר פורמן שלא היו מקבלים תשובה והיו חוזרים אליי. לשאלת בית הדין כמה עובדים המדובר אני משיבה שרוב העובדים. לא הייתי בודקת, זה היה פעם בכמה זמן, לא הייתי נכנסת כי זה לא ענייני. זה לא פעם בחודש ולא פעם בשנה, אלא משהו באמצע. כשאתה מדבר עם כולם ואני חברה עם כולם אתה מדבר כל הזמן, זה אנשים."
80. כאשר נשאלה פטרונלה "איך את יודעת שלא קיבלו תשובה מד"ר פורמן?", היא השיבה "כי היו אומרים לי, ד"ר פורמן אומר לי שלא יודע, לא מבין בזה תפני לרואה חשבון והוא לא היה עונה להם. אני משיבה שמי שלא נתן מענה ענייני זה ד"ר פורמן, רואה החשבון אני לא יודעת" (ולמותר לציין, כי רואה החשבון לא הובא לעדות על ידי הנתבעים, וגם לכך נתייחס בהמשך הדברים).
--- סוף עמוד 26 ---
81. כאשר נשאלה פטרונלה כיצד היא יודעת שאכן היה פער שכזה ("... כיצד הסתדר לך שיש פערים גדולים?"), היא הודתה שהיא לא ערכה בדיקה חשבונאית מדוקדקת, היא ציינה ש"לפי טענות העובדים, רואים את הדו"ח של ההכנסות ולפי השיק שהיה חוזר".
82. נשוב ונציין, כי גרסתה של פטרונלה מקובלת עלינו בכללותה, ואנו מקבלים אותה במלואה. זאת, גם לאחר שלקחנו בחשבון כי פטרונלה הודתה (בכנותה) כי היא חברה של התובעת (הגם שהן נפגשות בתדירות נמוכה מאוד – פעם בשנה). מנגד, הנתבעים ניסו להטיח בפטרונלה האשמות שלא הוכחו, ואף מעלות תמיהה, כשלעצמן.
83. כך למשל, הנתבע טען בתצהירו, כי הסיבה היחידה שנחסמה הגישה של פטרונלה למערכת המחשב, היתה שהיא הזינה שעות עבודה לא נכונות, לה עצמה, כדי להעלות את שכרה החודשי. אולם, לא הובא כל תימוכין לטענה זו. ומה גם, שלא ברור מדוע היא לא פוטרה בעקבות מעשה חמור שכזה.
84. גם בעדותו הטיח הנתבע בפטרונלה האשמות בפן האישי, שכלל לא היה מקום להעלותן. מפאת צנעת הפרט, וגם בשל היעדר הוכחה והיעדר רלוונטיות באשר הוא, איננו מוצאים לנכון לצטט את טענות הנתבע בשלב הנוכחי. אנו גם מצרים על התנהלות הנתבע, גם בנקודה ספציפית זו, והיה ראוי כי הוא ימתן את טיעוניו, בפן האישי.
85. עוד טענו הנתבעים, כי פטרונלה מבקשת לנקום בנתבע בשל צילום שיניים שאותו היא ניסתה לקחת שלא כדין מהמרפאה, לאחר עזיבת העבודה. אולם, גם גרסה זו נשללה על ידה במלואה, והעידה שהיא "... לא כועסת עליו, ואני לא מבינה מה קשור לצילום הזה". היא אף הבהירה ביחס לאופן שבו הסתיימו יחסי העבודה, ש"... [ש]איתי לא היתה בעיה, אני ילדתי, אמרתי לו יכול להיות שאחזור אחרי 6 חודשים, אני לא יודעת, אז החלטתי לא לחזור. זה הכל".
