פסקי דין

סעש (חי') 22916-08-19 סוהאד אלבאש – ד"ר נתן פורמן – שירותי בריאות - חלק 2

16 נובמבר 2021
הדפסה

הוכחה שלפי מה שאת מניחה שחישבת, 61 ₪ לשעה, האם זה שכר מינימום", וכן "האם זה נכון? האם באמת זה מה שחושב לי? אני לא יודעת".

12. למען הבהר ספק, נציין כי הנתבעים ממילא לא הוכיחו, בדרך כלשהי, כי 'שכרה השעתי של התובעת עמד על 61 ₪', ואף לא כי המדובר בשכר גבוה מעבר למקובל לגבי תנאי העבודה של שינניות ושיננים. למעשה, כלל טענות 'האווירה' האלה, כלל אינן נדרשות לענייננו, וביחס להכרעה הספציפית, בפלוגתאות ובמחלוקות שהניחו הצדדים לפנינו.

13. מהצד השני, גם הטענה של הנתבעים, כי לתובעת ניתן מימון בגין עלות כנס מקצועי בחו"ל (טענה חוזרת ונשנית מצידם, כדי להוכיח את היחס הנאות כלפי התובעת), אין בה כדי להעיד דבר ביחס לעילות ההליך הנוכחי, ואין בה כדי להוכיח האם אכן נגרעו סכומים שלא כראוי משכרה של התובעת (טענה עיקרית שלה), או לאו.

14. הערה שלישית - התנהלות דיונית בלתי ראויה בעליל של שני הצדדים – בכתב התביעה האשימה התובעת את הנתבע כי הוא "הואשם במעילות בכספי העמותה", וכי ".... ושמו יצא למרחוק כנוכל, הגוזל כספים מעמותות וקשישים וסובל מתביעות רשלנות מקצועית לא מעטות". בתגובה לטענות אלה, שלא גובו באסמכתאות כלשהן, הגישו הנתבעים בקשה למחיקת סעיפים מכתב התביעה.

15. בתגובתה לבקשה, שבה התובעת ועמדה על אותן טענות, וטענה כי המדובר ב"... פסקי דין חלוטים ואישומים שפורסמו ברבים". דא עקא, ששוב היא העלתה טענות כלליות ביותר, ללא הפניות מדויקות, ואף ללא צירוף אסמכתאות. לאחר מכן, בדיון המוקדם, נמחקו הטענות שבנדון – חלקן בהסכמת התובעת, וחלקן לאחר מתן החלטה שיפוטית מנומקת.

16. בהמשך להחלטת בית הדין שבנדון, אנו שבים ומביעים מורת-רוח מהתנהלותה של התובעת, ומההאשמות חסרות-שווא אשר הוטחו על ידה בנתבע, באופן בלתי-ראוי ובלתי מבוסס לחלוטין. למעשה, כל שהוכח מצידה של התובעת, הוא כי הנתבע הואשם בפן המשמעתי על ידי משרד הבריאות בגין שימוש שלא כדין בתואר פרופסור. הנתבע הודה בכך, ונגזר עליו עונש של נזיפה. מכל מקום, לסוגיה זאת אין כל קשר, באשר הוא, להליך הנדון לפנינו.

--- סוף עמוד 11 ---

17. מנגד לדברים אלה, גם הנתבעים לא 'טמנו את ידם בצלחת', והטיחו בתובעת כי לאחר עזיבתה את העבודה במרפאה, היא הסבה להם נזק, באמצעות התקשרות עם המטופלים של המרפאה, באופן שגרם לביטולי תורים במרפאה. גם כאן, טענות אלה לא הוכחו כלל (ובהמשך הדברים נתייחס לכך ביתר הרחבה, כאשר נדון בהליך לגופו של עניין).

