34. באשר לצד שלישי שהתקשר בהסכם מכר הנשען על הסכם העשוי להתבטל עקב הפרתו קובעת הפסיקה, כי אם הנכס נרכש לאחר שהחוזה כבר הופר, הרי שזכותו בנכס מאוחרת ביחס לזכות הנפגע להשבת הנכס, ובמקרה כזה עדיפה זכות הנפגע, כפוף לסייג בדבר רכישה בתום לב ובתמורה או לפי גישה מחמירה יותר – רכישה בתנאי השוק (השוו: ע"א 459/78 חברת בני פיפשקוביץ בע"מ נ' חברת אבני יצחק ושות' בע"מ, פ"ד לח(3)169, עמ' 183-184 שם לא הביע השופט לוין דעתו לגבי מצב בו הרכישה התרחשה בין מועד ההפרה ובין מועד הביטול; ע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו(1)204).
35. ובאשר לסעד האכיפה – ראשית יובהר, כי להבדיל מתרופת הביטול שהיא עצמאית, תרופת האכיפה היא שיפוטית, ועל המבקש אכיפה לפנות בתביעה לבית המשפט. עם זאת, זכות האכיפה נוצרת מיד עם הפרת החוזה והיא זכות שבדין.
36. במשפט הישראלי זוכה תרופת האכיפה לתמיכה ברורה וחד משמעית, כעולה בראש ובראשונה מסעיפים 2 ו-3 לחוק התרופות במסגרתם הועלתה האכיפה למעמד של זכות שבדין, והוצבה כתרופה הראשונה מבין אלו שנקבעו ע"י המחוקק. גם בפסיקה התבסס מעמדה של תרופת האכיפה כראשונה וכעיקרית הניתנת במקרים של הפרת חוזה (ראו למשל: ע"א 91/75 פרץ נ' ביטון, פ"ד ל(1)367, 373; ע"א 48/81 פומרנץ נ' ק.ד.ש. בנין והשקעות בע"מ, פ"ד לח(2)813, 817; ע"א 3023/91 ינאי נ' יחיא, פ"ד מז(4)773, 778 ועוד רבים).
לכאורה תפישת החוזה כמעניק זכות לאכיפתו בעין אינה עולה בקנה אחד עם הגישה הכלכלית של המשפט ועקרונותיה (אשר אחד היסודיים שבהם הוא תועלתנות), אך היא לא הרתיעה את בית המשפט העליון מלשוב ולבסס את מעמדה של האכיפה כתרופה ראשונה במעלה מבין התרופות, תוך שהוא שב ומדגיש בפסיקותיו מעמדו הרם של הערך של קיום חוזים (ראו למשל: ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1)221, 237, 278-279).
37. לצד זאת יש לזכור, כי בסעיף 3 סיפא לחוק התרופות נקבע, כי זכות הנפגע לאכיפה של החוזה כפופה לארבעה סייגים.
38. הסייג הרחב ביותר הוא סייג הצדק, הקבוע בס"ק 3(4) לחוק התרופות, והוא שולל את הזכות לאכיפה כאשר היא "בלתי צודקת בנסיבות העניין".
39. מבלי להרחיב היריעה יתר על המידה יאמר, כי המונח "צדק" בהקשר בו עסקינן עניינו צדק פרטי, דהיינו מנקודת מבטם של הצדדים לחוזה.
40. השיקולים שבית המשפט נזקק להם בבואו לערוך את מאזן הצדק הפרטי בין הנפגע והמפר הם רבים ומגוונים, אך ניתן לחלקם לשתי קבוצות עיקריות: שיקולים הנוגעים להתנהגות הצדדים ושיקולים הנוגעים לאינטרסים שלהם באשר הם מתגבשים בעת מתן פסק הדין.
קבוצת השיקולים הראשונה בוחנת את מאזן האשמה הכולל שנוצר ביחסים בין הנפגע למפר, והשאלה הנשאלת בהקשר זה היא מי מבין הצדדים ראוי, נוכח התנהלותו הכללית כלפי הצד האחר, ליתר התחשבות בעניינו ובאיזו מידה. הפרה של החוזה מצד הנפגע כלפי המפר, בפרט אם היא יסודית, מהווה שיקול נכבד המטה מאזן הצדק לרעתו: "לעיתים הפרת חיוביו של צד המבקש אכיפה תביא את בית המשפט לידי מסקנה, כי בנסיבות העניין אין זה צודק להעניק לאותו צד סעד של אכיפה" (ע"א 288/80 וינקלר נ' ספיר סודרי בע"מ, פ"ד לו(2)365, 373).
