124. בפתח ההתכתבות מציינת אתי "שככה לא עושים במקום עבודה שאת עדיין עובדת. יכולת לחכות לפחות עד שתסיימי לעבוד. לא יפה". בתגובה, התובעת הדגישה בבירור, שהיא אינה מתפטרת, וציינה כך: "המכתב הזה הוא לתיקון תנאים ולא סיום העסקה. כמו שהוא הציג בפניי עובדות תנאי עבודה לפי שמתאים לו ולא לי זכותי לבקש את התנאים החוקיים והנורמלים ככל עובד שכיר".
125. במענה לכך, ציינה אתי, ש"את היית צריכה לשבת איתו ולא לשלוח ככה בפקס. לא לעניין. אפילו אני נפגעתי אישית. לא חושבת שמגיע לנו", ואף
--- סוף עמוד 37 ---
הוסיפה, בין היתר, ש"לא חשוב. המעשה נעשה. בבקשה תחזירי לו את המפתח עוד היום. שולי וליאת במכון רק עוד חצי שעה". אשר למרפאה, כתבה אתי "בבקשה אל תיכנסי למרפאה כשאין שם אף אחד כי כל הקודים של האזעקה שונו. תודה"[34].
126. מההתכתבות שבנדון עולה באופן הברור ביותר, שהתובעת אכן נדרשה ביום 17.5.2018 – שזהו מועד הפיטורים הנכון לשיטתנו – 'להחזיר את המפתח של המכון', וש'לא להיכנס למרפאה', ובכך היא פוטרה בפועל מהעבודה בשני המקומות. ודוק – הנתבעים נמנעו מליתן הסבר סביר (ולמצער – הסבר כלשהו) ביחס לאותה התכתבות, ושתיקתם בנושא זה – מדברת בעד עצמה.
127. יתרה מכך, גם בנושא זה היתה עדותו של הנתבע מבולבלת ובלתי ברורה. תחילה, כאשר נשאל הנתבע האם התובעת אינה דוברת אמת כאשר היא טוענת ש"אומר לי פורמן, 'תלכי הביתה. אני לא מתעסק עם עובדים שבאים ומתלוננים להסתדרות'". היא משקרת?", הוא לא הכחיש בהאי לישנה את טענת התובעת, ואמר שהוא "חושב" שהיא אינה דוברת אמת.
128. סתירה נוספת מצויה בחזרתו של הנתבע מטענתו שבתצהיר, כי במהלך הישיבה הפרטנית שנערכה עימה ביום 24.4.2018 כעובדת העמותה, ולאור המשבר התקציבי, הסכימה התובעת לקיצוץ בשכר. כל זאת, שעה שרק לאחר מכן היא התפטרה 'מהרגע להרגע', ביום 22.5.2018[35]. אולם, טענה אחרת לחלוטין נאמרה על ידו בעדותו, שם הוא ציין כי התובעת התפטרה כבר בישיבה הנ"ל:
"הייתה אסיפה כללית בעמותה. שבו הוחלט על ידי ההנהלה לעשות תוכנית הבראה. ואז הורידו לרופאים לכולם אחוז מסוים מהשכר. ונעשה לכולם שיחת שימוע. וגב' סוהאד אמרה "לא, אני לא מסכימה" ובזה גמרה את הסיפור. ואז התחילה לעשות נזק למרפאה."
129. בהמשך, שוב התבלבל הנתבע בעדותו. תחילה, כאשר נשאל מתי התובעת התפטרה לשיטתו, הוא ציין ש"אני לא זוכר". בהמשך, הוא טען (לראשונה), ש"היא לא אמרה לי את זה באותה, באותה ישיבה. היא אחר כך אמרה לי
--- סוף עמוד 38 ---
שהיא לא מסכימה", וטען כי דברים אלה נאמרו על ידי התובעת עוד ביום הפגישה האישית ("באותו יום אחרי השיחה הזאת").
130. הנתבע אף הסכים שאין לו תיעוד של אותה שיחה נטענת, אבל טען ש"... יש לי עדים". כאשר נשאל מיהם, הוא לא אמר שמות מפורשים, וציין ש"... נשאל במכון מי היה לידי ואז אני, אני אביא את זה", ואף ציין ש"אני אמצא את העד שיעיד על זה". הנתבע אף אמר, ש"אני חושב שהיועץ המשפטי היה לידי. ואני אשאל אותו והוא יבוא להעיד".