18. נוסף לכך, יש לציין התנהלות בלתי-ראויה בעליל, מצידם של הנתבעים: הוכח (ואף לאור הודייתם המפורשת של הנתבעים), כי הנתבע והעדה מטעמו (אתי) פנו באופן לא נאות לחלוטין לעדה מטעם התובעת – פטרונלה, לאחר שתצהירה של פטרונלה הוגש לתיק בית הדין. מתגובת הנתבעים לתיק בית הדין אף עלה, כי אתי ניסתה ליצור קשר עם פטרונלה, וכי הנתבע ניסה ליצור קשר עם בעלה של פטרונלה[3].

19. יש להצר על התנהלותם והתנהגותם של הנתבע והעדה מטעמו, אשר פעלו באופן שאינו מקובל וחריג ביותר, באמצעות פניה ישירה לעדה מטעם התובעת. המדובר בניסיון לא ראוי ליצור השפעה על ההליך המשפטי, שבית הדין מתייחס אליו בחומרה רבה. לנושא זה נתייחס בהמשך, בעת פסיקת ההוצאות, אשר ייקבעו בתום פסק הדין. ואחרי הערות מקדמיות אלה, נעבור עתה לדון בהליך לגופו של עניין.

ד.2. המחלוקת הראשונה - טענת הפרשי השכר של התובעת, כשיננית, במרפאה ובעמותה

20. מבוא וטענות הצדדים – המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא לגבי הפרשי השכר שלהם טוענת התובעת שהיא זכאית. מחלוקת זו משליכה על חלק משמעותי מעילות התביעה. כל זאת, שעה שבמסגרת תפקידה העיקרי והמרכזי של התובעת, כשיננית – הן במרפאה והן בעמותה, שכרה הוגדר כשכר אחוזי, מתוך השכר ששילם הלקוח/ה, למרפאה או לעמותה. התובעת טוענת כי הנתבעים לא פעלו בהתאם להסכמה שבין הצדדים, וכי שכרה שולם בחסר.

21. מנגד, הנתבעים טענו כי השכר שולם בצורה מלאה ושלמה, וכי למעשה, הם אף שילמו מעבר לכך. כדי לפשט, נסביר כי המחלוקת בין הצדדים היא לגבי השאלה 'מה יש להוריד, אם בכלל, משכרה של התובעת'. כך, ובמסגרת זאת,

--- סוף עמוד 12 ---

מהתמורה האחוזית של התובעת (40% מעלות העסקה, בחלק מהתקופה, ולאחר-מכן 50%), ניכו הנתבעים הפרשות סוציאליות על חשבון המעסיק, החלות בדרך-כלל ומטבע הדברים, על המעסיק עצמו.

22. מחלוקת נוספת ביניהם היא לגבי השאלה מהי בכלל 'עלות העיסקה', והאם יש להוריד ממנה את עלות המע"מ. לשם הדוגמא, אם עלות העיסקה היתה 117 ₪, טוענים הנתבעים כי ה-40% של התובעת צריכים להיגזר מ-100 ₪, בלבד, היות ש-17 ₪ כלל אינם מגיעים לכיסם, כי אם לרשויות המס / מע"מ. כלומר, הם טוענים שהחישוב צריך להיערך רק לאחר ניכוי המע"מ מעלות העיסקה.

23. התשתית הנורמטיבית ביחס לחישוב שכר העובד כנגזרת מעלות העסקה – בעניין בן דוד דן בית הדין הארצי בשיטת חישוב שכר העובד/ת, כנגזרת מעלות עיסקה[4]. בית הדין הארצי הסביר, כי בשיטה זו, הצדדים ליחסי העבודה מסכימים כי עלות העסקתו של העובד תעמוד על שיעור מקסימאלי מסוים ומוסכם. מהתמורה האחוזית המוסכמת הנ"ל יופחתו עלויות העסקה שונות, שאינן מהוות ניכויי שכר, והתוצאה המתקבלת היא שכר הברוטו של העובד.

