11. למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופם דברים, לא היה מקום להעתר לבקשה. כידוע, "פסק דין שניתן בהעדר הגנה או במעמד צד אחד ניתן לביטול כאשר הדבר 'מתחייב מן הצדק', למשל בשל פגם בהמצאה, או מכוח שיקול דעת בית המשפט [...]. אמות המידה לבחינת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מכוח שיקול דעתו של בית המשפט נשענות על שני שיקולים: האחד, סיבת אי-הגשת כתב ההגנה, או אי-התייצבותו של בעל הדין לדיון; השני, סיכויי הצלחתו של בעל הדין אם יבוטל פסק הדין שניתן [...] בדרך כלל יש לייחס חשיבות רבה יותר לשיקול השני" (רע"א 1788/20 אברג'יל נ' אלקטרז איילנד בע"מ, פסקה 8 [פורסם בנבו] (5.11.2020)). כאמור, הטענה היחידה שנטענה בבקשה לביטול פסק הדין, היא שביטול פסק הדין "מתחייב מן הצדק", שכן כתב התביעה לא הומצא לנתניהו כדין. ואולם, טענה זו נדחתה; משכך, ומשלא הועלתה על-ידי נתניהו כל טענה לגבי סיכויי הצלחת הגנתו במידה ויבוטל פסק הדין (טענות שבדרך כלל נטענות בכגון דא וכאמור – מיוחסת להן חשיבות רבה), לא היה מנוס מלדחות את
--- סוף עמוד 7 ---
בקשתו לביטול פסק הדין. עוד אזכיר, כי ההחלטה האמורה התקבלה למקרא טענות הצדדים בכתב, שמיעתן בעל-פה, הגשת ראיות, וחקירת מצהירים על תצהיריהם; נימוקים מפורטים ומשכנעים ניתנו בהחלטה. לבד מהחלטה זו, ניתנו 2 פסקי דין בערכאות הערעור – הן פסק הדין מושא הבקשה דנן (רע"א 39799-08-21), [פורסם בנבו] הן פסק הדין בערעור בזכות (ע"א 49599-10-21) [פורסם בנבו] – ולפי האמור בהם, לא נמצא מקום לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הטענה שעליה מושתתת הבקשה, מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'.
12. מן הראוי להזכיר הצעה שהציע בשעתו בית משפט השלום בתל אביב-יפו (הרשם הבכיר א' כהן), בהחלטה מיום 12.3.2020 – לבטל את פסק הדין, ולאפשר לנתניהו להגיש כתב הגנה, כנגד תשלום הוצאות לאלקלעי בסך של 5,000 ₪. היתה זו הצעה הוגנת ומקובלת. דא עקא, בא-כוחו של נתניהו (בעת ההיא, בינתיים הוחלף הייצוג), הזדרז להודיע בו ביום על דחייתה. מוטב היה לענ"ד לשקול אותה ברצינות, להעתר לה, ולחסוך את כל הסירבול שבהמשך ואת נגזרותיו; גם במישור הדיוני, גם במישור המהותי. סוף מעשה במחשבה תחילה.
13. נתניהו מעלה טענה נוספת, שלפיה "התביעה כלפי [נתניהו וזלינגר] שזורה האחת בשנייה", ועל כן, "לא ניתן לפסוק בפסק דין לאחד מבלי לפסוק לשני את אותו פסק דין". לשיטתו, מצב זה "יכול לייצר סיטואציה בעייתית ביותר לפיה הפסיקה כלפי המפרסם תהיה שונה מהפסיקה כלפי מי ששיתף את הפוסט". בנסיבות אלה, כך נטען, נדרש היה "לכל הפחות להתנות את פסק הדין בתוצאות ההליך בעניינו של [זלינגר]". גם דינה של טענה זו – להידחות. ראשית, מדובר בטענה הנטענת לראשונה בבקשה למתן רשות ערעור שלפנַי, מבלי שנטענה לפני בית משפט השלום, או לפני בית המשפט המחוזי. מדובר אפוא בהרחבת חזית, אשר עשויה להצדיק כשלעצמה את דחיית הטענה. יתרה מזאת, מדובר בטענה הנוגעת לפסק הדין עצמו, להבדיל מן ההחלטה על דחיית הבקשה לביטולו; נתניהו אף העלה את הטענה, בערעור בזכות שהגיש לבית המשפט המחוזי על פסק הדין (אציין, כי טענה זו נדחתה בפסק הדין שניתן בערעור בזכות – שם, בפסקה 53). ציינתי בעבר, כי במסגרת ערעור על פסק דין שניתן בהעדר הגנה, "אין מקום להידרש לטענות שהועלו במסגרתה של הבקשה לביטול פסק הדין" (עניין אהרון, פסקה 11). הדברים יפים, באותה מידה, גם בכיוון השני; במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, אין מקום להידרש לטענות שהועלו כבר במסגרת הערעור העיקרי על פסק הדין. הדברים יפים מקל וחומר,