בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 37578-09-20 וקנין נ' ראידמן
לפני כבוד השופט יאיר דלוגין
התובע:
שמעון וקנין
ע"י עו"ד עדן נבו ועו"ד יפתח תייר
נגד
הנתבעת:
ניקול ראידמן
ע"י עו"ד יואב סגל
פסק דין
לפני תביעה כספית, בסך של 280,000 ₪, בגין פיצוי סטטוטורי עבור שני פרסומי לשון הרע שלפי הטענה פרסמה הנתבעת אודות התובע וכן עבור פגיעה נטענת בפרטיות התובע במסגרת הפרסום הראשון.
רקע
1. הנתבעת הגיעה ביום 5.7.20 לקניון גינדי TLV יחד עם ידיד שלה. מדובר בתקופה הסמוכה לאחר התפרצות מגפת הקורונה, אשר התפרצה בישראל בחודש מרץ 2020.
2. לגרסת הנתבעת, כפי שעולה מעדותה בתיק דנא, בעוד היא עומדת בקניון, בסמוך לדוכן ממכר הפיצות של בית העסק הידוע כ-"PIZZA GARAGE", היא שמעה גבר מתעטש. עקב כך, הסתובבה והפנתה מבט לדוכן וראתה את התובע, אשר עבד באותה העת בדוכן, עומד מאחורי הדלפק, ללא מסיכה וללא כפפות, ומגיש פיצה ללקוחה שעמדה בדלפק עם בנה. לטענתה, היה ברור לה לפי שפת הגוף של התובע, כי הוא זה שהתעטש, אם כי הודתה שלא ראתה אותו מתעטש. מנגד, התובע מכחיש מכל וכל כי הוא התעטש ואף מכחיש כי מכר פיצות בדלפק. לטענתו, עבד בעמדת התנור בלבד.
3. לאחר מכן נכנסה הנתבעת לחנות סמוכה ולאחר שיצאה ממנה, שוב ראתה את התובע עומד מאחורי הדלפק, ללא מסיכה וללא כפפות, מסדר את הפיצות. בשלב זה, ניגשה אליו ושאלה אותו מדוע הוא לא עוטה מסיכה וכפפות, וברגע זה החלה לצלם אותו, בסרטון וידאו, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלה.
4. באותו סרטון שצילמה הנתבעת, נראה התובע ולצדו עובד נוסף, שניהם ללא מסיכות והנתבע ללא כפפות (העובד השני עטה כפפות). בסרטון נראים התובע והנתבעת מנהלים שיחה קצרה, שלקראת סיומה מפנה הנתבעת את המצלמה לשלט, שבו רשום שמו של בית העסק "PIZZA GARAGE".
5. להלן תמליל השיחה המדוברת:
"נתבעת: בדוכן של אוכל אתם לא חושבים שאתם צריכים להיות עם מסכה?
תובע: אהלן בואי אני אסביר, בואי תתקרבי, שיישמעו אני אסביר לך.
נתבעת: כן.
תובע: קודם כל יש פטור למי שעובד עם תנורים חמים לשים מסכה, סבבה והתנור ב-317 מעלות.
נתבעת: כן אבל עכשיו אתה תוציא לי פיצה ואתה בלי מסכה ובלי כפפות, זה נראה לך הגיוני?
תובע: יש לי אישור.
נתבעת: יש לך אישור? תראה לי את האישור.
תובע: זה חוק.
נתבעת: אה, זה חוק.
תובע: מי שעובד עם תנורים חמים, זה חוק.
נתבעת: אוקיי. אז חברים יש פה פיצרייה מגניבה בקניון גינדי. לא שמים פה לא כפפות ולא מסכות. בתאבון. קורונה".
6. תוך כשעה, העלתה הנתבעת את הסרטון המדובר כסטורי לעמוד האינסטגרם שלה, המונה למעלה מ-800,000 עוקבים.
7. אין חולק כי הנתבעת עיטרה את הסטורי בסטיקר של חייזר ירוק עם מסיכה על פניו וכן בשלושה כיתובים על רקע אדום, שבאו אחד אחרי השני במהלך הסטורי, כאשר בראשון נכתב: "חוצפה!!!"; בשני: "לא לאכול במקומות כאלה!!!" ובשלישי: "חברים!!!!! להזהר! זו חוצפה ממדרגה ראשונה! שימו לב מה קורה במטבחים של מסעדות!!!!! תוכלו (כך במקור – י"ד) בבית!!!".
8. הסטורי הנ"ל ייקרא להלן: הפרסום הראשון.
