אלא, שהתובעת, בהיותה 'שכירה מן המניין', כלל לא ידעה וכלל לא הסכימה לכך, ועצם העובדה שהמע"מ משולם על ידי המרפאה לרשות המסים – אין בה כל ממש. שהרי, עלות העסקה, מבחינת הלקוח, כוללת את המע"מ. כך גם לגבי התובעת. כמו כן, העובדה שהמרפאה, כחברה בע"מ, משלמת את המע"מ לרשויות המס, איננה מעלה או מורידה לגבי התובעת.
--- סוף עמוד 30 ---
לכן, ואם נחזור לדוגמא המספרית שצוינה דלעיל, התמורה האחוזית שלה היתה זכאית התובעת, היתה צריכה להיגזר מ-117 ₪, ולא מ-100 ₪;
- אשר לניכויים בגין הפרשות מעסיק – לא הוכח כי סוכם עם התובעת לגבי ניכויי המעסיק מהתמורה האחוזית שלה עצמה, ובכלל זה: מס שכר; מס מעסיקים; דמי ביטוח לאומי מעסיק; הפרשות מעסיק על חשבון פיצויים; הפרשות מעסיק על חשבון תגמולים; הפרשות מעסיק לדמי הבראה; הפרשות מעסיק לדמי חופשה; הפרשות מעסיק על חשבון מחלה. גם כאן, ובהיותה של התובעת 'שכירה מן המניין', היא כלל לא ידעה וכלל לא הסכימה לכך.
הרכיבים היחידים שהיו צריכים להיות מנוכים משכרה של התובעת, בשעתו, הם חלק העובד בגין דמי ביטוח לאומי ומס הכנסה, וכן הפרשות עובד על חשבון תגמולים (לפי צו ההרחבה לפנסיה חובה). כל זאת, כנהוג בשוטף ובשגרה לגבי כל עובד/ת שכיר/ה בשוק העבודה הישראלי.
97. נסכם ונציין, כי על הנתבעים לערוך מחדש תחשיב בגין שכרה הראוי והנכון של התובעת, לגבי כלל תקופת עבודתה כשיננית, הן במרפאה והן בעמותה, ולפי התמורה האחוזית המוסכמת (40%, ולאחר מכן 50%), לפי ההנחיות שניתנו דלעיל. בהמשך פסק הדין ניתן הנחיות נוספות ביחס לתחשיבים.
ד.3. המחלוקת השניה - טענת הפרשי השכר של התובעת, ביחס לעבודת שיווק שבוצעה במרפאה
98. מבוא וטענות הצדדים – טענה נוספת של התובעת לגבי עבודתה במרפאה, הינה לגבי זכאותה להפרשי שכר בגין פעילות שיווק ומזכירות טלפונית, שבוצעה על ידה במרפאה, בהיקף של 6 שעות חודשיות (וב"חורים" שנוצרו בלו"ז, בין הטיפולים השונים שבוצעו על ידה). התובעת מפרטת כי עבודת השיווק בוצעה מול מטופלים שהופנו למרפאה דרך חברות ביטוח, כחלק מסל הביטוח.
99. התובעת טענה עוד, שהיא גם היתה עושה פניות מחדש (Recall) למטופלים של המרפאה, בניסיון לעודד אותם לחזור לטיפול שיננית, שאותו הם זכאים לקבל בחינם, אחת לשנה, דרך קופת החולים שלהם. לשיטתה, בגין כלל הפעילויות
--- סוף עמוד 31 ---
הנ"ל, היא כלל לא קיבלה תשלום מהמרפאה, חרף העובדה שהנתבע בפירוש חייב אותה לעשות את הפעולות האלה.
100. הנתבעים התכחשו מצידם לטענה זו, וטענו בין היתר, כי ישנה מזכירה רפואית במרפאה, שהיא זו שמטפלת בכל הנושא של קביעת תורים, גביית כספים ואישורי הגעה. עוד נטען, כי הגרסה שהתובעת ביצעה פעולות שיווק, כלל איננה הגיונית, היות שהנתבע הוא זה שהפנה את המטופלים אל התובעת, ולא ההפך.