עם זאת, נראה שהפרה ואפילו יסודית אינה בהכרח שוללת את זכות הנפגע-המפר לאכיפה, בפרט כאשר הוא חזר בו מן ההפרה והביע נכונות לקיים את חלקו: "...לא בהכרח שמור סעד האכיפה לנפגע לבדו, ויש שיינתן גם למפר החוזה. משנמנע המפר מלבטל את החוזה עקב הפרה, נשאר החוזה על מכונו ורשאי המפר לקיים מה שלא קיים בזמנו. משחזר המפר וגילה את דעתו לקיים את החיוב שהוטל עליו – במועד מאוחר מן המועד שנקבע בחוזה – יכול שיזכה בסעד של אכיפה. הזכות לאכיפה עומדת לו אפילו הוא מפר, ועל בית המשפט לבחון עם עומד נגדו החריג שבסעיף 3 (4) לחוק התרופות. הדבר תלוי בנסיבות המיוחדות של העניין ובאיזון ראוי בין שיקולי הצדק המטים את כפות המאזניים לזכות כל אחד מהמתדיינים" (ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פ"ד נו(3)913, 924), וכן: "ההפרה היא שיקול שיש לשוקלו באיזון בין האינטרסים של הצדדים הנעשה לצורך מתן סעד האכיפה...בענייננו, גם אם אצא מתוך הנחה, כי המערערת הפרה את החוזה, עדיין האיזון הצודק בין האינטרסים של הצדדים מחייב את אכיפתו של החוזה, אם כי בתנאים מסויימים" (ע"א 1816/91 דלתא הנדסה בע"מ נ' שיכון עובדים, פורסם במאגרים האלקטרוניים).
כן יש להביא בחשבון את עניין השיהוי מצד הנפגע בהגשת התביעה לאכיפה. עיכוב נטול הסבר ובלתי מוצדק בנקיטת הליכים משפטיים לאכיפת החוזה עלול להתפרש כוויתור מצד הנפגע על הזכות לאכיפה. לחלופין, עלולה השתהות הנפגע ליצור מניעות מפני הסתמכות על הזכות לתבוע אכיפה, בפרט אם היא גרמה למפר לשנות מצבו לרעה.
ראו: ג' שלו הנ"ל, עמ' 233-235.
קבוצת השיקולים השנייה הנבחנת בעת הערכת מאזן הצדק הפרטי בין המפר לנפגע עניינה מאזן התועלות וההפסדים היחסי של הצדדים, דהיינו ניסיון של בית המשפט להעריך, בנקודת הזמן של ההתדיינות שלפניו מי מבין הצדדים יינזק או ייפגע יותר מדחיית טענתו (בעד או נגד אכיפה) ובאיזו מידה.
כאשר מאזן האשמה בין הצדדים אינו נוטה או שאין הוא נוטה בבירור לצדו של הנפגע, כאשר גם הנפגע פעל מצדו בניגוד לחוזה א בניגוד לחובת תום הלב, נחלשת ההצדקה להעדיף את עניינו על פני עניינו של המפר. משאלה הם פני הדברים, די יהא בנטייה קלה יותר של מאזן הנזק לטובת המפר כדי להביא לשלילת זכותו של הנפגע לאכיפה.
ראו: שם, עמ' 235-240.
ומן הכלל אל הפרט
41. לאחר עיון בכל אשר מונח לפני, מצאתי להבהיר כי בנסיבות המקרה דנא ושעה שגרסת גב' ש. נמצאה מהימנה עליי יותר מגרסת מר ש. כפי שיפורט להלן, נוטה הכף לעברה.
42. ראשית וכפי שעולה מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי, שני הצדדים אינם חפים ממחדלים ושניהם לא קיימו חיוביהם על פי ההסכם ו/או עמדו בהוראות הדין על מנת לאכוף זכויותיהם, ברם מחדליו של מר ש. חמורים ומשמעותיים יותר מאלה של גב' ש.
43. ודוק, כפי שפורט לעיל, החיוב העיקרי שנטל על עצמו מר ש. מכוח ההסכם הוא תשלום סך של 800,000 ₪ לידי גב' ש. כתשלום איזון לסילוק סופי ומוחלט של כל המחלוקות ביניהם בענייני הממון אגב גירושיהם זה מזו. בנוסף, כאמור, נקבעו מועדים לביצוע התשלום האמור.
כבטוחה לביצוע התשלום האמור בשיעורים ובמועדים שנקבעו בהסכם נמסר על ידו לגב' ש. ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות במשק על שמה.
בסעיף 6 להסכם נקבע, כי לגב' ש. מסור שיקול הדעת האם להעביר הזכויות במשק על שמה אם לאו, ובסעיף 5 להסכם נקבע, כי שעה שהזכויות במשק אינן רשומות על שם הצדדים, הם מתחייבים לשתף פעולה לצורך רישומן על שמם. עוד נקבע, כאמור, כי מר ש. יישא בכל ההוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות במשק על שם הגב' ש.
