15. בסיכומיו טוען מר ש., כי בטיעוניה מבקשת, למעשה, הגב' ש. לאחוז בחבל משני קצותיו שעה שהיא טוענת טענות עובדתיות סותרות: מחד נטען על ידה, כי ההסכם נזנח על ידי הצדדים בהתנהלותם, ומאידך טוענת להפרה יסודית של ההסכם על ידי מר ש.; מר ש. מציין, כי אין כל היגיון וכל בסיס משפטי לעתירת התובעת לדיון מחדש בכל ענייני הממון והרכוש של הצדדים, תוך שהוא מדגיש, כי בשעה שבית המשפט אישר את ההסכם הוא ציין בפרוטוקול הדיון שההסכם הוסבר לצדדים בלשון פשוטה, כי הם נשאלו על ידו האם הם מבינים את משמעותו ותוצאותיו והאם הוא נעשה על ידם בהסכמה חופשית, וגב' ש. השיבה לכל זאת בחיוב; לדידו לא חל כל שינוי במצבה של גב' ש. ו/או בנסיבות באופן המצדיק את ביטול ההסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, שהוא נעשה מרצונה הטוב והחופשי ובהיותה מיוצגת על ידי עורך דין מטעמה; כן מדגיש הוא, כי בכל סעיפי ההסכם אין תניות של בטלות בנסיבות כאלה ואחרות, וכי גב' ש. מעולם לא שלחה אליו הודעת ביטול כדין טרם הגשת התביעה שלפנינו; מר ש. מבהיר כי על פי ההסכם המועדים שנקבעו לביצוע התשלומים להן זכאית הגב' ש. נפרסו על פני שלוש שנים ומכאן שבניגוד לנטען על ידה, חלפו מספר שנים בודדות כטענתו, כחמש שנים בלבד מאז אמור היה להתבצע התשלום האחרון ועד להגשת התביעה על ידי הגב' ש. ולצורך הדיוק – אם נביא בחשבון את תקופת הארכה שניתנה לו - כארבע שנים בלבד; לשיטתו דווקא התנהלות הגב' ש. מלמדת שהיא עמדה על קיום הוראות ההסכם ולא זנחה אותן כלל, כפי שעולה ממכתבי בא כוחה לבא כוחו; עוד מציין הוא כי דווקא פניית הגב' ש. לבית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי ועיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בהליך זה ממנו עולה, כי הוסכם בין הצדדים לפעול בשיתוף פעולה מול הגורמים הרלוונטיים להשלמת רישום הזכויות במשק על שמם מלמד כי היא ראתה בהסכם הסכם בר תוקף שריר וקיים, שאם לא כן לא הייתה טוענת בבית המשפט המחוזי להפרתו על ידו; כן נטען על ידו, כי מסיבות השמורות עמה לא מצאה לנכון גב' ש., על אף שנמסר לידיה ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 24.9.2012 לפעול להעברת הזכויות במשק על שמה ומכאן שאין לה להלין אלא על עצמה על שלא פעלה כאמור. לדבריו היא העידה בחקירתה הנגדית, כי כיוון שלא רצתה לשאת בעלויות הכרוכות ברישום הזכויות במשק על שמה, היא גלגלה את האחריות לאי רישומן לפתחו; לשיטתו גם ייפוי הכוח הבלתי חוזר אשר נחתם על ידי הגב' ש. ביום 24.09.2012 ומאפשר לו לאחר ביצוע תשלום האיזון להעביר הזכויות במשק על שמו על פי שיקול דעתו, מעיד באופן ברור על כוונת הצדדים ועל אומד דעתם, כי בבוא היום יהא על הגב' ש. לפנות את המשק, אשר יועבר בסופו של יום לחזקתו; עוד נטען על ידו, כי גב' ש. לא מיצתה ההליכים טרם הגשת תביעתה כאשר במשך הזמן שחלף עד להגשתה היא לא פנתה אליו ולו פעם אחת בעניין ביצוע התשלומים, כהודאתה, היות שסידור זה לפיו היא מתגוררת במשק בלא תשלום דמי שכירות שירת אותה, ולמעשה לא נגרם לה כל נזק מהמשך המגורים במקום; לטענתו, הגב' ש. ידעה והבינה היטב, כי בסופו של יום ועם קיום החיובים בהסכם יועברו הזכויות במשק