86. הנימוק השישי לעמדתנו - הנתבעים בעצמם לא ידעו להגדיר מהן 'עלויות מעסיק', ולא ידעו להגיד מה סוכם עם התובעת – ואם לא די בכל מה שנאמר עד כה, הרי שתמיהה משמעותית ביותר לגבי עמדת הנתבעים, עולה מכך שהם עצמם לא הצליחו להסביר לאורך כל ההליך – מהן 'עלויות המעסיק' המדויקות שנוכו משכרה של התובעת, ומה בכלל סוכם עימה. יתירה מכך,
--- סוף עמוד 27 ---
ובכל הקשור למרפאה, הנתבעים אף הוסיפו וטענו, בצורה מתמיהה גם כן, כי שכרה של התובעת במרפאה למעשה שולם ביתר, באופן עקבי, ובהיקף של כ-250 ₪ מדי כל חודש[20].
87. כאשר נשאל הנתבע ביחס ל'תחשיב התשלום ביתר', במרפאה, הוא לא הצליח ליתן הסבר של ממש, וכך גם אתי, שטענה כי היא "... מניחה שזה טעויות חישוביות שנעשו". כאשר הם נשאלו כיצד בכלל נעשה תחשיב השכר המדויק, התברר לראשונה כי תחשיב שכזה בכלל לא נעשה על ידי אתי, כי אם על ידי רואה החשבון האלמוני (שמו לא הובהר), שעובד עם הנתבע במרפאה (וגם בעמותה).
88. למעשה, הפעולה החשבונאית היחידה שאתי היתה מבצעת בשוטף, ביחס למרפאה, היתה הורדת רכיב המע"מ, והעברת הסכום שלו היתה זכאית התובעת, למי שעשה את התחשיב בפועל – רואה החשבון של המרפאה: "אם יצא, דוגמא, באותו, באותו חודש היו הכנסות של 10,000 שקל. זה נוח יותר לחשב. אם היו הכנסות, מזה אני מורידה 17% מע"מ, וממה שיוצא אני עושה 40%, רושמת ושולחת את הדף הזה לרואה חשבון".
89. במהלך עדותם של הנתבע ושל אתי, ניתנה להם הזדמנות נרחבת כדי להסביר את ניכויי השכר שנעשו לתובעת לגבי העבודה במרפאה, אבל תשובותיהם היו בלתי ברורות בעליל, כגון "אני לא יודעת להגיד לך", "יכול להיות", "אני חושבת", "מה הורידו בפועל ואחוזים, לא נכנסתי לזה" וכד'. בסופו של דבר, אתי הודתה ש"החישובים לא נעשו במדויק. ולא הורידו את הכל כמו שצריך", והיא גם הודתה שהיא בכלל לא יודעת איך בוצעו ניכויי השכר של התובעת.
90. לגבי העמותה, הסבירה אתי בעדותה, לראשונה, שנוכה משכרה של התובעת "... 15.32% זה מס שכר, שזה, מס שכר ומס מעסיקים", וגם "... וביטוח לאומי מעסיק. ו-10.54% זה פיצויים, 8 ו-1/3 והבראה, חופשה ומחלה. חלק מעביד" (מע"מ לא הורד ולא נכלל בתחשיב, וראו דברי אתי: "אין לנו מע"מ, אנחנו עמותה"). אתי הסבירה שהיא פעלה לפי "טבלת חישובים", שנזכרה לראשונה בעדותה, ושלא צורפה אף היא לתצהירי הנתבעים.
--- סוף עמוד 28 ---
91. ולמותר גם לציין, כי אי-הבאתו של אותו רואה חשבון אלמוני לעדות בפנינו (ולמעשה – אי-אזכורו המוחלט על ידי הנתבעים, עד שהוא 'צץ' לראשונה רק במהלך עדות אתי), וגם אי-המצאתו של תחשיב ברור ומפורט ושל אותה "טבלת חישובים", פועלים אף הם במידה רבה לחובתם של הנתבעים, ולאור ההלכות שכבר צוינו דלעיל, ביחס לאי-הגשת ראיה.