131. עם זאת, הנתבעים לא הביאו כל עד ביחס למחלוקת הנוכחית, וברי כי הדבר פועל לחובת גרסת הנתבע (שממילא, כאמור לעיל, צוינה לראשונה בעדותו). ולבסוף, ואחרי כל אלה, וכאשר עומת עם כך שגרסתו סותרת את הנטען בתצהירו, ציין הנתבע ש"ככה אני זוכר את זה. יכול להיות שעדיין מעורפל אחרי כל כך הרבה שנים. אבל ככה אני זוכר את זה". ברי כי סקירת כלל טענותיו של הנתבע ביחס למחלוקת הנוכחית, מעלה כי המדובר בגרסה שלא ניתן להסתמך עליה[36].
132. האם התובעת גרמה נזק למרפאה לאחר עזיבתה – הנתבעים טוענים כי לאחר עזיבת העבודה, החלה התובעת לגרום נזקים למרפאה, באמצעות יצירת קשר עם מטופלים, שבעקבות כך החלו להגיע בזמנים שלא תואמו להם. הנתבע טען בעדותו ש"פציינטים התחילו להגיע שלא הופיעו ביומן". עוד הוא אמר, ש"מספר פציינטים גם סיפרו לי שנאמר להם לבוא בשעות שאני איננו. והתקבולים שלהם גם לא היו בחשבון".
133. עם זאת, טענת הנתבעים לא גובתה על ידם באסמכתה כלשהי, לרבות שלא באמצעות דוגמאות לאותם מטופלים העלומים שעליהם פירט הנתבע בעדותו. הנתבע אף נאלץ להודות שאי-הבאת ראיות ועדויות בהקשר זה, מטעמו, "זה לא בסדר". משכך, הטענה נדחית על ידינו.
134. לסיכום המחלוקת הנוכחית – התובעת פוטרה על ידי הנתבעים מעבודתה במרפאה ובעמותה, ומשכך היא זכאית לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. משני מקומות העבודה. נוסף לכך, משעה שאין חולק כי לא נערך
--- סוף עמוד 39 ---
הליך שימוע כדין ואף לא הליך פיטורים סדור, התובעת זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגין עבודתה במרפאה[37].
ד.6. המחלוקת החמישית - האם יש מקום להרמת מסך
135. טענות הצדדים – התובעת טוענת כי יש להרים מסך כנגד הנתבע, הן ביחס לחיובים שבהם תחויב המרפאה, והן ביחס לחיובים שבהם תחויב העמותה. מנגד, הנתבעים טוענים כי דרישה זו דינה להידחות.
136. התשתית הנורמטיבית – סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע את הכלל הבסיסי בדיני החברות לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעליה, כאשר מושכלות יסוד הן כי "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית"[38].
137. עם זאת, בסעיף 6 לחוק החברות נקבע כי "במקרים חריגים" רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות, וכקבוע להלן:
"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
--- סוף עמוד 40 ---
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).
(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה."
138. מהוראות החוק דלעיל ניתן לראות, כי שני תנאי הסף הקבועים בסעיף 6 לחוק החברות להרמת מסך ההתאגדות, הם כמפורט להלן:
תנאי הסף הראשון, בדבר התקיימות המקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א) לחוק החברות, כאשר המדובר בעיקר בניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. המדובר ברשימה סגורה של שני מקרים, אך אלה מנוסחים כמונחי שסתום (הונאה, קיפוח, פגיעה בתכלית החברה וסיכון בלתי סביר) וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימת בבחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
תנאי הסף השני הוא מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול כאמור באישיות הנפרדת של החברה.
139. מעבר לשני תנאי הסף האמורים, המחוקק אף קבע שלושה שיקולים אליהם יש לתת את הדעת עת נשקלת הרמת מסך ההתאגדות, והם:
ראשית, היקף האחזקות של בעל המניות, כאשר תנאי זה – וכעולה מהצעת החוק, נועד להבטיח כי לבעל המניות היקף אחזקות "המאפשר פיקוח אפקטיבי על פעולות החברה";
--- סוף עמוד 41 ---
שנית, המידה שבה מילא בעל המניות חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 לחוק החברות;
שלישית, יכולת החברה לפרוע את חובותיה.
140. עוד יצוין, כי הסמכות להרים את מסך ההתאגדות היא סמכות בשיקול דעת. קרי, גם אם מתקיימים שני תנאי הסף, וגם אם שקלול שלושת השיקולים המנויים בסעיף 6 לחוק החברות, מטה את הכף לצד הרמת המסך, הרי שעדיין מסור לבית הדין שיקול הדעת להחליט אם להרים את מסך ההתאגדות, קרי אם בנסיבות "צודק ונכון לעשות כן".