24. בפסק הדין צוין, כי המדובר בחלוקת עלויות המעסיק ביחס לרכיבים השונים הנכללים בהגדרת גמול העבודה של העובד, בעוד שמסגרת עלות השכר כאחוז קבוע מתקבולי המעסיק נשמרת וקבועה. במסגרת זאת, המעסיק מעוניין לקבוע רף מסוים לעלות העסקתו של העובד/ת, שלא יחרוג משיעור מוסכם מעלות העסקה. זהו אינטרס לגיטימי מצדו של המעסיק, ואין המדובר בהכרח בשיטה מקפחת, או שהינה פסולה או מנוגדת לחובת תום הלב המוטלת על מעסיק.

25. הגם שבית הדין הארצי הכיר בלגיטימיות שיטת שכר זו, עמדתו היתה מסתייגת. כב' השופטת (כתוארה אז) וירט-ליבנה הדגישה, כי שיטה זאת אינה רצויה, ואינה "דרך המלך" לחישוב שכר עובד. היא גם אינה עולה בצורה אופטימלית בקנה אחד עם תכליתם של חוקי המגן, ואין לפרש את הקביעה לפיה אין פסול חוקי בשיטה זו, כעידוד ליישום השיטה גם במקרים אחרים. משכך, ועל אף שאין בה כעיקרון פסול חוקי, הרי שיש לבחון כל מסגרת העסקה נתונה ולפי נסיבותיה.

--- סוף עמוד 13 ---

26. באותו הליך התעוררה בין הצדדים מחלוקת הדומה בעיקרה למחלוקת שנידונה לפנינו. אשר למערערת, היא טענה כי שכרה חושב לפי "ברוטו גדול" ו"ברוטו קטן", כאשר "הברוטו הגדול" הינו 50% מהחשבוניות שהעבירה המערערת, והסכום שנותר לאחר ניכוי עלויות מעסיק נותר "הברוטו הקטן" ממנו נגזר שכרה של המערערת. מנגד, המשיבים טענו כי הסך של 50% מהחשבוניות אינו מבטא את שכר המערערת, אלא זוהי עלות העסקתה. קרי – הויכוח אינו על ההסכמה האחוזית (50%, כאמור לעיל) מתוך X, אלא למעשה – 'מהו ה- X'.

27. בפסיקתו, קיבל בית הדין הארצי את הכרעת בית הדין האזורי, כשהכרעתו נשענה במידה רבה על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ובכלל זה: המערערת הסכימה לדרך חישוב השכר לכל אורך שנות העסקתה על ידי המשיבים; המערערת קיבלה הסבר מפורט על כך; דרך חישוב השכר היתה מובנת למערערת במלואה; שכרה של המערערת היה גבוה באופן משמעותי משכר המינימום, והיא עקבה ובדקה באדיקות את כל נושא תשלום שכרה מהמשיבים. נקדים ונציין, ואף נמחיש בהרחבה בהמשך, כי כלל הנתונים האלה – לא התקיימו בענייננו.

28. יישום פסיקת בן דוד בפסיקת בתי הדין האזוריים – עניין בן דוד יושם במספר פסקי דין בבתי הדין האזוריים, ומעניין לציין כי רוב הפסיקה עסקה בענף רפואת השיניים, ובעניינם של רופאות ורופאי שיניים (לא מצאנו פסיקה ביחס לשינניות), אשר עבדו בחברת בת של שירותי בריאות כללית. בדומה לעניין בן דוד, בכל פסקי הדין שאותם נציין להלן, דחו בתי הדין האזוריים את התביעה להפרשי השכר, ובהסתמך על כך שהתובעים היו מודעים היטב למסגרת ותנאי ההעסקה.