92. אשר לנתבע, מעדותו עלה כך (הן לגבי המרפאה והן לגבי העמותה): "אני לא נכנס לנושא המספרים"; "לא בדקתי שעות, לא בדקתי לעולם כלום"; הנתבע לא הסתכל בשוטף על דוחות התפוקה; הנתבע לא היה מעורב כלל בנושא הנהלת החשבונות; הנתבע לא בדק מעולם את התחשיבים. הנתבע אף ציין ש"יש לי רואה חשבון מצוין. יש שם הנהלת חשבונות. אני חושב שהם יודעים לעשות את החישובים", ושוב נזכיר את המחדל מצד הנתבעים באי-הבאתו לעדות.
93. לסיכום המחלוקת הנוכחית – הנתבעים נהגו שלא כדין ביחס לתשלום של התובעת, ובכל הקשור לעבודתה כשיננית, הן במרפאה והן בעמותה. הנתבעים לא השכילו לסתור את גרסתה האמינה והרציפה של התובעת לגבי הסיכום עימה בעת תחילת העבודה, בשני מקומות העבודה, כי מהתמורה שתתקבל מהטיפולים שאותם היא תבצע, היא תקבל אחוז מוסכם (40%, ולאחר מכן 50%), וללא הורדות וניכויים כלשהם (מלבד ניכויי עובד 'רגילים').
94. ייתכן שהנתבעים נהגו כך, היות שהם סברו שיש לראות בתובעת כעצמאית. נפנה לטענתה של התובעת בתצהירה, שחזרה גם בעדותה, כי "... [ש]ד"ר פורמן הסביר לי בשיחה האחרונה שלנו, בבירור שלי מולו לגבי השכר. הסביר לי אני נותן לך לקוחות ואת משלמת את ההוצאות, את עובדת כפרטית, כעצמאית אצלי". הנתבע לא התכחש לכך, וציין בעצמו ש"זה כמו שותפות מסוימת עם המרפאה". דא עקא, שהתובעת היתה, כאמור לעיל, עובדת שכירה לכל דבר ועניין – הן במרפאה והן בעמותה.
95. זאת ועוד – בניגוד לעניין בן דוד, הוכח לפנינו, כך:
- התובעת לא הסכימה לדרך חישוב השכר לכל אורך שנות העסקתה על ידי הנתבעים, ולא הוכחה הסכמה בעל-פה ו/או בכתב עימה, שאיפשרה לנתבעים לנהוג כפי שהם נהגו;
--- סוף עמוד 29 ---
- התובעת לא קיבלה דיווחים שוטפים בדבר שכרה, והיא לא עקבה ובדקה אחר נושא תשלום שכרה;
- התובעת כלל לא קיבלה הסבר מהנתבעים לגבי שכרה, לא הסבר מפורט, ואף לא הסבר כללי. למעשה, כאשר היא ביקשה הסברים, הם לא ניתנו לה, והנתבעים התחמקו שוב ושוב ממתן מענה ענייני, ונקטו במדיניות של הסתרה והכחשה – עד כדי ענישה של פטרונלה, שניסתה להעביר לתובעת מידע;
- דרך חישוב השכר לא היתה מובנת לתובעת כלל. למעשה, הנתבעים עצמם לא הצליחו להסביר את דרך חישוב השכר לאורך מהלך ההליך, וסיפקו לבית הדין הסברים מגומגמים, חלקיים ולא ברורים. הנתבעים אפילו טענו ששכרה של התובעת שולם ביתר;
- לא הוכח ששכרה של המערערת היה גבוה באופן משמעותי משכר המינימום.
96. מנגד, הנתבעים כלל לא הוכיחו את גרסתם, ובעיקר לגבי שתי טענות, כמפורט להלן:
- אשר למע"מ – לא הוכח כי סוכם עם התובעת לגבי חישוב התמורה האחוזית, לאחר ניכויי המע"מ. נשוב פעם נוספת לדוגמא שכבר צוינה דלעיל, במהלך פסק הדין – אם עלות העסקה היתה 117 ₪, טוענים הנתבעים כי ה-40% של התובעת צריכים להיגזר מ-100 ₪, בלבד, היות ש-17 ₪ מתוך ה-117 ₪, כלל אינם מגיעים לכיסם, כי אם לרשויות המס / מע"מ[21] ("להוריד את המע"מ שזה של המדינה", כלשון הנתבע).