בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב -יפו
עמ"נ 47371-10-23 אוסמאן ומשפחתו; עמ"נ 47521-10-23 אברהים ואסוקה; עמ"נ 7014-11-23 איזאלדין ומשפחתו ועמ"נ 23612-12-23 נביאט ומשפחתה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים
לפני: כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן
המערערים בעמ"נ 47371-10-23:
1. אוסמאן א.מ.
2.ק.ס.
3.א.א.מ. (קטין)
ע"י ב"כ עו"ד גיא ברנד
המערערים בעמ"נ 47521-10-23:
1. אברהים אחמד מוסטפא
2. Asoka Manek Kumari
ע"י ב"כ עו"ד גיא ברנד
המערערים בעמ"נ 7014-11-23:
1. איזאלדין א.ח.
2. ג'י.וי.
3. ג.א.ח. (קטינה)
ע"י ב"כ עוה"ד אסף וייצן ועדי גרינפלד ממשרד תומר ורשה – עורכי דין
המערערים בעמ"נ 23612-12-23:
1. ג.ס.
2. נביאט ג.
3. פ.נ. (קטין)
4. אד. ס. (קטין)
5. אל. ס. (קטינה)
ע"י ב"כ עוה"ד מיכל פומרנץ, ריהאם נסרה, יערה צישינסקי ועינת פוגל-לוין
נגד
המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים
ע"י ב"כ עוה"ד אביאב הולנדר, יובל ענבר ואיריס גילברד-יודשקין מפרקליטות מחוז ת"א
פסק דין
"כאן לא יכול איש מלבדך לקבל את רשות הכניסה, כי השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר אותו"
פרנץ קפקא, המשפט: (תרגום: ישורון קשת).
עלמים צעירים, עלמות צעירות נרדפים בארצם, נמלטים על נפשם ומגיעים לישראל כדי לבקש בה מקלט. הם נמצאים בישראל שנים רבות בהיתר (בין 15 ל-17 שנים במקרים שלפניי). הם מצליחים, על אף הקשיים והתלאות שחוו, להכיר בני או בנות זוג זרים גם הם, החיים בישראל, ולהקים עמם משפחה בישראל. הם מולידים ילדים ומנסים להתגבר על תלאות העבר באמצעות המשפחה החדשה שהקימו. אולם כשהם מבקשים להמשיך לחיות יחד כמשפחה בישראל, הם עומדים לפני השער שיועד להם, אך כמו בתיאור השער לחוק בספרו של קפקא, השומר, לאחר שנים של המתנה, סוגר את השער. אלו המערערים שלפניי - ארבע משפחות בארבעה ערעורים, מהן שלוש עם ילדים. משפחות של מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה, שהכירו בארץ בנות או בני זוג, שאינם בעלי מעמד קבע בישראל, ובשלושה מתוך ארבעת המקרים גם נולדו להם ילדים משותפים. בקשתם היא להישאר בישראל כמשפחה עד שתוכרע בקשת המקלט של בן או בת הזוג מבקשי המקלט. לשם כך הם מבקשים כי בני הזוג והילדים יזכו לאותו מעמד בו הם אוחזים, ולאותו פרק זמן, היינו, עד שתדון ותוכרע בקשת המקלט שלהם לגופה.
משרד הפנים, באמצעות רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), מבקש להרחיק את בן או בת הזוג של מבקשי המקלט, כיון שעל פי נוהל של הרשות, האפשרות לחיות יחד בישראל, עד להכרעה בבקשת המקלט, שמורה לזוגות שהכירו טרם הגעתם לישראל (ולפליטים שבקשת המקלט שלהם התקבלה והוכרו ככאלה). משרד הפנים, שבמשך שנים נמנע מלדון בבקשות המקלט שהגישו, מבקש להרחיק את בן או בת הזוג של מבקש המקלט, ומדוע –משום שהכירו בישראל ולא במדינת המוצא ומשום שמבקש המקלט לא הוכר עדיין כפליט.
סירוב הרשות להעניק את הסעד המבוקש, נובע מהוראות נוהל מבקשי מקלט (נוהל 5.2.0012 מעודכן ליום 15.10.24, להלן: נוהל מבקשי מקלט), העורך שתי אבחנות. האחת, בין מי שבקשת המקלט שלו הוכרעה והוכר כפליט, שאז הוא זכאי לבקש מעמד עבור בן או בת זוגו, על פי נוהל הטיפול במעמד לבן זוג של פליט מוכר (נוהל 10.1.0018, עודכן לאחרונה ביום 6.10.2013, להלן: נוהל מעמד לבני זוג של פליטים), בכפוף לבחינה פרטנית של כנות הקשר ועניינים נוספים, לבין מי שנותר במעמד של מבקש מקלט, שאינו זכאי לכך. האבחנה השנייה, בין מבקשי מקלט שהכירו את בת או בן הזוג קודם שהגיעו לישראל, אז, על פי נוהל מבקשי מקלט, ככלל רשאים בני הזוג של מבקשי המקלט להישאר בישראל עד שבקשת המקלט של בן הזוג תוכרע, לבין זוגות שהכירו בישראל שאז ככלל על פי הנוהל, על בן או בת הזוג לעזוב את ישראל (סעיף 1ז לנוהל, שהחליף את סעיף 12(ג) בנוסח הקודם של הנוהל).