29. כך למשל, בעניין קרתי נפסק כדלקמן[5]:

"בבוחננו את הטעמים אליהם התייחסה הפסיקה, אף אנו לא מצאנו – בנסיבות המקרה שלפנינו – פגם בעצם קביעת שכר התובע כנגזרת של עלות העסקתו המוסכמת. לאורך תקופת העסקתו, התובע קיבל תלושי שכר חודשיים ודוחות תפוקה, ובכלל זה הוגשו לו דוחות תגמול חודשיים שפירטו את כל הטיפולים שבוצעו על ידו ואת סכומי בסיס התגמול בגין כל טיפול, וכן

--- סוף עמוד 14 ---

דוחות תגמול יומיים בהם פורטו כל הטיפולים שבוצעו במהלך כל יום עבודה (סעיף 23 ונספח 6 לתצהיר ביטון). ממסמכים אלה יכול היה התובע ללמוד בקלות כיצד נקבע שכר עבודתו החודשי. התובע אף אינו מכחיש כי שיטת חישוב שכרו ושיעורו היו ברורים לו היטב והוא היה מודע לכל הנתונים הנוגעים לתנאי שכרו והעסקתו (ע' 6, ש' 8). כלומר, הנתבעת חשפה בפני התובע את התחשיב המלא של עלות העסקתו והבהירה לו כי שכר עבודתו וזכויותיו הנלוות, המהווים יחדיו את גמול עבודתו, נגזרים מעלות מעסיק מקסימאלית. אין חולק כי התובע מעולם לא טען כנגד שיטת חישוב השכר שנהגה בין הצדדים החל ממועד תחילת עבודתו, משך כ- 17 שנה. משכך, ובדומה למקרה שנדון בפרשת בן דוד, גם כאן אנו קובעים כממצא עובדתי, שהתובע קיבל הסבר מפורט על דרך חישוב שכרו, הבין אותה, ואף הסכים לה בעצם המשך עבודתו בדרך זו משך שנים רבות."

30. בדומה לכך, בעניין נחמנוביץ נקבע כך[6]:

"הוכח שהתובעת ידעה על השיטה והסכימה לה. מר אלי ביטון הצהיר כי לנתבעת נמסרו דוחות תגמול חודשיים ודוחות תגמול יומיים וכן תלושי שכר חודש בחודשו (סעיף 15 לתצהיר). התובעת אישרה בעדותה שקיבלה תלושי שכר חודש בחודשו ובנוסף קיבלה גם דוחות תגמול חודשיים ודוח תגמול יומי בגין הטיפולים שבוצעו על ידה."

31. לבסוף, בעניין להב נקבעו הדברים הבאים, כדלקמן[7]:

"הסכמתה של התובעת נלמדת גם מן העובדה, עליה אין חולק, כי קיבלה דו"חות תפוקה יומיים וחודשיים מן הנתבעת מהם היתה יכולה ללמוד על גובה התמורה לה היא זכאית ולהשוותה עם תלושי השכר שקיבלה. אין בידינו לקבל עדות התובעת לפיה לא בדקה את תלושי השכר (עמ' 5 לפרוטוקול) אשר אינה מתיישבת במכלול הראיות שהונחו בפנינו."

32. מן הכלל אל הפרט - הכרעת בית הדין – לאור התשתית הנורמטיבית שצוינה דלעיל, ברי כי השיטה של גזירת שכר העובד מעלות העסקה, תוך כדי העמדתו על שיעור מקסימאלי מסוים ומוסכם, מחייבת הוכחה בדבר הסכמה בין

--- סוף עמוד 15 ---

הצדדים. במקרה שלפנינו, וכזכור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הוסכם ביניהם כי התובעת תהיה זכאית ל-40% מכל טיפול שאותו תעניק במרפאה, ולאחר שנתיים התמורה עלתה ל-50% מהתמורה בגין כל טיפול.

33. כך הוא הנכון לגבי עבודת התובעת כשיננית במרפאה, וכך הוא הנכון לגבי עבודת התובעת כשיננית בעמותה[8] (בסייג אחד – בעמותה לא נעשתה העלאה ל-50%, וראו בעדותה של אתי: "ש: וכשהיא עלתה ל-50% במרפאה, היא גם עלתה ל-50% במכללה? ת: לא. ש: היא נשארה במרפאה, במכללה ב-40%? ת: כמובן. כן").

