עילה מס' 3 – החלטת ועדת השלושה בעירייה (9.3.14), מיד בסמוך לאחר הגשת התביעה הכספית, לפסול את זכיית התובעת במכרז לבניית גני ילדים
28. העיריה הוציאה את פרויקט הקמתם של שלושה גני ילדים לניהולה של החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (להלן: "משכ"ל"). התובעת נמנתה אז על זכייניות משכ"ל והיתה מחויבת להשתתף בנוהל הצעת מחיר. הגוף האחראי בעירייה לבחירה בהצעת המחיר הזוכה מכונה "ועדת השלושה", והוא הורכב ממנכ"ל העירייה, היועצת המשפטית לעירייה וגזבר העירייה.
29. יום לאחר התכנסות ועדת השלושה נודע לתובעת כי הצעתה לא נבחרה, חרף העובדה שהיתה זולה יותר מההצעה הזוכה, ב- 579,622 ₪. במכתב העיריה מיום 13.3.14 נכתב כי בהתאם לדין, ועדת השלושה בחרה בהצעה הכשרה הזולה ביותר. היינו, כך נטען בסיכומים, לאחר שמונה שנים של עבודה רציפה עבור העיריה נמצאו התובעים כ"לא כשרים" וכ"פסולים" עבור ועדת השלושה, משום שאולצו להגיש תביעה כספית מוצדקת.
30. החלטת ועדת השלושה התקבלה בשל דרישתו האישית של גנדלמן, "ליירט" כל פרויקט פעיל או פוטנציאלי שנקשר לתובעת, על מנת לפגוע בתובעת חזק ככל הניתן. כפי שעולה משתי החלטות אחרות של ועדת השלושה, לגבי שני פרויקטים בהיקף כספי דומה הוועדה בחרה, לאקונית, במציע שנתן את ההצעה הזולה ביותר. הפערים בין ההצעה הזוכה לבין ההצעה שאחריה היו קטנים הרבה יותר לעומת נסיבות הפרויקט נשוא הצעת המחיר שתואר בסעיף 29 לעיל. כלומר, אלמנט המחיר היה המדד היחידי לבחירה בהצעה הזוכה, ולא נערך כל דיון בעניין.
31. נוכח השתלשלות העניינים כמתואר לעיל, נאלצה התובעת להגיש עתירה מנהלית ובקשה לצו ביניים (עת"מ (חי') 30185-03-14) [פורסם בנבו]. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה ביום 8.4.2014 את העתירה נוכח הנימוקים המנהליים שהושמעו בפניו וכן נוכח אופי ניהולה של עתירה מנהלית (דיון יחיד ללא חקירת עדים וכו'). אולם, טוענים התובעים, ביום 8.4.2014 לא יכול היה לדעת בית המשפט לעניינים מנהליים, מהי האמת העובדתית מאחורי טענות העירייה דאז.
32. כיום ניתן לקבוע כי ועדת השלושה הוליכה שולל בנימוקיה את בית המשפט המנהלי, משנימוקיה ונימוקי העירייה בעתירה המנהלית נמצאו מופרכים וחסרי ביסוס בתום בירורה של התובענה הכספית, ובוודאי שנסתרו אחד לאחד.
33. עצם העובדה שניתן פסק דין אשר לא מצא פגם מנהלי בנימוקי העירייה ו/או ועדת השלושה, אינה אומרת בהכרח כי לתובעת לא עומדת עילה נזיקית כלפי העירייה, בגין אותו אירוע ממש, בשל ראיות וממצאים הקיימים נכון למועד הגשת התובענה דנן ואשר לא היו קיימים ביום 8.4.14, מועד הדיון בעתירה המנהלית. ראיות וממצאים אלה מפורטים בפסק הדין בתביעה הכספית, במסגרתו נמתחה ביקורת חריפה על העירייה בגין התנהלות חסרת תום הלב כלפי התובעת.