ההבחנה היחידה שקובע נוהל מבקשי מקלט בשאלה אם מבקש מקלט (להבדיל ממי שהוכר כפליט), יזכה לחיות לצד בן או בת זוגו שעה שבקשת המקלט שלו נבחנת הוא מקום יצירת הזוגיות. זאת, כאשר בקשות המקלט תלויות ועומדות שנים רבות לפני הרשות ללא הכרעה (בשלושה מהמקרים שלפניי, קרוב או למעלה מעשור), המערערים טוענים כי הנוהל אינו חוקי שכן הוא פוגע שלא כדין בזכותם לחיי משפחה ובטובת ילדיהם, ודינו בטלות.
על פני הדברים נושא הדיון בארבעת הערעורים שלפניי הינו הזכות לחיי משפחה של מבקשי מקלט. לכאורה, השאלה המתעוררת היא מה זכותו של מבקש או מבקשת מקלט בישראל, שחיים בזוגיות (או נשואים) לבני זוג חסרי מעמד בישראל, כשבחלק מהמקרים הם הורים לילדים. אולם, מבט מעמיק יותר מגלה כי השאלה המרכזית הינה זכויות מבקשי המקלט לאור התנהלות המדינה בבחינת בקשות המקלט, או ליתר דיוק, באי בחינת בקשות מקלט, בעיקר של אזרחי אזרחי סודן מחבל דארפור ומחבל הרי הנובה והנילוס הכחול (להלן: אזרחי סודן או יוצאי חבל דארפור) ואזרחי אריתריאה, שרבים מהם, כמערערים שלפניי, נמצאים בישראל מעל חמש עשרה שנים ובקשות המקלט שלהן הוגשו לפני כעשור.
במהלך תקופה ארוכה זו, רבים ממבקשי המקלט שהגיעו לישראל צעירים ורווקים, או בלשונו של נתן אלתרמן "עלמים צעירים ועלמות צעירות עם צרורות זעירים" (אף כי המשורר התייחס בשירו לחלוצים ולא לפליטים, נתן אלתרמן, בשירו: "אנשי העלייה השנייה, מתוך: סיפורי התיבה המזמרת (1958)), רוקמים זוגיות ומקימים משפחות, לעיתים, כמו בערעורים שלפניי עם זרים אחרים בישראל. במהלך תקופה ארוכה זו, בה נמנעת הרשות מלהכריע באלפי בקשות מקלט התלויות ועומדות לפניה, היא מונעת מהם לקבל זכויות אשר מי שמוכר כפליט זכאי להן, בין היתר לחיות עם משפחתם בישראל. אי הכרעה בבקשות המקלט היא זו המותירה את מבקשי המקלט במעמד זה, נעדרי זכויות כמעט, ומונעת מהם להגיע למעמד של פליטים מוכרים הזכאים לתושבות ארעית. הכרעה שהרשויות נמנעות מלקבל.
בפתח הדברים אביא מדברי מבקר המדינה, בהתייחס להתנהלות זו של הרשות, הסבור כי מצב דברים זה עלול להתפרש כמחויבות נמוכה של המדינה למילוי התחייבויותיה הבינלאומיות על פי אמנת הפליטים. הדו"ח נכתב בהתייחס לשנת 2017, לפני כשבע שנים. כפי שיובהר להלן, המצב לא השתנה, בוודאי לא באופן מהותי. כך קבע לעניין זה מבקר המדינה (דו"ח מבקר המדינה 68ג לשנת 2017 ולחשבונות שנת הכספים 2016, פרק שני: משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, 1426, (2018)):
"מדינת ישראל הצעירה הייתה בין המדינות שיזמו את גיבושה של אמנת הפליטים. מדינת ישראל צריכה לראות באמנה בסיס ומצפן בכל הנוגע לאלו המבקשים כי ייבחן מעמדם כפליטים, בשל המאורעות ההיסטוריים שבעקבותיהם היא נחתמה, ובהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית.
מכלול הליקויים שהועלו בנוגע לטיפול רשות האוכלוסין בבקשות מקלט בשנים האחרונות, עלול להתפרש כמחויבות נמוכה של המדינה למילוי ההתחייבויות הבינלאומיות שנטלה על עצמה עת חתמה על אמנת הפליטים בשנת 1951.