9. לגרסת הנתבעת, העלאת הסרטון כסטורי לחשבון האינסטגרם שלה, נעשתה מתוך תחושת אחריות ציבורית, כדי להתריע על המפגע הבריאותי הנובע מעבודת הנתבע בדוכן לממכר מזון ושירות לקוחות ללא עטיית מסיכה וכפפות.
10. הסטורי של הנתבעת הכה גלים. האירוע זכה להתייחסות באתר האינטרנט "ישראל בידור" ולתגובות של גולשים, כאשר חלקם צידדו בתובע וחלקם צידדו בנתבעת.
11. אין חולק כי בעקבות הסטורי פנה הבעלים של בית העסק אל הנתבעת (וכתוצאה מכך אף הסתבר לה כי יש לה היכרות קודמת עמו), והוציא הודעה בזו הלשון: "ניקול תודה שהערת את תשומת לב הנהלת PizzaGarage הדבר הובהר נחרצות לעובדים ואנו תמיד עובדים ונעבוד על הכללים".
12. כמו כן, בין התובע לבעלים של העסק נערכה בין היתר ההתכתבות/השיחה הבאה (בהודעה קולית), עוד באותו היום:
הבעלים: "ביקשתי לשים מסכות, ביקשתי. זה שטות הדבר הזה של הפס החם, כי עובדים פרונטלי עם לקוחות. ביקשתי שמי אמרתי שאני מעדיף שתשים מסכות, חבל שיהיה לנו שיימינג כזה חבל, בתקופה כזאת אתה עוד מדבר איתה בלי מ....".
התובע: "היא סתם חיפשה פרובוקציה, קז כן היה עם כפפות וגם אני שם כפפות כשאני מתעסק עם ההכנה של האוכל. לגבי מסיכות זה קשה להיות איתן שם בחום של התנורים".
הבעלים: "צודק שזה קשה אבל אין ברירה. אין קשר מי חיפש פרובוקציה, זה לא נראה טוב, מה לעשות, לא נראה טוב, אני עוד לא נתקלתי שמישהו פרונטלית מדבר אלי והוא בלי מסיכה, עוד לא נתקלתי באף עסק, גם בפיצריות שאני רואה אותם הרבה, מה לעשות, צריך לשים מסיכה וכשאתה מוציא מהחום תוריד מסיכה, זהו טעינו בחישוב שלנו, לא מאשימים אותך, מהיום כולם עם מסיכות, תודה".
13. זאת ועוד, כשלושה שבועות לאחר האירוע, הסטורי שפרסמה הנתבעת זכה לאייטם בתכנית הבוקר של אלמוג בוקר בערוץ 13. במסגרת התכנית הנ"ל, רואיין הבעלים של דוכן הפיצה ולאחר מכן הובאה תגובתה המוקלטת המפורטת להלן של הנתבעת בקולה, אשר לגרסתה, ניתנה בשיחה עם תחקירנית התכנית, אשר הקליטה אותה ללא ידיעתה:
"שום שיימינג לא קרה שם. חמש דקות לפני שהתחלתי לצלם שם. אני צפיתי במחזה של אימא ניגשת עם הילד והוא דפק אפצ'י לתוך הפיצה ונותן לה את הביס, אז שלא יהיו יפי נפש, שכל אחד ישמור על עצמו ושכל אחד ייקח אחריות על עצמו. והוא לא עובד עם תנור חם. יש מאחורה בן אדם שמכין את הפיצות ודוחף אותן לתוך התנור. הוא מצדי, לא יהיה כי אחרי שהוא מכין אותה ומכניס אותה לתוך התנור, היא עוברת בטמפרטורה גבוהה, אז לא צריך. אבל מצד שני כשהפיצה מוגשת בדלפק הקדמי וכל לקוח שניגש לדלפק, אתה חותך לו משם ומגיש את חתיכת הפיצה, אתה עובד ללא כפפות וללא מסכות, אתה מסכן את הציבור נקודה".
14. האמירה "אני צפיתי במחזה של אימא ניגשת עם הילד והוא דפק אפצ'י לתוך הפיצה ונותן לה את הביס" מתוך התגובה הנ"ל, הוא הפרסום השני בגינו הוגשה התביעה דנא (להלן: הפרסום השני).
15. הפרסום השני הרתיח את דמו של התובע, אשר פנה בו ביום למעבידו, כדי לקבל את צילומי מצלמות האבטחה של העסק, כדי להוכיח שלא התעטש על הפיצה כפי שטענה הנתבעת ואף הודיע למעבידו כי בכוונתו לתבוע את הנתבעת. לטענת התובע, לא ניתן היה לקבל את צילומי מצלמות האבטחה, משום שצילומי המועד הרלוונטי כבר לא נשמרו עקב חלוף הזמן.
