40. בכל הנוגע לעמותה, טען הנתבע שהוא "לא זוכר" מי סיכם את פרטי השכר עם התובעת, היות שעברו שנים רבות. הוא גם טען כי המדובר בתנאי שכר שהינם "סטנדרט", הגם שהוא כלל לא ידע להסביר מהם, וכפי שנראה בהמשך הדברים. כמו כן, הנתבע טען שהוא "חושב" שאתי סיכמה עם התובעת את תנאי השכר, ושהתובעת "... קיבלה גם הסברים מהנהלת חשבונות".
41. אולם, טענה זו כלל לא נטענה על ידי אתי. למעשה, אתי בכלל סתרה את הנתבע, היות שהיא אמרה שהנתבע הוא זה שסיכם את התנאים עם התובעת. זאת ועוד, כאשר היא נשאלה מי אמר לה את פרטי השכר, טענה שהמידע הועבר לה "גם על ידי סוהאד וגם על ידי ד"ר פורמן". כאשר נשאל הנתבע לגבי גרסתה של אתי שבנדון, הוא סתר מצידו את אתי, ואמר "מה פתאום".
42. הנימוק השני לעמדתנו - לא הוצג הסכם כתוב בין הצדדים – הנתבעים לא הציגו הסכם עבודה ביחס לעבודתה של התובעת, כשיננית, לפי 'התמורה האחוזית' – לא במרפאה, ולא בעמותה. אשר לאתי, שהינה מנהלת החשבונות
--- סוף עמוד 17 ---
של המרפאה, הרי שהיא ציינה בעדותה כי היא אינה יודעת האם יש לתובעת הסכם עבודה במרפאה.
43. עם זאת, היא הוסיפה כי לפני מספר שנים (6-5 שנים, למיטב זכרונה), החתימו את עובדי המרפאה על הסכמים. לשיטתה, כלל עובדי המרפאה, לרבות התובעת, היו אמורים להיות מוחתמים במסגרת זאת. אשר לנתבע, וכאשר נשאל בנושא זה, הוא העיד בצורה כוללנית, ואמר ש"את מדברת איתי על נושא נוהל. על נושא טופסולוגיה ודברים כאלה שאני לא כל כך מתמצא בתחום הזה. אבל אני בטוח שכן".
44. ולמותר לציין כעת, כי בעדותו הפגין הנתבע שליטה מועטה ביותר בידע העובדתי והקונקרטי, תוך כדי התחמקות חוזרת ונשנית מהשאלות הענייניות שהופנו אליו. תשובותיו הצטיינו באמירות כגון "אני לא זוכר" (מספר רב של פעמים); "אני לא יודע"; "אני לא עוסק בדבר הזה"; "אני לא מבין", וכיו"ב אמירות ותשובות, שמקשות עלינו להסתמך בצורה כלשהי על עדותו. כך הוא הנכון גם לגבי אתי.
45. מכל מקום, היעדרו של הסכם עבודה מעביר את הנטל אל הנתבעים, להוכחת טענתם בדבר קיומה של הסכמה חוזית בין הצדדים. ביחס לכך, נזכיר את הוראת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), שבה נקבע, כדלקמן:
"בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."
46. אשר להוראה זו, נקבע על ידי בית הדין הארצי בעניין אוקראינסקי, כי על מנת ליתן תוקף לחובת ההודעה לעובד, קבע המחוקק כי להימנעות ממסירת הודעה תהיה השלכה ראייתית בדמוי תרופות כלכליות, והיפוך נטל השכנוע בכפוף
--- סוף עמוד 18 ---
להצגת גרסה מטעמו של העובד במסגרת עדות או תצהיר[9]. פסיקה זו טובה ונכונה גם למקרה שבנדון.
47. הנימוק השלישי לעמדתנו - משיכת ראיה של הנתבעים מתיק בית הדין, ואי-צירוף ראיות נוספות – הדברים שצוינו דלעיל ביחס להלכת אוקראינסקי, מקבלים משנה תוקף באופן ספציפי, הן ביחס לעמותה, והן ביחס למרפאה. אשר לעמותה, ובמסגרת כתב ההגנה המקורי, הציגו הנתבעים מסמך הנחזה להיות הסכם עבודה ביום 10.2.2014, שבו צוינה הסכמה בין הצדדים ביחס לשכר בסעיף 2 להסכם זה.
