39. כעת לגבי האמירה של הנתבעת בסוף השיחה: "בתיאבון קורונה" וכן לגבי הכיתובים על הסרטון: "חוצפה!!!", "לא לאכול במקומות כאלה!!!", "חברים!!!!! להזהר! זו חוצפה ממדרגה ראשונה! שימו לב מה קורה במטבחים של מסעדות!!!!! תוכלו (כך במקור – י"ד) בבית!!!".
40. לדידי, יש לראות בכל האמירות הנ"ל כהבעת דעה מצד הנתבעת לפי סעיפים 15(2) ו-(4) לחוק, אלא שתנאי נוסף להקמת הגנת תם הלב לפי סעיף 15, מעבר לביצוע הפרסום בנסיבות המפורטות במי מסעיפי המשנה שלו, הנו כי הפרסום נעשה בתם לב.
41. סעיף 16 לחוק קובע, בין היתר, כי אם הפרסום נעשה באחת הנסיבות הנזכרות בסעיפי המשנה של סעיף 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה כי הפרסום נעשה בתם לב. כן נקבע כי אם המפרסם התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים לפי סעיף 15, כי אז חזקה שהפרסום נעשה שלא בתם לב.
42. בכל הנוגע לתוכן האמירה והכיתובים, אני סבור שמתקיים התנאי של תם לב. אמנם הדברים שנאמרו היו נחרצים, אולם חופש הביטוי מאפשר גם ביקורת קשה והרי בפרט במקרים כאלה חופש הביטוי עומד במבחן.
43. הנתבעת הייתה זכאית להביע ביקורת נחרצת על ההתנהלות חסרת האחריות של התובע, שלא עטה מסיכה בתוך הקניון ועוד כנותן שירות ובפרט כמגיש מזון ולא מצאתי שהניסוחים שבחרה עלו על הנדרש בנסיבות.
44. דא עקא, הגנת האמת בפרסום והגנת תום הלב יחד, בכל זאת נשללים מהנתבעת, לא בשל תוכן הפרסום, אלא בשל האופן בו בחרה הנתבעת לפרסם את הסרטון, קרי בשל התפוצה הרחבה של הפרסום, בסטורי, בחשבון האינסטגרם שלה, המונה מעל 800,000 עוקבים.
45. כאמור, הגנת האמת בפרסום מותנית לא רק בכך שהפרסום היה אמת, אלא גם בכך ש"היה בפרסום ענין ציבורי". בגדרי תנאי זה, נכללת גם בחינת האופן בו נעשה הפרסום ובגדרי כך נכלל גם היקף התפוצה וזהות קהל היעד של הפרסום.
46. יהיו מקרים שכדי למלא אחר קריטריון העניין הציבורי בפרסום, תהיה הצדקה לפרסם אותם בתפוצה רחבה ויהיו מקרים בהם די בפרסום בהיקף צר ונקודתי.
47. ראה בעניין זה דבריו של המלומד אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", בסעיפים 17.3.9 – 17.3.11, שם כתב, בין היתר, כי מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין להתיר פגיעה העולה על הנדרש לשם השגת התכלית של הבאת פרסום מסוים לידיעת הציבור וכי יש לשקול, בין היתר, אם יש צורך בפרסום שמו או פרטים אחרים המזהים של אדם, לצורך הגשמת מטרות הפרסום, כמו גם כי יש לשקול אם היקף הפרסום הנדרש הוא נרחב או שמא ניתן להסתפק בפרסום צר ומוגבל יותר, לשם השגת תכלית הפרסום (וראה בנוסף את הפסיקה שאליה מפנה שנהר בספרו שם).
48. כך, גם לגבי הגנת הבעת דעה בתום לב, נבחנים אופן הפרסום והיקפו במסגרת סעיף 16 לחוק, אשר עוסק כאמור בחריגת הפרסום מתחום הסביר ובכוונה לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים לפי סעיף 15 לחוק.
49. ומן הכלל אל הפרט: לדידי, לא הייתה הצדקה לכך שהנתבעת תעלה את הסרטון כסטורי בחשבון האינסטגרם שלה וזאת לנוכח כמות העוקבים העצומה שלה, אשר הבטיחה חשיפה אדירה לסטורי וזאת מקום שניתן היה להשיג את תכלית הפרסום בדרך פחות פוגענית בצורה משמעותית.