141. הכללים להרמת מסך ההתאגדות אף הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק[39], כמו גם ממעמדם המיוחד של העובדים כנושים ולנוכח העובדה ש"העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת"[40]. נוסף לכך, בית הדין הארצי קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לבחון הרמת מסך חלקית, רק ביחס לחלק מרכיבי התביעה[41].
142. ההלכה אף הדגישה, כי אין צורך בהצטברות כל העילות והנסיבות שנזכרו לעיל, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות. די בחלק מהן, ואף בהתקיימות של אחת מהן[42]. מנגד, אין די בטענה להתנהלות בחוסר תום-לב בעלמא, או להפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, וכדי לייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי.
143. עיון בפסיקת בתי הדין אף מלמד, כי העובדה שהיתה פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של העובד, אינה מהווה לבדה עילה להרמת מסך ההתאגדות. במרביתם המכרעת של המקרים שבהם נקבע כי יוּרם מסך ההתאגדות, היה
--- סוף עמוד 42 ---
מדובר בשילוב של פגיעה בזכויות מכוח משפט העבודה המגן, לצד שיקולים שונים, כגון – עירוב נכסים או ריקון החברה מתוכן והברחת נכסיה, או פעילות במרמה ובחוסר תום-לב[43].
144. פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי שבה והדגישה, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משעה שזוהי נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, נקבע כי אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה, כדי להביא בהכרח להרמת המסך כנגד האורגנים של החברה[44].
145. כך למשל, ראו בעניין וולצ'ק, כשבאותו המקרה נקבע כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות, חרף העובדה שזכויותיה של העובדת קופחו באופן בוטה ומתמשך[45]. עם זאת, במקרים אחרים, שב והתייחס בית הדין הארצי בחומרה להעברת עובדים בין חברות 'כאילו היו אבן על לוח המשחק'[46]. בין היתר, פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך[47], והדברים נכונים מכוח קל וחומר מקום בו העובד מועבר מחברה כושלת לרעותה, וכן הלאה.
146. בעבר אף נקבע כי חילופי בעלויות באופן שחברה מעסיקה שנקלעה להליכי פירוק מעבירה את עסקיה לחברה אחרת ונותרת עם החובות לעובדים, "וזו החדשה עומדת מן הצד ואומרת.. אין יריבות ביננו" (כלשון כב' השופט
--- סוף עמוד 43 ---
רבינוביץ בעניין איפראימוב), תוך הותרת העובד בפני שוקת שבורה, עשויה להוות עילה להרמת מסך.
147. כמו כן, ראו בדברי כב' השופט צור, שנאמרו בעניין אביר, כדלקמן[48]:
"מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות."
148. עוד נפסק, כי הפסקת פעילותה של חברה, בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים, מהווה אף היא עילה להרמת מסך, ובית הדין הארצי אף ציין בעניין סברס, כי "... בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן"[49].
149. הרמת מסך בחברה משפחתית – בית הדין הארצי קבע בעבר, שככל שמדובר בחברה "משפחתית", נסיון החיים מלמד כי הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הינו גדול יותר. בהתאם לכך, נקבע כי במקרה שבו עסקינן בחברות פרטיות משפחתיות קטנות, הלכה היא כי בית המשפט, לרבות בית הדין, יגלה פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך[50].
--- סוף עמוד 44 ---
150. עוד נקבע, שכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות, נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות[51]. בעניין בן אבו אף פסק בית המשפט העליון, כדלקמן[52]:
"על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה'...".
151. במקרה נוסף – עניין אביר שכבר צוטט דלעיל, פסק בית הדין הארצי (כב' השופט צור), כדלקמן:
"הצטברות הנסיבות המתוארות לעיל, מעידות על ערוב נכסים ושמוש לרעה במסך ההתאגדות בין החברות לבעליהן. המשיב ניהל את עסקו באמצעות שלוש חברות, תוך מעורבות אישית שלו ושל בני משפחתו. המערער היה עובד המשיבה מס' 3 אך, במהלך הזמן, מצא עצמו מועסק על ידי חברות אחרות אשר שילמו את שכרו. חילופי המעבידים נעשו מטעמי נוחות או טעמי עסקיים. חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות."