(רע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן [נבו] (30.1.2018))
- התביעה לפיצויי קיום דינה להידחות אפוא.
- בכתב התביעה נטען גם לנזקים הנובעים ממכירת המשאיות וכן פיצויי הסתמכות ועוגמת נפש. ואולם, בסיכומים לא נטען דבר בנושא ויש לומר אפוא שהתובעת זנחה תביעתה בנושאים אלו ודי בכך בכדי לדחות חלק זה של התביעה (ראו מיני רבים: רע"א 3149/24 רבין מגידש נ' יואב מגידש [נבו] (25.9.2024), פסקה 13; ע"א 3250/02 שמחה (סימה) וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ [נבו] (7.6.2005)). בכל מקרה, גם נזקים אלו לא הוכחו וזאת מאותם נימוקים שהזכרתי לעיל ביחס לתביעת פיצויי הקיום. ביחס לתביעה בגין עגמת נפש אזי אמנם אין צורך להביא ראיות לגבי נזק זה, ואולם התובעת היא תאגיד וככלל לא נפסקים פיצויים בגין נזק לא ממוני מסוג עוגמת נפש לתאגיד (ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ [נבו] (11.11.2010)). התובעת לא טענה מדוע יש לפסוק אחרת במקרה זה, אלא כפי שציינתי לעיל היא לא חזרה על טענה זו בסיכומיה.
- ביחס לתביעת פיצויי הסתמכות אציין כי זו ממילא אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם התביעה לפיצויי קיום, שהרי "שור וחמור לא יחרשו יחדיו ופיצויי הסתמכות ופיצויי קיום לא ייפסקו בחדא מחתה... זאת, למעט במקרים חריגים בהם ההתנגשות בין אינטרס ההסתמכות והקיום היא עיונית ותיאורטית בלבד ואין כפל פיצוי" (ע"א 3805/17 קיבוץ כרמים - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ [נבו] (25.6.2019)). אכן, במקרים בהם קיים קושי ממשי בהוכחת שיעור נזקי הקיום, ניתן לפסוק במקום זאת פיצויי הסתמכות (ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, מו(4) 45 (1992)) ואולם, כפי שנפסק לעיל, לא היה כל קושי במקרה זה להוכיח את פיצויי הקיום, כך שאף אם היו בפני ראיות לקביעת פיצויי הסתמכות (ואלו אינן בפני) לא היה מקום לעשות כן. בנוסף אציין כי נראה שלמעשה עיקר נזקי ההסתמכות הם הנזק שנגרם ממכירת המשאיות כך שמדובר בתביעות חופפות והתובעת ויתרה כאמור על התביעה בעניין המשאיות.
- התוצאה היא שדין התביעה להידחות כולה ומשכך אינני רואה צורך לדון בשאלת הקטנת הנזק (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).
- התביעה נדחית אפוא. לאור התוצאה ובשים לב שמקובל עלי שנגרם לתובעת נזק כלשהו, ראיתי שלא לפסוק הוצאות.
ניתן היום, כ"ה אלול תשפ"ו, 07 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.