16. בחודש אוגוסט 2020 נשלח מכתב התראה מאת בא כוחו של התובע אל הנתבעת, אשר דרש פיצוי כספי ע"ס 200,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות ובגין לשון הרע.
17. לאחר שמכתב ההתראה נענה בסירוב, הגיש התובע בחודש ספטמבר 2020, את התביעה דנא, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת בסכום של 280,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות (66,122 ₪ בגין פגיעה בפרטיות במסגרת הפרסום הראשון ו- 71,302 ₪ בגין לשון הרע בשל הפרסום הראשון; 141,604 ₪ בגין לשון הרע בשל הפרסום השני).
18. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת כי הפרסומים לא מהווים לשון הרע וכי היא לא פגעה בפרטיות הנתבע. כן טוענת היא כי עומדות לה בין היתר ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981.
19. במסגרת פרשת הראיות שמעתי את עדותו של התובע ושל הנתבעת וכן את עדותו של ידיד הנתבעת, העד נדב אליהו, אשר נכח בקניון עמה באותו היום. הצדדים סיכמו טענותיהם בקצרה בע"פ מיד בתם העדויות.
דיון
הפרסום הראשון
20. שני הפרסומים בוודאי עונים על ההגדרה של לשון הרע לפי החוק, אשר מגדירה את לשון הרע כ- דבר שפרסומו עלול "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
21. ברור שמי שמוצג כמי שאינו עוטה מסיכה בתקופת הקורונה, מקום שיש לעטות מסיכה, ובפרט כשמדובר במי שנותן שירות ללקוחות ועוד בתחום המזון, מוצג בצורה שלילית. כך ודאי גם אם נטען כלפיו שהתעטש לתוך מנת מזון המוגשת על ידו ללקוחות.
22. האם עומדת לנתבעת הגנה מפני הפרסום הראשון?
23. ביחס לתוכן הסרטון עצמו, קרי, הדין ודברים שהוחלפו בין התובע והנתבעת, לרבות הכיתובים שהוספו לסטורי, איני רואה קושי.
24. נתחיל מזה שהוכח באמצעות נהלי משרד הבריאות בנושא הקורונה (הוראות מנהל לעניין תקנה 5(ב)(1) לתקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש-הגבלת פעילות), התש"ף -2020), כי רק עובדי מטבח הנחשפים לחום גבוה פטורים ממסיכה וכלשון הוראה ד'2: "העובדים במטבח יעטו מסיכות בכל עת, למעט עובדי מטבח הנחשפים לחום גבוה בעבודתם (פס חם, לרבות תנורים) וכן יקפידו על רחיצת ידיים באופן תדיר".
25. ויודגש – ספק אם ניתן אפילו לכנות את התובע כנכלל בהגדרה "עובד מטבח" לפי ההוראות הנ"ל וזאת מקום שמדובר בדוכן לממכר פיצות, אשר התנור ודלפק השירות שלו מצויים בו בחלל אחד ואין חלל נפרד למטבח, בו עובדים רק עובדי המטבח וחלל נפרד אחר, בו עובדים נותני השירות, כפי שעולה בבירור מהסרטון עצמו.
26. כך או אחרת, כעולה מהסרטון, התובע לא עטה מסיכה גם בעת שלא עבד מול התנור שעה ששוחח עם הנתבעת ודי בכך כדי להוכיח כי הפר את ההוראות.
27. כמו כן, אמינה עליי גרסת הנתבעת, שלפיה גם רגע לפני צילום הסרטון עבד התובע בדלפק ושירת לקוחות ללא מסיכה ויתרה מכך, משאר הראיות שהובאו, עולה כי סביר מאוד להניח כי התובע נהג באופן סיסטמתי שלא לעטות מסיכה, גם בעת העבודה בדלפק ובשירות לקוחות ולא רק באותו היום.
28. ראשית, לאחר שהתובע מסביר לנתבעת כי יש לו אישור לעבוד ללא מסיכה מול התנור והיא שואלת אותו "כן אבל עכשיו אתה תוציא לי פיצה ואתה בלי מסכה ובלי כפפות, זה נראה לך הגיוני?", הוא לא אומר לה שכאשר הוא בדלפק הוא עוטה מסיכה, אלא אומר לה שוב "יש לי אישור".