34. שלושת חברי ועדת השלושה מעלו באמון הציבור ותפקידם ופעלו בדווקנות ובעקשנות למילוי תכניתו והוראותיו של גנדלמן לפסילת התובעת, עת ידעו היטב מפאת הגדרת תפקידם כי לא דבק רבב בהתנהלות התובעת. הגזבר בועז חריף הודה בפני יוסי חסון כי העירייה עוולה כלפי התובעת בצורה בוטה.
עילה מס' 4 – החלטתו המודעת של גנדלמן להגיש תלונת כזב למשטרה נגד התובעת ביום 31.3.2014 ופרסום עובדת הגשת התלונה
35. ביום 31.3.2014 הגיש גנדלמן, באמצעות זגדון, תלונה למשטרה נגד התובעים. הגשת התלונה התבצעה כחודש וחצי לאחר הגשת התביעה הכספית, וכללה ייחוס של שתי עבירות נגד התובעים: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות (להלן: "התלונה"). התלונה נסבה על פערים לכאורה, לטובת התובעת, בין דרישות התשלום של התובעת לבין הזמנות העבודה שהעירייה הוציאה במקור עבור התובעת.
36. התלונה שהוגשה הייתה תלונה כוזבת שהוגשה במכוון וביודעין על מנת לגרום לתובעת נזק רב ככל הניתן, וכ"מענה" ראשוני לתביעה הכספית שהגישה נגד העירייה. כשהתבררה התביעה הכספית, נודע לתובעת כי כבר ביום הגשת התלונה ידע המומחה בר-זיו ואף עדכן בכך את כל הגורמים הרלוונטיים בעירייה, כי בתובעת לא דבק כל רבב מקצועי או אחר, וכי יש לאשרר את החשבונות הטרום-סופיים עליהם חתמה העירייה שנה קודם לכן.
37. התלונה הייתה חסרת יסוד ונסמכה על בדיקה ראשונית בלבד, שהתבררה כשגויה, של המומחה בר-זיו. לאחר הבדיקה הראשונית הכניס המומחה בר-זיו תיקונים, שניקו את התובעת מכל רבב, ובמסקנותיו הסופיות בדוח מיום 31.3.14 אישר שהכמויות בחשבון התובעת אכן נכונות. דוח זה הונח על שולחנו של גנדלמן ביום הגשת התלונה (לכל הפחות הובא לידיעתו טרם הגשתה).
38. התלונה נסגרה ביום 18.12.14 בהיעדר אשמה. פסק הדין בתביעה הכספית ועדותו של המפקח החיצוני לומקה אקרון (בדבר פגישתו המקצועית עם המומחה בר-זיו ביום 31.3.14) לימדו עד כמה התלונה היתה מופרכת, הוגשה ברשעות ומתוך ידיעה כי האמור בה מופרך ונסתר על ידי בכירים בעירייה.
39. תלונת הכזב הוגשה מבלי לבצע את הבדיקות העובדתיות והמקצועיות ההכרחיות מול אלה שליוו את הפרויקט האחד שבדק המומחה בר-זיו, ובניגוד לבדיקה סופית של המומחה לגבי אותו פרויקט, שא̣שררה את החשבונות שאושרו ונחתמו שנה קודם לכן לזכות התובעת.
40. אין ספק, כך לטענת התובעים, כי גנדלמן ידע היטב עובר להגשת התלונה, על תוצאות בדיקת המומחה בר-זיו, וכי החשבונות הטרום סופיים אושרו שנה קודם לכן, וכי התובעת היתה קבלן מבצע שביצע עבודות לשביעות רצון המזמין (העיריה). העירייה החלה להעלות טענות נגד התובעים רק לאחר בחירתו של גנדלמן לראשות העירייה.
41. גנדלמן הנחה להגיש את התלונה בחוסר תום לב משווע, תוך כוונה ברורה לפגוע בתובעת ומתוך זדון לשמו. מדובר בשימוש לרעה בכוח המשרה מצד גנדלמן, לשם הפעלת לחץ פסול על התובעת ומתוך רצון לגרום לה נזקים גדולים ומידיים.