44. עיננו הרואות, אפוא, כי על פי לשון ההסכם, לא הייתה מחויבת הגב' ש. להעביר הזכויות במשק על שמה, ומכל מקום על מנת לעשות כן, היה על הצדדים לפעול תחילה לרישום הזכויות על שמם. מנגד, חיוביו של מר ש. לביצוע התשלום שנקבע ולמימון ההוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות במשק על שם הגב' ש. הם חיובים מוחלטים וברורים, ואין חולק כי הוא לא עמד בהם.
45. מושכלות יסוד הן והדבר אף עולה בבירור מהוראת סעיף 25 לחוק החוזים כי האמצעי הראשון לשם פרשנות חוזה הוא לשונו, ורק מקום בו לא ניתן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים מתוך לשון החוזה לשם פרשנותו, כי אז יש לפנות לנסיבות חיצוניות.
במקרה שלפנינו לשון ההסכם ברורה, וניתן אף להבין מתוכה הרציונל שבבסיס ההסכמות בין הצדדים באשר עוגנו בו על רקע הנסיבות האופפות כריתתו, דהיינו הליכים ממושכים בענייני הרכוש המשותף ואיזון המשאבים, אופי הקונפליקט שהיה ביניהם, הדיונים שקדמו לדיון בו גובשו ההסכמות, ועוד.
46. בנסיבות אלו לא יכול מר ש. להשליך יהבו על מחדלה של גב' ש. באי מימוש הבטוחה שניתנה לה ולהצדיק באמצעותו שרשרת מחדליו.
47. יצוין, כי מעדות הגב' ש. עולה, כי מנקודת המבט שלה וברמה התודעתית, הזכויות במשק בבעלותה (פרוטוקול הדיון מיום 15.11.2021 עמ' 16 ש' 11-12, ש' 13-14; עמ' 17 ש' 22-23). אין לקבל גישה זו המתעלמת מהוראות ההסכם, בפרט שעה שגב' ש. הייתה ועודנה מיוצגת לכל אורך הדרך בידי אותו פרקליט, שעה שההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בנוכחותה ולאחר שבית המשפט הסביר לצדדים את משמעותו כמתחייב בדין, ו-וודאי לאחר שנות התדיינות ממושכות, על כל המשתמע מכך.
הוראות הסכם באשר הוא, ובפרט הסכם ממון (אשר נוכח אופיו המיוחד קבע המחוקק כי על מנת להכיר בתקפו הוא טעון מסמך בכתב ואישור בידי ערכאה מוסמכת) אינן אות מתה, ומחובתם של צדדים לו לפעול על פיו ולא להתעלם מלשונו.
משכך, אין לקבל עמדה זו שהובאה על ידי גב' ש. לפיה היא ראתה דרור לעצמה להתייחס אל המשק כאילו מלוא הזכויות בו הוקנו לה נוכח אי עמידת מר ש. בחיוביו על פי ההסכם. מצופה היה כי בחלוף המועדים שנקבעו בהסכם לביצוע התשלומים בהם חויב מר ש., תפעל הגב' ש. לאכיפת חיוביו ו/או למימוש הבטוחה שבידיה, אולם כידוע היא לא עשתה כן.
בנוסף, אין לקבל גרסת הגב' ש. כעולה מעדותה לפיה כביכול נפלו פגמים ברצון, וכי ההסכם אינו פרי הסכמה מרצון חופשי של הצדדים אלא כתוצאה מלחץ שהפעיל עליהם המותב הקודם של בית משפט זה להגיע להסכמות (פרוטוקול הדיון מיום 15.11.2021 עמ' 13 ש' 15-16; עמ' 22 ש' 7-8).
לא זו בלבד שמדובר בשינוי חזית האסור על פי דין, מדובר בטענה שאינה נתמכת בדבר, בפרט שעה שכאמור עסקינן בהסכם ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט בהתאם להוראות הדין לאחר שבית המשפט שהכיר את הצדדים ואת אופי הקונפליקט ביניהם וידא כי הם מבינים את משמעותו ותוצאותיו ובשעה ששניהם מיוצגים וההסכם נחתם לאחר שבאי כוחם בחנו אותו והמליצו להם כפי הנראה לחתום עליו ולהביאו לאישור בפני בית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 15.11.2021 עמ' 14 ש' 22-23; עמ' 21 ש' 18-21) – עובדות המגבירות את הנטל המונח על כתפי הגב' ש.