על שמו ולפי שיקול דעתו, וכי יהא עליה לפנות המשק; לדידו מכירת הזכויות במשק לצד שלישי כפי שנעשה על ידו אינה עומדת בסתירה להוראות ההסכם ולכן אין כל בסיס משפטי לביטול ההסכם תחת אכיפתו; עוד נטען על ידו, כי מי שסיכל את עסקת המכר לצד השלישי ומנע העברת הזכויות במשק על שם הצדדים היא הגב' ש. ובעקבות זאת הוגשה תביעתו; לשיטתו, המחלוקת במקרה דנא היא בעיקר משפטית ונסובה סביב השאלה האם בנסיבות שלפנינו יש להורות על אכיפת ההסכם או שמא על ביטולו; מר ש. סומך ידיו על הוראות סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") שענייננו פרשנות חוזה ועל סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות") מהם לשיטתו ניתן ללמוד על עיקרון העל בדיני חוזים שהוא קיום החוזה. לשיטתו, הסעד של אכיפת ההסכם עדיף לעולם על ביטולו מכוח העיקרון האמור ודיני החוזה; לדידו, גב' ש. אינה זכאית לסעד של ביטול ההסכם, שעה שהיא לא פנתה אליו בשום דרך טרם הגשת התביעה ולא נתנה בידו ההזדמנות לקיימו תוך זמן סביר; גישת הגב' ש. על פיה יש לבטל את ההסכם ולדון כיום מחדש בכל ענייני הממון ורכוש של הצדדים בחלוף שנות התדיינות רבות ולאחר שההסכמות ביניהם הושגו בעמל רב, היא בלתי סבירה וטומנת בחובה עוול רב שייגרם לשני הצדדים; מר ש. מאבחן את פסקי הדין המוזכרים על ידי גב' ש. בסיכומיה וטוען בין היתר, כי לא ניתן לגזור מהם גזרה שווה לענייננו, בשים לב להבדלים באופי ההסכם וליתר הנסיבות; מר ש. טוען עוד, כי משעה שלא הוגדרה בהסכם הפרה יסודית שלו, יש לראות באי ביצוע התשלום על ידו לכל היותר הפרה רגילה המזכה את הגב' ש. בהפרשי ריבית והצמדה בנוסף לתשלום שעליו לשאת בו, ותו לו; כן נטען על ידו, כי בבואנו לבחון האפשרות של קיום ההסכם, הנטייה היא לבדוק האם ניתן לקיימו כלשונו או בדרך של ביצוע בקירוב טרם קביעה שיש להורות על ביטולו; בנוסף, מציין מר ש. כי בנסיבות המקרה שבפנינו האינטרס הראשון במעלה הוא של סופיות הדיון וגם מטעם זה אין מקום לבטל את ההסכם ולפתוח בכך מחדש ההתדיינות בין הצדדים בענייני הממון והרכוש.
דיון והכרעה
16. אכן במקרה שלפנינו עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא משפטי, בהינתן כי העובדות הרלוונטיות לענייננו אינן שנויות במחלוקת.
17. כפי שעולה מהמפורט לעיל, הצדדים חלוקים, בין היתר, בשאלת התוצאה של אי קיום חיוביהם על פי ההסכם. כך בין היתר, חלוקים הם בשאלה האם אי תשלום הסך של 800,000 ש"ח על ידי מר ש. לגב' ש. תוך התקופה שנקבעה בהסכם הוא בבחינת הפרה יסודית של ההסכם, אם לאו.
18. כן, ולגרסת גב' ש. (כעולה מעדותה), כבר במעמד החתימה על ההסכם ואישורו על ידי בית המשפט ידוע ידעה היא, כי מר ש. יפר את ההסכם ולא יעמוד בחיוביו על פיו. לפיכך, ולשיטתה עסקינן גם בהפרת צפויה. נשאלת, אפוא, השאלה האם יש בכך כדי להשפיע על ההכרעה בשאלת אופי ההפרה ותוצאותיה.
19. מחלוקת נוספות נטושה בין הצדדים בשאלה האם ההסכם בוטל על ידיהם בהתנהגות, והאם בהינתן אופיו המיוחד של ההסכם החוסה בצלו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), ובהיותו ככזה אף קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה, ניתן הוא לביטול בהתנהגות.