42. התובעים טוענים כי מנגנון הדוברות של העירייה הפיץ, בהוראת גנדלמן ובידיעתו, "הודעה לעיתונות" בדבר הגשת התלונה, כבר ביום הגשתה. ההודעה כללה פירוט לגבי החשדות לכאורה נגד התובעים – "עיריית חדרה הגישה תלונה במשטרה נגד הקבלן רמי חסון – חשד לחריגות קיצוניות בבקשות התשלום מצדו ובכוונה תחילה".
43. בנסיבות דנן, לא עומדת לגנדלמן הגנה לפי סעיף 15(8) לחוק לשון הרע. ההגנה על הגשת תלונה למשטרה חלה אך ורק על דברים הנאמרים בתום לב בגוף התלונה, והיא לא חלה על "פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
כן בנסיבות דנן ישנה חזקה נגד גנדלמן והעירייה כי עשו את הפרסום הנ"ל שלא בתום לב, במובן סעיף 16(ב) לחוק לשון הרע.
44. טענת הנתבעים כי גנדלמן לא ידע מראש על הגשת התלונה על ידי זגדון איננה נכונה. בתצהיר תשובה לשאלון מיום 20.10.14 עליו חתום גנדלמן (הוגש במסגרת התובענה הכספית) כתוב כי גנדלמן הנחה את המנכ"ל (זגדון) להגיש תלונה במשטרה; כן בתצהיר גנדלמן בתיק דנן (סעיף 60) נטען כי זגדון שוחח עם גנדלמן טרם פנייתו למשטרה ויידעו על כוונתו לפעול כן.
אף טענת גנדלמן לפיה לא יזם את פרסום התלונה איננה נכונה. גנדלמן "חגג" את הפרסומים בעיתונות המקומית וברשת ב' בקול ישראל.
45. ביום 30.4.15, משנודע לתובעים כי התלונה נסגרה ביום 18.12.14, שלחו התובעים מכתב לבא כוחם של גנדלמן והעירייה, במסגרתו דרשו כי גנדלמן ישגר הודעה לעיתונות בה יודיע מפורשות כי התלונה נסגרה בעילה של "העדר אשמה פלילית" וכן ימסור התנצלותו על עצם הגשת התלונה ועל הנזקים הרבים שהוסבו להם בגינה.
46. גנדלמן והעירייה לא נענו למבוקש במכתב זה אלא השיבו במכתב מיום 16.6.15 במסגרתו נדחו כלל טענות התובעים, לרבות הטענות בדבר אחריות לתוכן הכתבות או הפרסום בעניינם של התובעים.
עילה מס' 5 – החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה שניה למשטרה נגד התובעת בחודש דצמבר 2015, לאחר קבלת חוות דעת מומחים (שבח) בתביעה הכספית, והוראתו לפרסמה
47. חלק מראיות העירייה בתביעה הכספית היו שתי חוברות עבות מטעם חברת "שבח הנדסה בע"מ. חוברות אלו הוגשו מטעם העירייה וגנדלמן למשטרה, כחלק מהרחבת התלונה הקודמת, בחשד למעשי מרמה והונאה.
ודוק – בסיכומיהם התובעים כבר לא טוענים להגשת תלונה נוספת, חדשה, נגד התובעים או רמי חסון, אלא כי מדובר בהרחבת התלונה הקודמת, הגם שנסגרה מחוסר אשמה, כמפורט לעיל.
48. הדברים פורסמו בתקשורת המקומית ובמרשתת בימים 24.12.15, 25.12.15, ו- 1.1.16. במעשים אלה, כך לטענת התובעים, הנתבעים לכאורה השתמשו לרעה בכוח המשרה לפגוע בזכותו של אחר (רמי חסון והתובעת), והוציאו את דיבתם על ידי פרסום דברים מכפישים עליהם.