48. התובעת טענה מצידה כי המדובר במסמך שאינו אותנטי, וכי יש להעמיד את העותק המקורי שלו לבדיקת מומחה לכתבי-יד. לטענתה, החתימה שמתנוססת עליו נלקחה מחתימתה (שאינה מוכחשת) על הסכם העבודה משנת 2013, שנחתם בינה לבין העמותה, ובכל הקשור לעבודתה שם כמרצה (כזכור, רק לאחר זמן-מה היא החלה לעבוד בעמותה, גם כשיננית).
49. בתגובה, טענו הנתבעים כי הם אינם מסוגלים לאתר את המסמך המקורי, ומשכו את הראיה שבנדון מתיק בית הדין[10]. ברי, ובהמשך לנימוק הראשון, כי משיכת המסמך פועלת אף היא לחובתם של הנתבעים. ביחס להתנהגות שכזאת, נפסק זה מכבר, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו"[11].
50. עוד נזכיר את ההלכה, לפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, אשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה. נפנה גם לדבריו של בית המשפט העליון, כדלקמן[12]:
"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות
--- סוף עמוד 19 ---
ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."
51. מעבר לאמור לעיל, התנהלותם של הנתבעים ביחס למסמך זה (שמטבע הדברים, איננו מהווה ראיה בהליך), מעלה סימני שאלה משמעותיים ביותר, ומפאת כבודם – לא נכביר מילים מעבר לכך. סימני השאלה אף התרבו לאור עדותה של אתי (שהינה גם מנהלת החשבונות של העמותה, ולא רק של המרפאה), שכאשר נשאלה לגבי 'החוזה הנעלם' בעמותה, ולגבי עבודתה של התובעת בעמותה כשיננית, העידה כך:
"אז כנראה שזה טעות ששכחנו. בגלל שהחתמנו אותה על חוזה של שיננית, כשבאנו, כשהיא תבעה ובאנו, באתי לחפש ואז ראיתי שבאמת אנחנו מחתימים את כל העובדים ואז ראיתי שאין לי חוזה שלה. של שיננית. כי היה לי בראש שיש לי הסכם איתה."
52. תמוה ביותר בעינינו, הכיצד הנתבעים טענו בכתב ההגנה המקורי, כי קיים הסכם עבודה ביחס לעבודתה של התובעת בעמותה כשיננית (ואף צירפו מסמך). מנגד לכך, אתי – שהעידה כי היא עובדת עם הנתבע "... הרבה שנים ביחד", טענה "שאין לי חוזה שלה. של שיננית". האם אתי לא ראתה את המסמך הזה? האם היא לא נחשפה אליו? לנתבעים הפתרונים ביחס לאותה תעלומה.
53. תמיהה נוספת קיימת לגבי תוכנו של המסמך שבנדון. כך למשל, בסעיף 2.1 למסמך הנטען, נכתב כי "העובדת תשתכר משכורת בשיעור של 40% שיחושבו מסך התשלומים שישולמו עבור הטיפולים אותם ביצעה". בסעיף 2.2 מצוין כי "מוסכם על הצדדים כי משכרה של העובדת יופחתו ההוצאות המפורטות להלן: מס שכר, מס מעסיקים, ביטוח לאומי וביטוח מנהלים חלק מעביד".
--- סוף עמוד 20 ---
54. בהקשר זה, יצוין כי חוק מס מעסיקים בוטל החל מיום 1.1.2008, בחוק ההסדרים לשנת 2008[13]. הכיצד ייתכן כי מסמך שהינו לכאורה משנת 2014, מתייחס להסדר חקיקתי שכבר בוטל בשנת 2008? ודוק – אנו שבים ומציינים, כי המסמך שבנדון איננו מהווה ראיה בהליך. על כן, אנו מבהירים כי הדברים שנאמרים כעת, מתייחסים לתמיהה הרבה שיש לייחס להתנהלות הנתבעים.