20. חוק התרופות מגדיר בסעיף 1(א) בו את המונח "הפרה" כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". כידוע, בדיני החוזים הישראליים נקבעה אחריות מוחלטת בכל הנוגע להפרה של חוזה, בלא קשר לכוונתו הרעה או הטובה של המפר [ראו: ג' שלו דיני חוזים–התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט -2009), עמ' 114-115)]. הנה כי כן, מבחן ההפרה הוא אובייקטיבי וניטרלי. במקרה שלפנינו, כאמור, אין מחלוקת ששני הצדדים לא פעלו בהתאם להתחייבויותיהם על פי ההסכם. עוד ברור מלשון ההסכם, כי כך או כך היה על מר ש. לשלם לידי גב' ש. במועדים שנקבעו ע"י הצדדים סך של 800,000 ₪, והיא מצידה רשאית הייתה לרשום הזכויות במשק על שמה כבטוחה לביצוע התשלום ובאמצעות ייפוי הכוח אשר נמסר לה על ידו במעמד החתימה על ההסכם ואישורו על ידי בית המשפט, ברם פינוי המשק על ידה הותנה בביצוע מלוא תשלום האיזון.
21. סעיף 6 לחוק התרופות מגדיר הפרה יסודית כ – "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית..."
22. סעיף 7 לחוק התרופות מעגן זכותו של הנפגע מהפרה יסודית של החוזה לבטלו; סעיף 8 לחוק התרופות מסדיר את אופן הביטול – בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; ובסעיף 9 לחוק התרופות נקבעה תוצאת הביטול בגין הפרה יסודית – השבה.
23. להשלמת התמונה יצוין עוד, כי בס"ק 7 (ג) לחוק התרופות נקבע סייג לעניין הביטול בדומה להוראה שבסעיף 19 לחוק החוזים, לפיו ככל שהחוזה ניתן להפרדה לחלקים והחיוב שהופר משתייך לאחד החלקים בלבד, אין הנפגע זכאי לבטל את החוזה כולו את רק את חלקו.
24. ההבחנה החשובה ביותר בדיני הביטול היא בין הפרה יסודית ובין הפרה שאינה כזו, שהרי לפי סעיף 7(א) לחוק התרופות הפרה יסודית מקנה לנפגע זכות לבטל את החוזה לאלתר, ואילו בסעיף 7 (ב) נקבע, כי הפרה שאינה יסודית אינה מקנה זכות ביטול אלא לאחר מתן ארכה שלא נוצלה ע"י המפר, ואף זאת – כפוף לשיקולי צדק העשויים לשלול את כוח הביטול מהנפגע (ראו ג' שלו הנ"ל, עמ' 576 והפסיקה המוזכרת שם).
25. בהעדר התייחסות בחוזה לשאלת יסודיות ההפרה, המבחן על פיו יקבע האם היא יסודית אם לאו הוא חיצוני-אובייקטיבי באשר הוגדר ע"י המחוקק בסעיף 6 שצוטט לעיל.
26. המלומדת פרופ' שלו מציינת בספרה, כי מבחן זה מסייע אך במעט בהיותו מבחן "שסתום רחב וגמיש", ומפאת החשש שמא הפעלה דווקנית מדי שלו עלולה להביא ל"הרחבת יתר" של זכות הביטול מעבר לגבולות שביקש המחוקק לתחום סביבה (ראו: שם, בעמ' 585).
27. מעיון בפסיקה ובספרות ניתן לרכז השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בשאלת יסודיותה של ההפרה, גם אם לא ברשימה סגורה, ובתוך כך: נסיבות כריתת ההסכם; יחסי הצדדים לו; לשון החוזה על תניותיו השונות; הגורמים להפרה וחלקו של הצד המקיים בכך; ונסיבות נוספות מהן ניתן ללמוד האם צפיות ההפרה היית המביאה אדם סביר שלא להתקשר בחוזה (ראו: ע"א 2688/91 רפפורט נ' רוט, פורסם במאגרים האלקטרוניים) וכן: חשיבותו היחסית של החיוב שהופר בהשוואה ליתר החיובים בחוזה; עוצמת הפגיעה באינטרס הקיום של הנפגע הכרוכה בהפרה הנדונה; השלב שבו מצוי ביצוע העסקה (המשפיע על מידת הסתמכותו של הנפגע על קיום העסקה); ומידת יכולתו של הנפגע, לאחר ההפרה, לתקן את נזקיה – בין בכוחות עצמו ובין באמצעות תביעה נגד המפר (ראו: ג' שלו הנ"ל, בעמ' 588).
28. לצד כל זאת ואולי מעל כל זאת, כידוע, לעקרון תום הלב מעמד בכורה, והוא בבחינת עיקרון על בדיני החוזים ומשכך בבואנו לדון בשאלת אופי ההפרה, טיבה ונפקויותיה בהיבט של התרופות לה, יש ליתן הדעת להתנהגות הצדדים ולאחריות שיש לכל אחד מהם להפרה.