49. פסק הדין בתובענה הכספית דחה לחלוטין את האמור בחוות דעת של שבח ואת התזה המקצועית שעמדה בבסיסן, ואף הבהיר כי מדובר בחוות דעת "שלא הייתה הצדקה מלכתחילה להביאה לעולם". חוות הדעת שגיבש שבח התייחסה לחשבונות "סופיים" אשר לא עמדו כלל בבסיס התביעה הכספית ולא הרכיבו את עילתה, והתובעת לא תבעה משהו בגינם.
50. העירייה לא טענה לכל הגנה מכח חוק לשון הרע ולא הוכיחה הגנה כלשהי. גנדלמן בתצהירו (סע' 98) הבהיר כי הוא מסכים עם תוכן הדברים שנאמרו לעיתונות על ידי סגניתו. הסגנית, גב' חדוה יחזקאלי, לא הובאה לעדות ויש לתת לאי הבאתה משקל מיוחד.
טענות הנתבע 1, גנדלמן (גם כעולה מסיכומיו)
51. העילה הרלוונטית לגנדלמן באופן אישי היא העילה הראשונה, שפורטה לעיל במסגרות טענות התובעים.
תמצות טענתו של גנדלמן בהתייחס לעילה זאת היא – התובעים לא הוכיחו עילת תביעה זאת כנגדו המבוססת על חוק לשון הרע.
לדידו של גנדלמן, בתביעת לשון הרע, הנטל מוטל על התובעים להוכיח כי הנתבע ביצע את הפרסום המיוחס לו בכתב התביעה. במקרה דנן התובעים ייחסו לגנדלמן אמירות בעל פה ואחריות לפרסום "חוברת ההשמצות", אולם לא עמדו בנטל ולא הוכיחו ברמת ההסתברות הנדרשת כי גנדלמן אכן אמר וביצע את המיוחס לו. די בכך כדי להביא לדחיית התובענה נגד גנדלמן.
52. באשר לעילה זאת התבססו התובעים בעיקר על עדותה של שירלי. ברם אין ליתן כל משקל לעדותה של שירלי, משני טעמים עיקריים:
א. שירלי היא עד מעוניין ולכן אינה עדה אובייקטיבית – היא הגיעה לדוכן העדים עם "מטענים" אישיים נגד גנדלמן. אין מחלוקת כי באמתחתה יריבות עם גנדלמן ודעתה עליו שלילית עוד מימים ימימה. מכאן כי שירלי הונעה מתחושת נקם נגד גנדלמן ותחושה זו היא שהביאה אותה להעיד נגדו כפי שהעידה.
ב. עדותה של שירלי היא בבחינת עדות כבושה – כבר בחודש מרץ 2015 שירלי חתמה על תצהיר עדות ראשית כעדה מטעם התובעים בתובענה הכספית. על דוכן העדים מסרה שירלי עדות שחרגה ממה שהופיע בתצהיר מטעמה והיא בבחינת עדות כבושה, שאין בפי התובעים להסביר. כמפורט בפסיקה ובספרות, ערכה ומשקלה של עדות כבושה הוא מועט ביותר.
53. בתצהיר עדותה של שירלי נטען כי אמירותיו הלכאוריות של גנדלמן נאמרו בנוכחות אנשים אחרים ו/או נוספים, אולם התובעים נמנעו מלהביא איש מאותם אנשים, אשר שמעו לכאורה את דברי ההשמצות מפי גנדלמן, לעדות. הימנעות התובעים מהבאת עדים וראיות בעניין זה מקימה חזקה כי ראיות אלה היו פועלות לחובתם.
54. התביעה הוגשה בשיהוי, עת התובעים ייחסו לגנדלמן אמירות דיבתיות לכאורה שנאמרו על ידו, ודבר האמירה נודע לתובעים כבר בחודש מרץ 2015. התביעה דנן הוגשה באפריל 2018, למעלה משלוש שנים ממועד היוודע לתובעים דבר פרסום לשון הרע.
הימנעותם של התובעים, באמצעות חסון, מהגשת התביעה בזמן אמת מגלה את דעתם, כי חסון עצמו לא חשב ולא האמין כי עומדת לזכותם עילת תביעה נגד גנדלמן, והימנעותו מהגשת תביעה כאמור מלמדת כי לא נפגעו או ניזוקו מאותן אמירות נטענות.