101. בתצהיר העדה עינת (שעובדת כזכור כשיננית במרפאה), אף נטען כי הפעילות שהתובעת מתייחסת אליה, אינה מהווה חלק מעבודת השינניות במרפאה, וגם לא ידוע לה שהתובעת עסקה בכך. עוד עינת טענה, כי יש לה 'חלונות' בלוח הזמנים רק בין טיפול לטיפול, ורק במקרה שכזה – היא מבצעת לעתים שיחות תזכורת למטופלים.
102. הכרעת בית הדין – גם במחלוקת הנוכחית אנו מקבלים את טענות התובעת, ודוחים את טענות הנתבעים. אשר לתובעת, עדותה ביחס לטענותיה שבנדון היתה קוהרנטית ורציפה, והיא ציינה כך:
"ברור שבתחילת העבודה שלי אצל ד"ר פורמן היו כבר פציינטים במרפאה, מן הסתם התקבלתי לעבודה במרפאה שיש בה פציינטים. היה עליי לדאוג לחזרת הפציינטים לטיפולים נוספים, להרחיב את הטיפול שלהם ולא רק ניקוי אבנית או טיפול תלוי רק בשיננית אלא לדאוג גם להפנות אותם לטיפולים אצל רופאים שעבדו גם אצלנו במרפאה, כולל ד"ר פורמן, להציע להם טיפולים שאני רואה שהם צריכים אותם. התבקשתי מד"ר פורמן לדאוג למטופלים שלי לבוא פעמיים בחודש, לשבת, לעשות ריקולים, הזמנה חוזרת למטופלים שבהם טיפלתי. לגבי מטופלים שהם לא שלי – אני משיבה שלא כולם, התבקשתי לחזור ביומן שנה שנתיים אחורה, לבדוק למה המטופלים האלה הפסיקו להגיע אלינו, זה אנשים שכבר לא הגיע ולמרפאה בכלל."
103. ועוד אמרה התובעת את הדברים הבאים, כדלקמן:
"בהתחלה היו מטופלים של המרפאה שאני לא הבאתי אותם, כאשר אני דאגתי להתקשר ולהזמין אנשים ששנים לא הגיעו למרפאה, קיבלתי צעקות וקללות וטרקו את הטלפון בפנים לשלי אבל המטופלים המעטים שאני התחלתי לטפל במרפאה מרוב שהם מרוצים מהטיפולים שלי משכו משפחות
--- סוף עמוד 32 ---
שלהם, בעל היה מביא את האישה שלו, ילדים שלו וההיפך, אפילו אנשים שמשכו אותם לקופות חולים שהיו מטופלים בכללית, מכבי עזבו שם ובאו אליי. אז מי אחראי להגדלת הלקוחות במרפאה?"
104. עוד ציינה התובעת, כי "... ב 5 שנים עשיתי את זה פעמיים בחודש, לחזור ליומן, לדאוג להביא אנשים למרפאה...". התובעת שבה ועמדה על טענתה, שהנתבע חייב אותה לעשות את הפעילות שבנדון בהיקף של 6 שעות חודשיות, ואמרה ש"... זה לא כל כך היה נח לי לעשות את זה במיוחד שזה בחינם, לפעמים לא הייתי הולכת כי לא בא לי, ד"ר פורמן היה אומר לי למה לא באת ולמה לא עשית, את צריכה לדאוג".