29. נשאלת, אפוא, השאלה האם ראוי וניתן בעת בחינת שאלת היסודיות להתחשב בשיקולי צדק שאינם קשורים במישרין לפגיעתה האובייקטיבית של ההפרה בנפגע, ובהם שיקולים הנוגעים לאשמתם היחסית של הצדדים ולתום לבם, ובפרט למידת יכולתו של הצד המפר לצפות את הפגיעה החמורה שהיא תוצאת ההפרה שהתרחשה; מידת האשמה שדבקה בהתנהגות המפר ועוצמת הפגיעה שהיא הסבה לאמון בין הצדדים וליכולתם לשתף פעולה בעתיד; התרשלות עצמית של הנפגע שתרמה להפרה, ככל שהייתה; המאמצים שהושקעו בקיום החוזה מצדו של המפר; ומידת יכולתו או נכונותו של המפר לערוב לקיום החוזה (או לתיקון ההפרה) בעתיד (ראו: ג' שלו הנ"ל, בעמ' 589-590).
30. האם איחור בתשלום מהווה הפרה יסודית?
לאורך השנים חל שינוי בגישת בית המשפט העליון בסוגיה זו (ראו למשל: ע"א 206/79 ריטברג נ' נסים, פ"ד לג(3)314, עמ' 321; ע"א 672/79 לוי נ' איצקוביץ, פ"ד לה(2)636, עמ' 643; ע"א 187/89 רובין נ' זהר, פ"ד מה(5)824, עמ' 834), אשר הפכה מחמירה יותר עם הזמן.
המלומדת פרופ' שלו מציינת בספרה, כי מן הפסיקה עולה, שאך במקרים נדירים יוכרע תוקפו של ביטול על יסוד כלל נוקשה הבוחן את משך האיחור כשלעצמו במנותק מכלל הנסיבות של העסקה שהופרה, וכמו בהקשרים אחרים, גם בנוגע לאיחור בתשלום תיקבע בסופו של דבר שאלת יסודיות ההפרה על יסוד קשת השיקולים הרלוונטיים תוך הפעלת מבחן גמיש של צדק וסבירות בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה (ראו ג' שלו הנ"ל, עמ' 598 והפסיקה המוזכרת שם).
31. חוק התרופות מתייחס בסעיף 17 בו גם להפרת צפויה. דוקטרינת ההפרה הצפויה עניינה מצב בו גילוי דעת של צד לחוזה או נסיבות אובייקטיביות, מצביעים על כך שצד להסכם אינו מעוניין או מסוגל לקיים חיוב מחיוביו החוזיים (ראו ג' שלו הנ"ל, עמ' 131). הברירה העיקרית העומדת בפני הנפגע מההפרה הצפויה היא בין התעלמות ממנה ובין הסתמכות עליה. ישנה גם דרך ביניים על פיה במקום להתעלם לחלוטין מאפשרות ההפרה או לראותה כעובדה מוגמרת, יכול הנפגע לנסות להציל את החוזה על ידי פניה לצד המפר בבקשה שתוכל להפיס דעתו, כי ניתן עדין למנוע את ההפרה הצפויה (שם, עמ' 148-149).
32. כאמור, נפגע החפץ בכך, רשאי להתעלם מהפרתו הצפויה של החוזה. בבוחרו לנקוט בדרך זו מגלה הנפגע דעתו, במשתמע, שהוא עומד על קיום החוזה במתכונתו העיקרית. בנסיבות אלו, מערכת היחסים החוזית נותרת על מכונה. לפיכך, למשמעות של בחירה בדרך זו של התעלמות מההפרה הצפויה שני פנים: האחד, כי הנפגע מצפה מהמפר לקיים את חיוביו ככתבם וכלשונם ובמועד שנקבע להם; והשני, שהנפגע מוכן, מצידו, לקיים החיובים שנטל על עצמו בחוזה.
33. כאמור, בהתקיים נסיבות של הפרה צפויה נקבע בסעיף 17 לחוק התרופות, כי הנפגע זכאי להפעיל לאלתר את התרופות שמעמיד לרשותו החוק, דהיינו אכיפת החוזה או ביטולו וכן פיצויים. ברי, כי מקום בו בחר הנפגע להסתמך על ההפרה יחול עליו הנטל של הקטנת הנזק הצפוי כתוצאה מצטברת של ההפרה הצפויה המעוגן בשיקולים מוסריים וכלכליים כאחד (ראו: שם, בעמ' 152-153 ובעמ' 162).