50. די היה בנסיבות העניין בפנייה אל מנהל הקניון או אל בעל העסק או אל משרד הבריאות, כדי להגשים את מטרת הפרסום, קרי – את השמירה על בריאות הציבור וזאת בפרט שהמפגע המדובר (אי עטיית מסיכה על ידי התובע), לא היה מסוג המפגעים שנעשים במחשכים, כך שכל לקוח אשר פנה לדוכן כדי לרכוש פיצה, גם ללא הסטורי של הנתבעת, ממילא יכול היה מראש להיחשף לסכנה הבריאותית המדוברת ולהחליט בעצמו, אם הוא רוצה לקנות פיצה בדוכן שבו נותני השירות לא עוטים מסיכה.
51. זאת ועוד - גם אנשים פרטיים, המחזיקים בחשבון ברשתות החברתיות עם כמות עוקבים עצומה, בדרך כלל ידוענים, משפיענים, בלוגרים וכו', ואשר כתוצאה מכך מחזיקים בכוח המשול כמעט ולעיתים אף יותר, לכוחו של כלי תקשורת, צריכים לנהוג באחריות ועל כן חלה עליהם לדידי חובת זהירות מוגברת, להימנע מלפרסם פרסומים שיש בהם אך ורק או בעיקר משום שיימינג, כאשר ניתן להגשים את מטרת הפרסום בדרך פחות פוגענית.
52. התוצאה היא כאמור, שלא עומדת לנתבעת הגנה ביחס ללשון הרע שפרסמה במסגרת הפרסום הראשון, לא בשל תוכן הפרסום, אלא אך ורק מהטעם שבחרה לפרסם את הפרסום בדרך שבחרה, תחת לבצע את הפרסום בדרכים אחרות שעמדו לרשותה, אשר היו פוגעים בתובע במידה פחותה בהרבה ועדיין היו מגשימים את תכלית הפרסום.
53. התובע טען שהפרסום הראשון גם מהווה פגיעה בפרטיותו והוא צודק בכך. ראה סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא בין היתר "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".
54. לנתבעת לא עומדת הגנה בגין הפגיעה האמורה בפרטיותו של התובע וזאת מאותם הנימוקים שהזכרתי לעיל, שבעטיים אין לה הגנה מפני עילת התביעה בלשון הרע בגין פרסום זה, שהרי סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, דורש גם כן את דרישת תום הלב, אשר לא מתקיימת, מקום שהנתבעת פרסמה את הפרסום בהיקף העולה על הנדרש לצורך הגשמת מטרת הפרסום, כפי שכבר פורט.
55. אוסיף כי סעיף 18(2)(ה) לחוק הגנת הפרטיות, שאף הוא מותנה בכך שהפגיעה נעשתה בתום לב, ואשר מדבר על פרסום תצלום של אדם שהיה ברשות הרבים, מתנה את ההגנה בכך שדמות הנפגע תופיע בו באקראי, כך שאין לקבל את טענת הנתבעת שלפיה לא הייתה פגיעה בפרטיות התובע בשל העובדה שהתובע צולם בדוכן בקניון, שהוא מקום ציבורי, שהרי הוא לא צולם על ידה באקראי.
56. אוסיף כי התובע אמנם שיתף פעולה עם הסרטון, כפי שנראה בבירור מהסרטון עצמו, במובן זה שלא ביקש מהנתבעת להפסיק לצלם אף וענה לשאלותיה, אולם ודאי שהתובע לא נתן בכך לנתבעת הרשאה, גם לא משתמעת, להעלות את הסרטון לרשתות החברתיות.
57. גם לא עומדת לנתבעת ההגנה מכוח סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, העוסק בפרסום מידע שיש בו עניין ציבורי, וזאת מקום שגם כאן יש לבחון במסגרת העניין הציבורי את אופן והיקף הפרסום, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
58. התובע זכאי אפוא לפיצוי בגין הפרסום הראשון, אולם כאמור, אך ורק בשל האופן בו נעשה הפרסום ולא בשל תוכנו.
