- ביחס לעבודה במרפאה – בעת תחילת עבודתה של התובעת במרפאה סוכם עימה כי שכרה החודשי יהיה בגובה 40% מהתשלומים שיתקבלו במרפאה, עבור הטיפולים שאותם היא ביצעה באותו החודש, ובהפחתת תשלומי עלות מעסיק. לאחר מכן, תשלום זה עלה ל-50% מהתשלומים בגין הטיפולים;
- שכרה של התובעת שולם לה באופן מלא ולפי ההסדר, ואף מעבר למה שסוכם עימה. כך למשל, לגבי כל אחד מחמשת החודשים האחרונים לעבודה;
- מדי חודש בחודשו ניתן לתובעת תלוש שכר ודוח תשלומים. דוח התשלומים כלל את כלל הפרטים הנדרשים, ובכלל זה שם הלקוח, הטיפול שבוצע בו/בה, תאריך הטיפול והתשלום ששולם. התובעת מעולם לא חלקה על הנתונים ועל החישוב לפיו חושב שכרה;
- הנתבעים מכחישים את טענות התובעת ביחס לגיוס לקוחות וביצוע פעולות שיווק טלפוניות, ומדגישים שכלל לקוחות המרפאה שבהם טיפלה התובעת היו לקוחות ותיקים וקבועים של המרפאה, זה מכבר, ועוד טרם תחילת עבודתה. התובעת גם לא נדרשה לפנות לקופות החולים, היות שהמרפאה היא פרטית, ואינה נותנת שירותים לקופות החולים;
- במרפאה מועסקת מזכירה רפואית, והיא זו שמטפלת בכל הנושא של קביעת תורים, גביית כספים ואישורי הגעה. התובעת לא נדרשה לתאם
--- סוף עמוד 7 ---
תורים, ואם היא עשתה זאת, הדבר נעשה על דעת עצמה וכדי להגדיל את הכנסותיה שלה;
- הטענה של התובעת שנדרש ממנה להמתין במרפאה בין טיפול לטיפול אינה הגיונית ואינה סבירה, היות שההכנסות של המרפאה ממתן טיפולי השינניות היא מזערית ושולית;
- אשר לתובעת, בשעות שבהן היא היתה במרפאה, וכשלא הגיעו מטופלים, ובעצם היותה חלק מצוות המרפאה, היא נדרשה להתקשר ללקוחות המרפאה ולהזמין אותם לקבלת טיפול לניקוי אבן, שנעשה על ידה;
- רכיבי שכר קוגנטיים, כגון דמי נסיעות, חופשה והבראה, שולמו לתובעת מדי חודש בחודשו. אשר לפיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד, הרי שתנאי העבודה והשכר של התובעת היו ידועים לה היטב;
- פרטנית, ואשר לדמי חופשה, הם שולמו לתובעת מדי חודש, באמצעות רכיב שכר בגובה 4%, והתובעת זכאית להשלמה (במגבלות ההתיישנות), בסך של 2,149 ₪ (בהתאם לכתב ההגנה. בהמשך ההליך צוין סכום אחר – 473 ₪);
- אשר לדמי הבראה, התובעת זכאית להשלמה בסך של 177 ₪ (בהתאם לכתב ההגנה. בהמשך ההליך צוין סכום אחר – 295 ₪, ואילו בסיכומים נטען בכלל שיש לדחות את התביעה ברכיב זה;