34. המחלוקת בין הצדדים, וכפי שכבר צוין, היא כיצד יש להתייחס לתשלום שמתקבל בגין הטיפולים שאותם ביצעה התובעת. תחילה, במקרה שלפנינו ניכו הנתבעים את רכיב המע"מ שמתקבל בגין הטיפול שאותו ביצעה התובעת, כשהסכום שנגזר מכך, הוגדר כ-X, שממנו יש לחשב את התמורה האחוזית. כל זאת, בכל הקשור למרפאה בלבד, היות שהעמותה אינה גובה מע"מ.

35. כמו כן, בדומה לעניין בן דוד, גם בענייננו, הנתבעים ניכו את "... עלויות המעסיק וההפרשות השונות (לרבות מס מעסיקים, הפרשות לביטוח לאומי, הפרשה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, ומשלב מסוים גם עלויות חופשה ומחלה)". זאת ועוד, גם בענייננו, "המערערת טוענת כי יש לראות בסכום זה כשכרה ברוטו, והמשיבים רואים בסכום זה כ"עלות מעסיק" ולא כשכר".

36. כפי שנמחיש להלן, הוכח בהליך הנוכחי – ובניגוד לעניין בן דוד, כמו גם בפסיקות בתי הדין האזוריים שצוינו דלעיל – כי לא היתה כל הסכמה בין הצדדים ביחס לשכרה של התובעת, אשר אפשרה לנתבעים לפעול כפי שהם פעלו. נוסף לכך, התובעת לא קיבלה עדכונים שוטפים בדבר האופן שבו חושב ושולם שכרה. למעשה, ההפך הוא הנכון – הנתבעים נקטו במדיניות של הסתרה ומתן מידע חסר וחלקי, שהטעה את התובעת. להלן נביא את הדברים בהרחבה ובפירוט.

37. הנימוק הראשון לעמדתנו - לא הוכחה הסכמה של התובעת לתנאי השכר הנטענים על ידי הנתבעים, לרבות שלא בעל-פה – התובעת הכחישה מכל וכל

--- סוף עמוד 16 ---

את תנאי השכר הנטענים על ידי הנתבעים, ובכלל זה – שאי פעם סוכם עימה שינוכו ניכויי מע"מ מהתגמול שלו היא זכאית, ו/או הפרשות מעסיק כלשהן. נציין כבר עתה, כי עדותה של התובעת היתה רציפה ואמינה, ומקובלת עלינו בכללותה, וגם בנקודה ספציפית זאת.

38. בכלל זה, התובעת ציינה בעדותה, כך: "לא ידוע לי ש 40 אחוז זה שכר מינימום, לא פורט לי ש 40 אחוז זה ברוטו ומנכים ממנו אחרי שפניתי לכל התיק הזה, גם מנכים ממנו תנאים סוציאליים שמגיעים אליי כעובד, נסיעות, מחלות וכל התנאים הסוציאליים", וגם ש"אף פעם לא ידעתי ולא הוסבר לי ש 40 אחוז או 50 אחוז הם ברוטו". מנגד, הנתבעים לא השכילו לסתור את טענות התובעת, באופן כלשהו.

39. אשר לנתבע, הרי שעדותו היתה מבולבלת, גם ביחס לנקודה הנוכחית. בכל הנוגע למרפאה, הוא הודה שבעת שהוא שוחח עם התובעת על תנאי העבודה, הוא לא פירט בפניה את הרכיבים המדויקים שירדו משכרה. למעשה, הוא כלל לא ידע מהם, וכאשר נשאל "אתה הסברת לה אחוז אחרי אחוז? רכיב אחרי רכיב עלות מעסיק?", ענה ש"לא, אני לא ידעתי כמה", וגם ש"נדמה לי שבמיסוי מעסיק מדובר בעוד איזה שהוא 10 או 15%. להגיד לך במדויק מה זה אני לא יודע".

עמוד הקודם12
3...9עמוד הבא