29. שנית כל, הוכח כי התובע היה מנהל הסניף, כך שגם אם עבד על התנור פה ושם, ודאי גם עבד על הקופה ונתן שירות ללקוחות מדי יום. התובע עצמו אישר כי הוא אחראי על מלאי, כספים והכנת הזמנות ונדמה שברור כי עבודות אלה לא נעשות מול התנור.
30. גם מדברים שאמר לתובע בעל העסק לאחר האירוע, לפיהם "זה שטות הדבר הזה של הפס החם, כי עובדים פרונטלי עם לקוחות", עולה שהתובע והעובד הנוסף עבדו מדי יום לסירוגין על הדלפק והתנור וממילא ברור כי אם רק שניהם עובדים בדוכן, כשאחד יוצא להפסקה או אפילו לשירותים, השני עובד הן על התנור והן על הדלפק.
31. אפילו התובע עצמו הודה כי היה ללא מסיכה גם לפני שהנתבעת החלה לצלם את הסרטון, אלא שטען כי לא שירת לקוחות (ראה פר' הדיון עמ' 7, ש' 30 – 33).
32. מהשיחה של התובע עם בעל העסק, שנערכה לאחר הפרסום של הסטורי וביום הפרסום שלו ואשר צוטטה על ידי בסעיף 12 לעיל, עולה כי בעוד בעל העסק רצה שהתובע יעטה מסיכה כל העת, למעט אולי ממש באותם הרגעים שבהם שהוא מכניס לתנור או מוציא ממנו את הפיצות (וכפי שאמר לו - "ביקשתי לשים מסכות, ביקשתי. זה שטות הדבר הזה של הפס החם, כי עובדים פרונטלי עם לקוחות. ביקשתי שמי אמרתי שאני מעדיף שתשים מסכות"), התובע היה זה שהצליח כנראה לשכנע אותו לא לעמוד על כך, משום הקושי הנעוץ בכך מבחינתו (וכפי שכתב לו: "לגבי מסיכות זה קשה להיות איתן שם בחום של התנורים") וזאת אנו למדים מדברי בעל העסק אשר כתב לו בתגובה: "זהו טעינו בחישוב שלנו, לא מאשימים אותך, מהיום כולם עם מסיכות, תודה".
33. עוד יש לשים לב לכך שכאשר התובע אמר לבעלים, כפי שציטטתי בסעיף 12 לעיל - "היא סתם חיפשה פרובוקציה, קז כן היה עם כפפות וגם אני שם כפפות כשאני מתעסק עם ההכנה של האוכל. לגבי מסיכות זה קשה להיות איתן שם בחום של התנורים", הוא עצמו לא טען שהוא עוטה מסיכה בעת הכנת האוכל, אלא רק כפפות.
34. לבסוף, התובע גם לא הביא לעדות את העובד שעבד עמו באותו היום, כדי שהלה יעיד שהתובע עבד רק מול התנור או כי נהג לעטות מסיכה כשלא היה מול התנור וכאשר שירת לקוחות בדלפק או כאשר הכין את הפיצות, בין אם באותו היום ובין אם בכלל ונדמה שלא בכדי שהתובע לא הביא אותו לעדות, שכן הראיות כולן מצביעות על כך שלא אלה היו פני הדברים, וזה גם ההסבר לכך שגם את הבעלים של העסק לא זימן התובע לעדות.
35. לסיכום עד כאן, הדברים שהטיחה הנתבעת בתובע במסגרת השיחה שלהם שתועדה בסרטון, לפיהם הוא משרת לקוחות בדלפק ללא מסיכה, היו אמת.
36. לגבי התנאי הנוסף הנדרש להקמת הגנת האמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק, התנאי לפיו היה עניין ציבורי בפרסום, אני סבור כי תנאי זה מתקיים בחלקו.
37. רוצה לומר, מחד, היה עניין ציבורי בפרסום ההתנהלות של התובע בניגוד להוראות משרד הבריאות, כדי להתריע על כך ולשמור על בריאות הציבור, אולם מאידך גיסא, לא היה עניין ציבורי בפרסום, בדרך שבו בחרה הנתבעת לפרסם את המקרה ועל כך עוד אפרט מיד.
38. ויובהר כבר עתה, הדיבור "עניין ציבורי בפרסום", אין משמעותו כל פרסום שמעניין את הציבור או יספק עניין לסקרנים או ימלא יצר של רכלנים, אלא פרסום שיש לציבור בתור שכזה, עניין בפרסומו ואין זה מספיק שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו עניין לדעת על הפרטים שפורסמו בפרסום (ראה בעניין זה ספרו של המלומד אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", בסעיף 17.3.2".