55. התובעים לא הצליחו לצקת תוכן כלשהו לעילה הנטענת נגד גנדלמן, אשר נפרשה בכתב התביעה כפסקאות סתומות שנוסחו כסיסמאות.
טיעוני התובעים כושלים שמספר מישורים:
א. התובעים לא הצליחו להוכיח עובדתית כי גנדלמן ביצע את הפרסומים הנטענים בחוברת ההשמצות.
ב. גם אם היו מצליחים להוכיח את טענותיהם העובדתיות נגד גנדלמן, התובעים כשלו מלהראות כי היה בכך לבסס את המסקנות המשפטיות שהם מסיקים נגדו לעניין קיומה של הוצאת דיבה/לשון הרע בנסיבות העניין.
הפרסום הראשון בעטיו הוגשה התביעה – פרסום דברים שגנדלמן לכאורה אמר בעל פה:
56. טענת סף בהקשר זה היא כי התובעים לא פירטו כדבעי כיצד עומדת להם עילת תביעה בגין לשון הרע, על אף שהתקנות מחייבות לעשות כן. משכך, אין להיזקק לטענתם ולא קמה חובת הנתבע להזים את מה שלא פורט ולא נטען.
התובעים לא פירטו, ברחל בתך הקטנה, את המועדים בהם נאמרו הדברים, באזני מי נאמרו, את הנסיבות בהן נאמרו (והכל לכאורה), מה היו המילים המדויקות אשר נטען כי מהוות לשון הרע כלפיהם. אי פירוט זה שולל מהתובעים ממילא את עילת התביעה, ומטעם זה דין התביעה בגין עילה זו – דחייה.
57. טענת התובעים הייתה כי גנדלמן הוציא דיבתם באזני שירלי אך לא רק, אלא גם לאזני פעילים רבים בחוגי בית ובמטה הבחירות. טענות אלו לא הוכחו; לא הוכח כי גנדלמן אמר את שיוחס לו בסעיף 14 לכתב התביעה, ובוודאי שלא הוכח כי אמר זאת לאזני פעילים רבים, מתי והיכן.
58. עילה זו מבוססת כולה על תצהיר עדותה של שירלי, שניתן במסגרת התביעה הכספית, אולם כמעט ובלתי אפשרי למצוא אחידות בין עדותה של שירלי בתביעה דנן לבין עדותה בתביעה הכספית.
שירלי מסרה גרסה אחת, שינתה אותה, חוזרת בה מהשינוי וסתרה גרסאות קודמות שמסרה. לא ניתן לסמוך על עדותה של שירלי ואף לא ניתן לבסס בעזרתה ממצא כלשהו.
59. הפרסום בעל פה לא עולה כדי לשון הרע נגד התובע/ים, בהתאם להגדרות החוק והפסיקה, בנסיבות בהן כביכול נאמרו הדברים המיוחסים לגנדלמן (מערכת בחירות ו/או חוגי בית בתקופת בחירות).
60. ככל שייקבע על ידי בית המשפט כי דברים שנאמרו על ידי גנדלמן בנסיבות בהן נאמרו הם בגדר לשון הרע, הרי שעומדות לגנדלמן ההגנות המנויות בחוק:
א. הפרסום הוא "מעשה של מה בכך" – מכח סעיף 7 לחוק לשון הרע חלה גם הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין, שעניינה ב"מעשה של מה בכך". בהיות הפגיעה מזערית, היא אינה מצמיחה כל סעד לתובע. נוסף על כך, ובשים לב כי הדברים התגלו לתובע כבר במרץ 2015 ואך בחלוף שלוש שנים החליטו התובעים לתבוע בגינם, מהווה התנהלות התובע עדות מובהקת כי הם בעצמם לא חשבו כי עומדת לזכותם עילת תביעה. מכאן ראיה כי גם התובעים עצמם סברו כי הפגיעה בהם היתה מינימלית.