משרד מבקר המדינה העלה ליקויים רבים ומשמעותיים בכל הנוגע לטיפול של רשות האוכלוסין בבקשות מקלט, לרבות פיגורים ניכרים בטיפול בבקשות; עיכובים מתמשכים בבקשות מקלט של זרים שאינם בני הרחקה, ליקוי הבולט בחומרתו בכל הנוגע לבקשות שהגישו יוצאי חבל דארפור שבסודן; וכן מתן שירות לקוי למבקשי המקלט. בפיגור בטיפול בבקשות יש פגיעה חמורה בזכותם של מבקשי המקלט לקבלת החלטת המדינה אם להכיר בהם כפליטים, על הזכויות הנגזרות מכך, והפרת חובת ההגינות כלפי המבקשים.
(הדגשות שלי – מ' א' ג').
אשר לאזרחי סודן, לאור מחדלי הרשות בבדיקת בקשות המקלט שלהם, בתי המשפט העניקו להם מעמד של תושב ארעי, והם שוהים בישראל ברישיון א/5 (כך בבג"ץ 4630/17 Adam Gubara Tagal ו-23 אח' נ' שר הפנים (נבו 25.4.2021, להלן: עניין טגאל), ניתן מעמד תושב ארעי (א/5) לאזרחי סודן, שבקשות המקלט שלהם הוגשו עד ליום 30.12.21 ולא טופלו. בהמשך בעת"מ (מינהליים מרכז) 68138-11-22 היא"ס בישראל נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 22.1.2024, להלן: עניין היא"ס), ניתן מעמד תושב ארעי לאזרחי סודן שהגישו בקשות מקלט עד ליום 30.11.22 ואלו לא הוכרעו תוך שנה. עם זאת הובהר כי על אף מתן הרישיון, הרשות רשאית לבחון את בקשות המקלט שלהם לגופן, וכמובן לדחותן או לאשרן בהתאם לנסיבות.
אשר לאזרחי אריתריאה, בבר"מ 7055/22 היילה הגוס מהרזגי נ' שר הפנים (נבו 21.4.2024, להלן: עניין מהרגזי), נדון עניינו של מבקש מקלט מאריתריאה שבקשת המקלט שהגיש לא נדונה במהלך למעלה משמונה שנים (והוכרעה רק במהלך הדיון בבקשה בבית המשפט העליון), התברר כי על הרשות לדון כיום בכ-13,000 בקשות מקלט של אזרחי אריתריאה. בית המשפט עמד על כך כי יש אלפי בקשות הממתינות שנים רבות ללא שטופלו והוכרעו והביע אי נחת ממצב דברים זה (ראו בהרחבה לגבי הנתונים, שם, בפס' 21 לפסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק ארז).
הרשות, שמחד "גוררת רגלים" (כלשונה של הנשיאה חיות בבג"ץ 2293/17 אסתר צגיי גרסגהר נ' הכנסת, פס' 46 לפסק דינה (נבו 23.4.2020), בבחינת בקשות המקלט, מאידך מסרבת לבקשות להשוואת מעמד של בן הזוג לזה של מבקש המקלט, בנימוק שהמבקשים לא הוכרו כפליטים, שכן בקשותיהן כלל לא נדונו. למעשה, הרשות מבקשת למנוע מהמערערים לחיות חיי משפחה בישראל, מניעה הנובעת מכך שבקשותיהם להכרה בהם כפליטים טרם הוכרעו. זאת, בעוד הרשות היא ששולטת בלוחות הזמנים ובמועדים בהן יבחנו הבקשות להכרה במעמד פליט. ברצותה תבדוק את בקשות המקלט וברצותה תמתין. למעשה, המפתחות בידי המדינה. כאשר תבחן בקשות מקלט פרטניות ותכריע בהם לא נדרש עוד להכרעות כמו אלו הנדרשות בערעורים שלפניי.
לפני עשר שנים קבעתי דברים היפים, וביתר שאת גם היום (עת"מ (ת"א) 23737-06-13 פלוני ו-4 אח' נ' מדינת ישראל (משרד הפנים), (נבו, 27.1.2014, להלן: עניין פלוני 2014):
"למעשה, המדינה מבקשת כי בעוד היא שולטת בלוחות הזמנים, ברצותה תבדוק את הבקשה וברצותה תמתין, יהיה על העותר להיקרע מעל אשתו, ילדיה ובנו הפעוט שטרם מלאו לו שנתיים. המדינה מבקשת למעשה להפריד בין בני הזוג, בין האב לבנו הפעוט, בין הבן לאביו, וכל זאת מדוע? בשל העובדה שהמדינה מתמהמהת בבדיקת בקשת המקלט של העותר."
(הדגשה במקור – מ' א' ג').
למרות דברים אלו יש להיזקק שוב לאותן סוגיות.