55. תמיהה נוספת, ומשמעותית אף היא, קיימת גם באשר למרפאה. כך, ובעוד שכלל לא הוצג חוזה העסקה ביחס לעבודת התובעת במרפאה, טענה העדה מטעם הנתבעים – עינת (העובדת אף היא במרפאה כשיננית), כי היא עצמה דווקא כן חתמה על הסכם שכזה: "ש. את חתמת על הסכם העבודה הזה לפני שנה כשהפכת להיות שיננית או חתמת עליו כשהיית עדיין סייעת? ת. גם כשהייתי סייעת וגם כשהייתי שיננית".
56. הנימוק הרביעי לעמדתנו - התובעת לא קיבלה פירוט שוטף בדבר הטיפולים שאותם היא ביצעה, וגם לא ניתן ללמוד על הטיפולים מתלושי השכר – הנתבעים טענו כי בכל חודש צורף לתלוש השכר של התובעת פירוט של הטיפולים שבוצעו על ידה, וגם פירוט עלות הטיפול – גם במרפאה וגם בעמותה. לשיטתם, התובעת יכלה להפיק את המידע בדבר שכרה בהתבסס על נתונים אלה. משכך, התובעת ידעה על תנאי העבודה, ולא מחתה כנגדם[14]. אולם, גם טענה זו לא הוכחה על ידם, והיא אף הוכחשה על ידי התובעת, והכחשתה מקובלת עלינו.
57. אשר למרפאה – ציינה התובעת בעדותה כי "לא קיבלתי דוחות תפוקה שלי, ממעטים שביקשתי אותם, נתנו לי לסירוגין דוחות", וגם ש"היו מוסרים לי כשהייתי מבקשת פעם ב...." (למעשה, היא קיבלה 3 דוחות, בלבד). היא גם הוסיפה ש".... זכור לי שביקשתי ולא נענה לי, לא אמרו לי לא אך לא נתנו לי פשוט", ואף ש"... מדי פעם הייתי מבקשת ממנה דוחות, אמרה לי שאין בעיה אני אתן לך, פשוט היתה נעלמת ולא נותנת לי", וציינה כי בקשתה נעשתה לאתי.
--- סוף עמוד 21 ---
58. חיזוק משמעותי לגרסת התובעת שבנדון נמצא בעדותה של פטרונלה (פפה), שהעידה מטעם התובעת. פטרונלה ציינה בתצהירה, כי היא עבדה כסייעת לרופא שיניים, גם במרפאה וגם בעמותה, וכי היתה אחראית על הפקת דוחות עבודה חודשיים עבור כל השינניות, שם מצוין כמה שילם כל מטופל. בעדותה היא אף הבהירה, כי התפקיד הספציפי הזה, מולא על ידה רק במרפאה, ולא בעמותה.
59. פטרונלה פירטה בתצהירה, כי היא הדפיסה את דוחות הטיפולים במרפאה, הניחה אותם על שולחן הנתבע, הוא אישר ומשם זה הועבר לרואה החשבון, שהוא זה שהכין את התלוש. לאחר מכן, היא הכינה את השיק לעובדי המרפאה, שאליו לא צורף דוח הטיפולים (בניגוד לטענת הנתבעים). גם בחקירה הנגדית היא שבה וציינה, ש"זה לא היה צמוד לתלוש".
60. מנגד, עדת הנתבעים, אתי, טענה בתצהירה שדוח התשלומים במרפאה ניתן לתובעת מדי חודש, אולם היא לא הבהירה את הבסיס לידיעתה. מעדותה אף עלה שכיום היא מחלקת את דוחות השיוכים לעובדי המרפאה, אולם היא החלה לבצע משימה זאת רק אחרי שפטרונלה עזבה את עבודתה במרפאה. ודוק – פטרונלה אומנם העידה לפנינו, כי אם עובד/ת של המרפאה ביקש/ה ממנה את דוח הטיפולים, הוא אכן ניתן לה/לו[15].
61. אולם, יש לציין כי פטרונלה לא נשאלה בחקירתה הנגדית, האם בקשה שכזאת הגיעה מצידה של התובעת. נסכם ונציין, כי פטרונלה היא הגורם הרלוונטי לעדות ביחס לסוגיה הנוכחית, ועדותה כי התובעת לא קיבלה דוחות אלה בשוטף – מקובלת עלינו. ועוד נציין, בדומה לעדותה של התובעת, גם עדותה של פטרונלה היתה מקובלת עלינו בכללותה, והיא לא נסתרה על ידי הנתבעים. לסיכום, הוכח על ידי התובעת, כי לתלושי השכר שלה במרפאה, לא צורפו דוחות הטיפולים.