ב. הגנת אמת בפרסום – לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע. שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחת ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום, וההכרעה בדבר קיומם נעשית לפי מבחן אובייקטיבי. לעניין אמיתות התוכן, גנדלמן מאמין עד היום במה שהאמין גם אז – אי סדרים חמורים בצורת השלטון של אביטן וקשריו, לרבות עם התובע. לעניין קיומו של עניין ציבורי בפרסום, הרי שנושא הפרסום היה אביטן ולא התובע, ודברי הביקורת הופנו נגד אביטן בלבד. אף אם יקבע כי גנדלמן הוציא את דיבת התובע, הרי שהתובע הוא דמות ציבורית בחדרה ולב העניין היה ציבורי. אין חולק על כך כי הייתה תועלת ציבורית בהפניית הדברים לאנשים, אשר הפרסום הופנה אליהם.
ג. הגנת תום הלב – לפי סעיף 15 לחוק לשון הרע, חלה בהתקיים שלושה תנאים: התבטאות שהיא בגדר הבעת דעה; הבעת הדעה נסבה על התנהגות בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו מעשיו או דעותיו של נושא התפקיד הציבורי; הפרסום נעשה בתום לב.
בראי תנאים אלו ופסיקה שצויינה, טוען גנדלמן כי עומדת לזכותו ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק לשון הרע, משדבריו אינם אלא הבעת דעה על הקשר בין אביטן לבין התובע, כנותן שירותים לרשות המקומית (עיריית חדרה). אין לראות בביטויים שבמחלוקת כחורגים ממתחם הסבירות של ביקורת ציבורית.
בנוסף, מהווה הפרסום ביקורת על פעולה פומבית של התובע (סעיף 15(6) לחוק לשון הרע), שכן הבעת הדעה מתייחסת לעובדות הידועות לציבור או נמצאות בהישג יד.
ההגנה הקבועה בסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק לשון הרע – חלה אף על פרסומים עובדתיים שאינם אמת, שיש להם חשיבות ציבורית גבוהה. לגנדלמן קמה חובה מוסרית וחברתית להשמיע עמדתו ודעתו בהקשר של התנהלות לא תקינה בעיריה ובקרב ראש העיריה בפרט.
לפי סעיף 16(א) לחוק לשון הרע, די בכך שהמפרסם יוכיח כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, כדי להקים חזקה בדבר תום לבו בפרסום. מנגד, נטל ההוכחה בסעיף 16(ב) מוטל על הנפגע, התובעים.
הגנת תום הלב רחבה יותר כשענייננו בהבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור מאשר הבעת דעה על איש פרטי. גנדלמן העיד והתובע אף העיד על כך, כי הביקורת של גנדלמן היתה מכוונת כלפי אביטן בתפקידו כראש העיריה הקודם, ולא מכוונת כלפי התובע.
61. בין הצדדים לא היתה כל יריבות בעבר ממנה ניתן ללמוד על מטרה זרה, כל שכן כוונה זדונית, שהיתה בפרסום. במסגרת מילוי חובתו החברתית והמוסרית ביקש גנדלמן להתריע מפני כשלים חמורים בתקופת שלטונו של אביטן כראש העירייה ולהגיב עליהם, ואף בכך יש ללמד על היעדר כוונת זדון ומניעים זרים בעשיית הפרסום.
62. טענתו של חסון בסיכומיו, לפיה גנדלמן טען טענות עובדתיות חלופיות, דהיינו מחד גיסא הכחיש את הדברים שיוחסו לו ומאידך גיסא טען להגנות שונות ובכלל זה תום הלב – איננה נכונה ומדובר בסילוף. גנדלמן הכחיש את האמירות שיוחסו לו בכתב התביעה, בהיעדר פרטים כגון הפורום, המקום, המועד וההקשר בו נטען כי אמר הדברים; גנדלמן הודה בדברים שכן זכר שנאמרו, ובהקשר זה טען להגנות העומדות לו בחוק לשון הרע.