הפרסום השני
59. לגבי הפרסום השני, קרי, דברי הנתבעת "אני צפיתי במחזה של אימא ניגשת עם הילד והוא דפק אפצ'י לתוך הפיצה ונותן לה את הביס...", אני סבור שלא עומדת לנתבעת הגנת האמת בפרסום, שכן לא שוכנעתי כי התובע הוא זה אשר התעטש, ככל שמישהו בכלל התעטש באותו רגע, וכך גם מן הסתם לא הוכח כי התובע התעטש על הפיצה והגיש אותו ללקוחה.
60. הנתבעת והעד מטעמה הודו כי לא ראו את התובע מתעטש, אלא לכל היותר שמעו גבר מתעטש ואז הפנו את מבטם לכיוון שממנו שמעו את ההתעטשות, או אז ראו את התובע עומד בדלפק הפיצה ומגיש פיצה ללקוחות. עוד לגרסת הנתבעת, משפת הגוף של התובע מיד לאחר ההתעטשות, אפשר היה להבין שהוא זה שהתעטש.
61. מאחר שלפי גרסת הנתבעת, אירוע ההתעטשות אירע לפני שנכנסה לחנות הסמוכה לדוכן הפיצה ולפני שיצאה ממנה, ובטרם פנתה אל התובע והחלה להסריט את הסרטון, צודק התובע בטענתו שלפיה תמוה הדבר כי טענת ההתעטשות הנטענת לא הועלתה על ידי הנתבעת בשיחה שקיימה עמו ואשר הוסרטה על ידה.
62. גרסת ההתעטשות הועלתה לראשונה רק לאחר כשלושה שבועות, בעת שפנו אל הנתבעת מהתכנית של אלמוג בוקר בערוץ 13, כדי לקבל את תגובתה והתייחסותה לאירוע, אלא שבנסיבות העניין, לו אכן התעטש התובע לתוך מנת הפיצה, היה מתבקש כי הנתבעת תזכיר עניין זה בעת שיחתה המוסרטת עם התובע שהתקיימה כחמש דקות בלבד לאחר אירוע ההתעטשות הנטען.
63. אין זה סביר בעיני כי הנתבעת תדלג על כך וזאת משום שלהתעטש על מזון ולהגיש אותו ללקוח, לא רק בתקופת הקורונה, הוא לכל הדעות אירוע חמור בהרבה, מאשר להגיש ללקוח מזון ללא מסיכה.
64. כזכור, הנתבעת האשימה את התובע בכך שהוא "...דפק אפצ'י לתוך הפיצה ונותן לה את הביס..." (ההדגשה בקו תחתון שלי) ולא שסתם התעטש בעת מתן שירות ללקוח כשהוא ללא מסיכה. יש לזכור כי מדובר היה בתחילת המגיפה, עת נדמה כי חששות הציבור מהידבקות היו רבות יותר מהיום, בתקופת הווריאנטים האלימים פחות.
65. ארחיק לכת ואומר כי גם אם האמירה "דפק אפצ'י לתוך הפיצה" יש להבין אותה כצורת דיבור על דרך ההגזמה, כלומר, לא כטענה שהתובע באמת התעטש ממש לתוך הפיצה דווקא, אלא כי רק התעטש בעת הגשת הפיצה ללקוחה מבלי שהיה עם מסיכה (הנתבעת עצמה אגב לא העלתה טענה מעין זו), גם אז לא ניתן לפרש את האמירה, אלא כתיאור סיטואציה חמורה יותר מבחינת שמירה על בריאות הציבור, מאשר סתם הגשת מזון ללא מסיכה מבלי להתעטש ועל כן בכל מקרה היה מצופה כי הנתבעת תזכיר את האירוע הזה בעת השיחה עם התובע שהוסרטה על ידה.
66. גם העובדה שהתובע פנה מיד אל הבעלים של העסק לקבלת סרטוני מצלמות האבטחה, עם היוודע לו דבר הפרסום השני, מעידה כי אין לקבל את גרסת הנתבעת.
67. לבסוף, גרסת הנתבעת היא בלתי סבירה מלכתחילה. כלום יעיז התובע להתעטש לתוך מנת הפיצה בעת הגשתה ללקוחה, העומדת מולו מעבר לדלפק?
68. משלא הוכחה הגנת האמת בפרסום, זכאי התובע, אפוא, לפיצוי בגין הפרסום השני והפעם מהסיבה שלא הוכח כי הפרסום היה אמת.
