21. מנגד, הנתבעים טענו כי השכר שולם בצורה מלאה ושלמה, וכי למעשה, הם אף שילמו מעבר לכך. כדי לפשט, נסביר כי המחלוקת בין הצדדים היא לגבי השאלה 'מה יש להוריד, אם בכלל, משכרה של התובעת'. כך, ובמסגרת זאת,
--- סוף עמוד 12 ---
מהתמורה האחוזית של התובעת (40% מעלות העסקה, בחלק מהתקופה, ולאחר-מכן 50%), ניכו הנתבעים הפרשות סוציאליות על חשבון המעסיק, החלות בדרך-כלל ומטבע הדברים, על המעסיק עצמו.
22. מחלוקת נוספת ביניהם היא לגבי השאלה מהי בכלל 'עלות העיסקה', והאם יש להוריד ממנה את עלות המע"מ. לשם הדוגמא, אם עלות העיסקה היתה 117 ₪, טוענים הנתבעים כי ה-40% של התובעת צריכים להיגזר מ-100 ₪, בלבד, היות ש-17 ₪ כלל אינם מגיעים לכיסם, כי אם לרשויות המס / מע"מ. כלומר, הם טוענים שהחישוב צריך להיערך רק לאחר ניכוי המע"מ מעלות העיסקה.
23. התשתית הנורמטיבית ביחס לחישוב שכר העובד כנגזרת מעלות העסקה – בעניין בן דוד דן בית הדין הארצי בשיטת חישוב שכר העובד/ת, כנגזרת מעלות עיסקה[4]. בית הדין הארצי הסביר, כי בשיטה זו, הצדדים ליחסי העבודה מסכימים כי עלות העסקתו של העובד תעמוד על שיעור מקסימאלי מסוים ומוסכם. מהתמורה האחוזית המוסכמת הנ"ל יופחתו עלויות העסקה שונות, שאינן מהוות ניכויי שכר, והתוצאה המתקבלת היא שכר הברוטו של העובד.
24. בפסק הדין צוין, כי המדובר בחלוקת עלויות המעסיק ביחס לרכיבים השונים הנכללים בהגדרת גמול העבודה של העובד, בעוד שמסגרת עלות השכר כאחוז קבוע מתקבולי המעסיק נשמרת וקבועה. במסגרת זאת, המעסיק מעוניין לקבוע רף מסוים לעלות העסקתו של העובד/ת, שלא יחרוג משיעור מוסכם מעלות העסקה. זהו אינטרס לגיטימי מצדו של המעסיק, ואין המדובר בהכרח בשיטה מקפחת, או שהינה פסולה או מנוגדת לחובת תום הלב המוטלת על מעסיק.
25. הגם שבית הדין הארצי הכיר בלגיטימיות שיטת שכר זו, עמדתו היתה מסתייגת. כב' השופטת (כתוארה אז) וירט-ליבנה הדגישה, כי שיטה זאת אינה רצויה, ואינה "דרך המלך" לחישוב שכר עובד. היא גם אינה עולה בצורה אופטימלית בקנה אחד עם תכליתם של חוקי המגן, ואין לפרש את הקביעה לפיה אין פסול חוקי בשיטה זו, כעידוד ליישום השיטה גם במקרים אחרים. משכך, ועל אף שאין בה כעיקרון פסול חוקי, הרי שיש לבחון כל מסגרת העסקה נתונה ולפי נסיבותיה.
--- סוף עמוד 13 ---
26. באותו הליך התעוררה בין הצדדים מחלוקת הדומה בעיקרה למחלוקת שנידונה לפנינו. אשר למערערת, היא טענה כי שכרה חושב לפי "ברוטו גדול" ו"ברוטו קטן", כאשר "הברוטו הגדול" הינו 50% מהחשבוניות שהעבירה המערערת, והסכום שנותר לאחר ניכוי עלויות מעסיק נותר "הברוטו הקטן" ממנו נגזר שכרה של המערערת. מנגד, המשיבים טענו כי הסך של 50% מהחשבוניות אינו מבטא את שכר המערערת, אלא זוהי עלות העסקתה. קרי – הויכוח אינו על ההסכמה האחוזית (50%, כאמור לעיל) מתוך X, אלא למעשה – 'מהו ה- X'.