105. כאשר נשאלה התובעת כיצד יכול היה הנתבע לדעת שהיא מבצעת את עבודת השיווק במרפאה, ציינה התובעת, כך:
"... ד"ר פורמן יודע הכל, המרפאה שלנו מצוידת במצלמות, ברמקולים בקבלה של המזכירה... הוא היה יודע אפילו שהיה בבית שלו או בחו"ל, מה מתרחש במרפאה, שיננית, מזכירה, רופא, כל צוות המרפאה ואנחנו יודעים את זה ומסכימים שהוא עוקב אחרינו. נ.ב. קטן, ציינתי שאני עובדת גם במכון לימודי המשך, כל הצוותים שם, ד"ר פורמן היה יודע, היה מופיע במצלמות של המרפאה שלו."
106. אשר לנתבעים, הרי שפעם נוספת הם לא השכילו לסתור את גרסת התובעת. תחילה, הנתבע הודה בעדותו, שביחס לשיננית אחרת (ע.ר.) נכתב כי היא "... באה רק לעבוד בלי לעשות טלפונים למטופלים. השיננית היא מקור הכנסה למרפאה". עוד נאמר לה, ש"אני מדבר על להגיע למרפאה לא כדי לעשות ניקויי אבן אלא כדי לפתוח תיקים, להתקשר למטופלים ולדאוג לעבודה", וגם שעליה "... שאת תדאגי להביא מטופלים"[22] (המדובר בשיחות אישיות שנערכו לעובדי העמותה לאחר ההחלטה לקיים הליך הבראה).
107. כך הוא הנכון לגבי רופא אחר, שעבד גם במרפאה וגם בעמותה (ד"ר ס.פ.), שלגביו פורט כי הוא היה בג'נין והביא 40 רופאים[23]. קרי – גם הוא ביצע עבודות שיווק. גם טענתם הנוספת של הנתבעים, כי הכנסות המרפאה ממתן
--- סוף עמוד 33 ---
טיפולי השינניות הן "מזעריות ושוליות" ביחס להכנסות הנובעות מטיפולי רפואת השיניים[24], לא הוכחה בכל דרך שהיא. דומה כי לא בכדי ציין הנתבע, וכפי שצוטט דלעיל, כי "השיננית היא מקור הכנסה למרפאה".
108. גם היקף השעות הנטען על ידי התובעת – 6 שעות בחודש, לא נסתר על ידי הנתבעים, שלא הציגו דוחות נוכחות לגבי עבודת התובעת במרפאה. אולם, היעדרם של הדוחות הינו מתמיה, היות שהשיננית והסייעת עינת, שהעידה מטעם הנתבעים, אמרה שהיא דווקא כן חותמת על שעון נוכחות במסגרת עבודתה במרפאה. עינת גם ציינה שהיא אינה נדרשת לחתום על כניסה ויציאה, במרווח שבין הטיפולים שהיא מבצעת כשיננית. אשר לנתבע, הוא ציין שכל עובדי המרפאה צריכים לחתום על שעון נוכחות "בלי יוצא מן הכלל".
109. לא זו אף זו, גם בנקודה הזאת – כמו בנקודות עובדתיות אחרות רבות – עדי הנתבעים סתרו האחד את השניה, היות שאתי טענה אחרת מכפי הנטען על ידי הנתבע ועינת: "... מה שאני יודעת שהיא (הכוונה לעינת – בית הדין) לא חתמה. היא לא חתמה כי היא לא, כי היא לא עבדה לפי שעות. היא עבדה לפי אחוזים, לא לפי שעון". כן ראו הדברים הבאים:
"... רוב השעות, רוב העבודה שלה כסייעת היא חותמת על שעות נוכחות. עינת בשעות שלה של שיננית לא חותמת. אם למשל יש לה ניקוי אבן באמצע, באמצע היום אז היא עושה יציאה, וכשהיא מסיימת את הדוח, את הניקוי אבן היא עושה עוד פעם כניסה ויציאה כשהיא, עינת עובדת פשוט רוב הזמן כסייעת."
110. תמיהה נוספת מצויה בטענתו של הנתבע, שהעיד שלתובעת יש דוחות נוכחות (ובניגוד לטענת אתי בעדותה, כאמור לעיל). עם זאת, הנתבע לא ידע להסביר מדוע הם לא הוגשו לתיק בית הדין. כך או כך כשלו הנתבעים. שהרי, אין חולק לגבי חובת רישום הנוכחות הקיימת לפי הוראות הדין[25], ואי-הגשת דוחות הנוכחות לתיק בית הדין, מעבירה את נטל ההוכחה בדבר שעות העבודה לנתבעים[26], וברי כי נטל זה לא הורם על ידם.
--- סוף עמוד 34 ---
111. לסיכום המחלוקת הנוכחית – התובעת צודקת כי במהלך כלל תקופת עבודתה במרפאה היא עבדה בהיקף של 6 שעות חודשיות. עם זאת, יש לשים לב כי התובעת לא תבעה תגמול נפרד בגין עילה זו[27], והמחלוקת שבנדון משפיעה על היקף העסקתה של התובעת, לכל היותר.
ד.4. המחלוקת השלישית - טענת הפרשי השכר של התובעת, ביחס לפעילות הרצאות שבוצעה בעמותה
112. מבוא וטענות הצדדים – כזכור, מלבד עבודתה כשיננית, הן במרפאה והן בעמותה, עבדה התובעת כמרצה בעמותה, בקורסים שונים בתחומי מדעי בריאות השיניים. התובעת טענה כי שכרה בגין עבודתה כמרצה שולם בחסר, ואילו הנתבעים הכחישו את זכאותה להפרשים אלה.
113. הכרעת בית הדין – בנקודה זו אנו דוחים את טענת התובעת, שמתבססת בכללותה על דוחות הנוכחות בעמותה (ובניגוד למרפאה, שם לא הוצגו דוחות שכאלה, כאמור לעיל). נאמנה ומקובלת עלינו טענת הנתבעים – ולמעשה, רק ביחס למחלוקת הנוכחית – כי דוחות הנוכחות אינם מעידים על שעות ההוראה שבוצעו על ידי התובעת בפועל, וכי התובעת זכאית אך ורק לתמורה בגין שעות ההוראה עצמן, כפול השכר השעתי המוסכם, בסך של 70 ₪ לשעה[28].
114. דוחות ההוראה עצמם ("טופס דיווח שעות הרצאה חודשי"), שנחתמו על ידי התובעת מדי כל חודש, הוגשו על ידי הנתבעים לתיק בית הדין, והתובעת לא כפרה בהם[29], ואף אישרה בעדותה את חתימתה עליהם. נזכיר גם, כי בניגוד לעבודתה של התובעת כשיננית בעמותה, שם היא לא הוחתמה על הסדר חוזי, התובעת כן חתמה הסכם עבודה ביחס לעבודתה כמרצה, והיא אינה כופרת במסמך זה.
115. עיון במסמך מעלה, כי נכתב בו במפורש כי התובעת תהיה זכאית ל"שכר עבור הרצאות לפי 70 ₪ ברוטו לכל שעת עבודה/הרצאה"[30]. כלומר, קיים הסדר חוזי ברור, ולפיו התובעת תקבל תמורה בגין העבודה בעמותה לגבי חלק
--- סוף עמוד 35 ---
עבודתה כמרצה, אך ורק בגין הרצאות. ולמען הסר ספק, נדגיש כי בניגוד למרפאה, התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי היא עבדה בעבודת שיווק בעמותה. לאמור לעיל נוסיף, כי המדובר בשכר שעתי גבוה יחסית, ושאינו מקפח.
116. כמו כן, כאשר נשאלה התובעת "מאיפה נובע הפער בין דוחות שעות העבודה לבין דוחות הקורסים?", היא השיבה בבירור ש"הפער נובע מכך שהתבקשו עובדי המכון לחתום כרטיס כניסה ויציאה שלהם ולמעשה אנחנו מציינים שעות עבודה נטו שלנו בדו"ח שמולך ועל זה הם משלמים לנו". קרי, התובעת לא כפרה בכך שהיא זכאית לתשלום בגין 'שעות העבודה נטו', קרי – רק בגין ההרצאות[31].