הפיצוי המגיע לתובע
69. מה סכום הפיצוי המגיע, אפוא, לתובע בגין כל אחד מהפרסומים?
70. לגבי הפרסום הראשון (הסטורי באינסטגרם), מחד גיסא, לא היה פגם בתוכן הפרסום, וכשהתובע הוא זה אשר חטא ב"חטא הקדמון", בכך שלא עטה מסיכה במסגרת תפקידו כנותן שירות ועוד בתחום המזון, אולם מאידך גיסא, האופן שבו בחרה הנתבעת לפרסם את הפרסום, היה כאמור בלתי מידתי.
71. כפי שכבר ציינתי, מסקנה דומה מתקבלת גם ביחס לעילת התביעה לפי החוק להגנת הפרטיות, וזאת לנוכח העובדה שהיה עניין ציבורי בפגיעה, אולם לא בהיקף הפגיעה כפי שנעשה.
72. כמו כן, לא הוכח שנגרם נזק ממוני כלשהו לתובע, אשר לא פוטר מעבודתו ואף ממשיך לעבוד במקום עד היום. בנוסף, היו מי שבאו בטרוניה דווקא כלפי הנתבעת על פרסום הסטורי ותמכו בתובע.
73. הנזק שנגרם לתובע מתבטא, אפוא, בנזק ללא ממוני מסוג עגמת נפש, אשר נבע מכך שהוא מצא עצמו בעין הסערה הציבורית, אשר יצר הסטורי של הנתבעת ובכך שזהותו נחשפה בפני כמות עצומה של אנשים בהקשר זה ובכלל, מבלי שנתן את הסכמתו לכך, כאשר לכל היותר מן הראוי היה כי התנהלותו תפורסם בפני מעסיקו ו/או בפני הנהלת הקניון ו/או בפני משרד הבריאות.
74. לפיכך, בנסיבות הנזכרות לעיל, לאחר שאיזנתי בין השיקולים הנוגדים לקולא ולחומרא, ביחס לגובה הפיצוי, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע עבור הפרסום הראשון בסך של 15,000 ₪.
75. מובהר כי בגין העלאת הסטורי, אין התובע זכאי לפיצוי הן על פי חוק איסור לשון הרע והן על פי חוק הגנת הפרטיות, אלא זכאי הוא לפיצוי אחד על אותו מעשה, גם אם המעשה היווה עוולה לפי כל אחד משני החיקוקים בנפרד וזאת שעה שהפיצוי בגין לשון הרע מגלם בתוכו, מטבע הדברים, באופן אינהרנטי, פיצוי גם על כך שזהותו של התובע נחשפה בהקשר לפרסום המדובר (שהרי ללא חשיפת זהותו, לא הייתה עומדת לו מלכתחילה עילת תביעה בלשון הרע). הפיצוי בגין פגיעה בפרטיות במקרה דנא, בה גם הוא, לפצות על עצם חשיפת זהותו של התובע במסגרת הסטורי המדובר.
76. גם לגבי הפרסום השני (תגובת הנתבעת לתכנית הבוקר של אלמוג בוקר, לפיה התובע התעטש לתוך הפיצה ומכר אותה ללקוחה), הנזק שנגרם לתובע מתבטא בנזק לא ממוני מסוג עגמת הנפש וגם כאן הפרסום זכה מטבע הדברים לתפוצה רבה.
77. לאחר שלקחתי, אפוא, בחשבון את כל נסיבות העניין, לרבות את התנהלות התובע, שלא עטה מסיכה בניגוד להוראות משרד הבריאות שחלו באותה העת (וראה ס' 22 לחוק המאפשר להפחית פיצויים בשל התנהלות הנפגע), החלטתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע בגין פרסום זה, פיצוי בסך של 25,000 ₪.
סוף דבר
78. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע 40,000 ₪, תוך 30 יום מהיום.
79. כן תשלם הנתבעת לתובע 14% מסכומי האגרות ששילם וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪, המותאם לכלל נסיבות העניין ובפרט לסכום שנפסק והפער בינו ולבין הסכום שנתבע.
80. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, כ"ב אדר ב' תשפ"ב, 25 מרץ 2022.
יאיר דלוגין