48. בנוסף, גב' ש. טענה לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית, ואף זאת בבחינת הרחבת חזית לכל הפחות, כי כבר במעמד החתימה על ההסכם ידעה כי מר ש. לא יקיימו ולא יעמוד בחיוביו על פיו (פרוטוקול הדיון מיום 15.11.2021 עמ' 14 ש' 16-18; עמ' 15 ש' 16-17).
בהקשר זה יצוין, כי גם אם נתעלם לצורך הדיון מהעובדה שמדובר בהרחבת חזית אסורה, הרי שדווקא העובדה, כי לטענת גב' ש. ידוע היה לה מראש שמר ש. אינו מתכוון ו/או אינו מסוגל לקיים חיוביו מכוח ההסכם, אינה פועלת לטובתה, היות שככל שאכן ידעה זאת, היה עליה לפעול להקטנת הנזק ולהבטחת זכויותיה ועל אחת כמה וכמה היה עליה לממש הבטוחה שבידה ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהצדיק מחדלה באי נשיאת מר ש. בהוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות במשק על שם הצדדים תחילה ובשלב מאוחר יותר על שמה.
49. גם השיהוי בו נקטה גב' ש. בהגשת התביעה לביטול ההסכם פועל לחובתה, משלא עלה בידה כלל להצדיקו וכאשר ברור, כי התביעה הוגשה בעקבות עסקת המכר שנכרתה בין מר ש. ובין בן דודו למכירת הזכויות במשק וניתן להניח במידה גבוהה של סבירות, כי אלמלא עסקה זו הייתה ממשיכה בשלה וכלל לא מגישה תביעה כנגד מר ש.
50. מנגד לא ניתן לקבל בשוויון נפש ההפרות מצדו של מר ש.
51. מר ש. מנסה להפחית מחשיבות משך ההפרה ומחלוף הזמן בין המועד שנקבע לקיום חיוביו הכספיים ובין המועד שבו הוא מבקש לקיימם, ויש לדחות ניסיון זה בשתי ידיים.
אין חולק, כי בשלהי שנת 2015, ולכל המאוחר בתום השליש הראשון של שנת 2016 היה עליו לשלם לידי גב' ש. מלוא תשלום האיזון, ואילו רק בשליש הראשון של שנת 2020, לכל המוקדם, ולאחר החתימה על חוזה המכר של הזכויות במשק (בהתעלם מהוראות ההסכם) עם בן דודו, ביקש הוא להתחיל בביצוע התשלומים.
כפי שהובהר לעיל, כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו ובהקשר שלפנינו לאי ביצוע התשלום במועד, השלכות כבדות משקל במספר רבדים:
ראשית, הסתמכות הגב' ש. וילדי הצדדים, בפרט הבן י. אינה תלושה מן המציאות, ומשעה שמר ש. לא קיים חיוביו, העובדה שגב' ש. הניחה, כפוף לקביעות דלעיל, כי נתונה לה הזכות לממש הבטוחה שבידה, אינה מופרכת ומשוללת יסוד ומכאן גם המשך מגוריה במשק. כך גם בהתייחס לילדיהם של הצדדים אשר עברו להתגורר בשטח המשק שהרי כידוע בסעיף 7 להסכם ניתנה הסכמה מפורשת ע"י מר ש. מפורשות למתן זכות מגורים במשק לילדיו ואף הוסכם, כי ככל שהוא לא יישא בתשלומים אשר הוא התחייב לשאת בהם עד תום התקופה שנקבעה דהיינו השליש הראשון בשנת 2016 (לאחר הארכה שנקבעה), ניתנה על ידו גם הסכמה מראש לבניית בתי מגורים ע"י ילדיו בשטח המשק.
הנה כי כן, גם הסתמכות ילדיהם של הצדדים על הוראות ההסכם מובנת ולגיטימית, וזאת מבלי ליתן בכך הכשר לביצוע עבירות בניה או לבניה שלא כדין, כי אם במישור של דיני החוזים ושל עקרונות תום הלב והמניעות, שהם חלק מעקרונות היסוד בהם.
על אחת כמה וכמה מששוכנעתי, כי בניית ביתו של הבן י. בשטח המשק נעשתה בהסכמתו, ואף למעלה מכך - בברכתו של מר ש. בהקשר זה יובהר, כי עדות הבן י. בעניין זה נמצאה מהימנה עליי מאד (פרוטוקול הדיון מיום 15.11.2021 עמ' 26 ש' 1; ש' 13-14).
שנית, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי מדובר בהסכם איזון משאבים בין בני זוג לשעבר, ומכך שבליבת המחלוקת בין הצדדים ניצב המשק. אין חולק, כי המשק משמש גם כמקום המגורים של גב' ש. מאז נישואי הצדדים וברצף עד עצם היום הזה.