62. הנתבעים טענו עוד מצידם, כי היות שהתובעת גבתה לעתים כספים מהלקוחות של המרפאה[16], ואף הזינה את פרטי הטיפול שבוצע על ידה במחשבי המרפאה, היא יכלה להסיק מכך את התמורה שתתקבל בידיה[17]. אולם, התובעת הבהירה
--- סוף עמוד 22 ---
כי אין כל ממש, גם בכך. בין היתר, היא ציינה כי לא תמיד היא גבתה את הכסף מהלקוח, שכן אם היתה נוכחת המזכירה של המרפאה, היא היתה עושה זאת.
63. אתי לא התכחשה מצידה לטענות התובעת דלעיל, ואף העידה שלמעשה, לא בכל פעם נגבים כספים מהמטופלים של המרפאה: "יש טיפולים שלא גובים יש טיפולים שכן גובים. גם מי שמבוטח יש טיפולים שהוא מוסיף כסף", וגם ש"אין חוקיות בנושא הזה".
64. טענה נוספת של הנתבעים, שגם הופרכה, היא הטענה כי רישום הטיפול על ידי התובעת, איפשר לה 'לשייך' אותו לעלות הטיפול, וכך לדעת כמה היא הרוויחה. התובעת ציינה כי "אני רושמת את הטיפול אך אני לא רושמת שיוך", וכי "... בסוף החודש מי שאחראי על עשיית הדוחות עושה את השיוכים", והבהירה שאתי היא זו שביצעה את השיוכים של הטיפול.
65. התובעת אף הבהירה את האמון הרב שהיה לה בנתבעים, שגרם לה שלא לבצע רישומים משלה במהלך העבודה: "לצערי הרב לא עשיתי את זה, מכיוון שנתתי אמון גדול במערכת, בד"ר פורמן, במזכירות, שאני מתנהלת באמון מולם, יחזירו אותו אמון שלא הייתי צריכה לבדוק אפילו את השיוכים האלה או את היומן שלי". בדומה, פטרונלה הבהירה, כי "זה לא שאת מזינה את התשלום, הטיפול משוייך לעובד מסויים, המטופל היה משלם, אז הכסף היה נמשך בתוך הדו"ח".
66. זאת ועוד, כאשר נשאלה פטרונלה "לא השיננית מזינה את הכסף?", היא השיבה בשלילה. אשר לדוח שיוכים אחד וספציפי, שהתקבל אצל התובעת שלא באמצעות הנתבעים ו/או אתי – כי אם מפטרונלה, אמרה התובעת כי גם ממנו היא לא הבינה דבר, וכי "ראיתי שזה בטח לא 40 ולא 50 אך לא ידעתי איך עשו את החישוב, עברתי על היומן ולא הצלחתי להבין איך הגיעו לסכום שנתנו לי בשיק", וכי בעקבות כך היא ניגשה לקבל מהנתבע הסברים (וללא הצלחה).
67. אשר לעמותה – כאשר נשאלה התובעת "אני אומרת לך שבמהלך תקופת עבודתך כשיננית במכון קיבלת כל חודש, דו"ח טיפולים, תלוש ודף תחשיב, האם נכון?", היא השיבה "לא נכון", וציינה כי היא קיבלה רק תלוש שכר (שממנו, וכפי שנפרט בהמשך, לא ניתן ללמוד דבר). לשיטתה, הבקשה לקבל את הדוח הופנתה ל"אתי מזרחי כפי שציינתי שהיא גם עובדת במכון, וגם אצל
--- סוף עמוד 23 ---
ד"ר פורמן, מרוב הפניות מגיעים למצב אין צורך לפנות יותר כי מתעלמים ממך".
68. מעדותה של אתי עלה, כי בניגוד למרפאה, היא עצמה חילקה את דוח השיוכים בעמותה, מדי כל חודש[18]. אלא, שגם אם היינו מקבלים טענה זאת (שלה מתכחשת התובעת), הרי שאתי נאלצה להודות כי המדובר במסמכים לקוניים ביותר ובלתי מוסברים בעליל, שמהם כלל לא ניתן להבין מה נוכה משכרה של התובעת.