117. הנתבעים אף טענו כי התובעת נשארה מעבר לנדרש בעמותה, היות שהיא חיכתה לבנה, שלמד בבית ספר הסמוך לבניין העמותה. הגם שהתובעת הכחישה טענה זאת בעדותה, הרי ששוכנענו כי בכל מקרה, לא היתה לה משימה כלשהי שדרשה ממנה להישאר בעמותה, בתווך בין ההרצאות השונות שאותן היא העבירה (ודוק – להכרעה זו אין קשר לעבודתה של התובעת בעמותה כשיננית).
118. אשר לטענת התובעת כי השיבוץ להרצאות נעשה על ידי העמותה, ומבלי להתחשב בזמן הרב בין הרצאה להרצאה[32], הרי שטענה זו דינה להידחות במלואה, מהנימוקים הבאים: הטענה הופיעה לראשונה בסיכומי התובעת ומהווה הרחבת חזית; לא הוכח כלל כי היה "זמן רב" בין הרצאה להרצאה; עדי הנתבעים כלל לא נשאלו על כך.
119. לסיכום המחלוקת הנוכחית – התובעת אינה זכאית להפרשי שכר בגין עבודתה כמרצה בעמותה, ורכיב התביעה שבנדון דינו להידחות.
ד.5. המחלוקת הרביעית - האם התובעת פוטרה או התפטרה
120. מבוא וטענות הצדדים – התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בגין פיטוריה מהעבודה, הן במרפאה והן בעמותה, וכן לפיצוי בגין אי-עריכת שימוע, בגין העבודה במרפאה. לשיטתה, ובאשר לעבודה
--- סוף עמוד 36 ---
במרפאה, לאחר שהיא התלוננה בגין אי-תשלום שכרה לפי המוסכם עימה, נאמר לה שלא לבוא יותר לעבודה במרפאה, ובפועל היא פוטרה.
121. אשר לעבודה בעמותה, התובעת טוענת כי בשל קשיים כלכליים בעמותה, נערכה אסיפה של העובדים בה, במהלכה הודיע הנתבע ששכר כל עובדי העמותה יקוצץ, כשבאופן פרטני נאמר לתובעת שהיא תקבל 60 ₪ לשעה בלבד כשכר בגין ההרצאות, במקום 70 ₪. בתגובה, היא סירבה לקיצוץ בשכר, ומשכך – נאמר לה שלא להגיע יותר לעבודה בעמותה. מנגד, הנתבעים מכחישים את כלל טענותיה של התובעת, וטוענים כי היא זנחה את העבודה, בשני המקומות.
122. הכרעת בית הדין – דין טענותיה של התובעת להתקבל, גם כאן (המרפאה) וגם כאן (העמותה). גם ביחס לעילה הנוכחית, טענותיה של התובעת לא נסתרו, והן מקובלות עלינו. התובעת כמעט שלא נחקרה בחקירה נגדית ביחס לטענותיה הנוכחיות, והיא אף אמרה (ביחס לשאלה שנשאלה בהקשר אחר) שהחל "... מיום התלונה שלי לא חזרתי למרפאה".
123. זאת ועוד, טענותיה של התובעת ביחס לסיום העבודה בשני המקומות גם נתמכו בהתכתבויות שהיא ערכה עם אתי בתוכנת הווטסאפ, מהן עולה כי אכן נאמר לה שלא להגיע יותר לעבודה. בכלל זה, ביום 17.5.2018 נערכה התכתבות בינה לבין התובעת, ממנה עלה כי הנתבע נעלב בשל המכתב שנשלח לו באותו היום מטעם ההסתדרות הכללית, בשמה של התובעת, שם צוינה התנגדותה לקיצוץ בשכר[33].