תפקידם של עורכים ומנהלים בדרג זה לקבל החלטות מקצועיות מושכלות, המבוססות על בירור קפדני של גבולות המותר והאסור, ולא להסתפק בגרסה עמומה או בעצימת עיניים. אם כן, מתוקף תפקידם הפיקודי, הניהולי והעריכתי בגלי צה"ל, היה מצופה מאלקבץ, שחר וקנטי לחקור ולהבין לעומק מהיכן ובאיזו דרך הושגו החומרים הרגישים הללו.
- קביעה זו מתחזקת לנוכח עדותו של אלקבץ אשר הסביר כי בפגישתו הראשונה עם שטייף הוא הבהיר לה כי החומרים שהציגה הם "חומרי נפץ" והעלה בפניה את ההנחה כי המקור הוא חני או חוקר פרטי. הוא העיד כי שטייף סירבה להשיב לו בחיוב או בשלילה והוסיף כי "כל הזמן ניקר בי חשש" באשר למקור האמיתי של החומרים הללו. למרות זאת אלקבץ הסתפק באי-מענה מצד שטייף באותו שלב ולא דרש ממנה באותו מעמד לחשוף לפניו את מקורותיה או להציג לפניו פראפרזה כלשהי בעניין (פר' עמ' 396, ש' 26-24, עמ' 404, ש' 35, עמ' 405, ש' 35-31, עמ' 406, ש' 1,21-20).
- יוצא אפוא כי אלקבץ, קנטי ושחר לא ידעו כי המידע שהוצג להם על ידי שטייף הושג באמצעות פריצה למכשיריו הניידים של נוה. עם זאת, נוכח מעמדם המקצועי הבכיר כמפקד התחנה, ראש מחלקת האקטואליה ועורכת התוכנית, ובשים לב למידע האישי והרגיש שהוצג להם, היה עליהם לדעת על אפשרות הפגיעה הבלתי חוקית בפרטיותו של נוה. הימנעותם מעריכת בירור מעמיק ויסודי, חרף "חששות" או תהיות שקיננו בהם, עולה כדי עצימת עיניים ועצימת עיניים כמוה כמודעות קונסטרוקטיבית. מטעמים אלה אני קובע כי קנטי, שחר וגלי צה"ל אינם חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(א) לחוק.
הגנת סעיף 18(2)(ב) לחוק
- סעיף 18(2)(ב) לחוק קובע הגנה באם: "הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה".
המחוקק בחר להוסיף במפורש את התיבה "חובה מקצועית" לסעיף 18(2)(ב) לחוק, בשונה מסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע הכולל חובה חוקית, מוסרית או חברתית בלבד. תוספת זו נועדה להעניק הגנה מיוחדת לעיתונות ולעיתונאים בביצוע תפקידם (עניין אילנה דיין, פסקה נ"ח בחוות דעתו של השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין). כך עלה מדברי חבר הכנסת דאז, משה שחל, שהצטרף להסתייגות שביקשה להוסיף לסעיף את החובה המקצועית: "כאשר ביקשנו בהסתייגות להוסיף את המילים "חובתו המקצועית", עמדו לנגד עינינו הכללים האלה של מועצת העיתונות, הרצון לאפשר לעיתונאי למלא את תפקידו ומתן אפשרות לבית המשפט לקבוע מתי עיתונאי פגע פגיעה שחובתו המקצועית חייבה לעשותה. זה בתנאי שהפרסום של העיתונאי, אף שהייתה בו פגיעה, נעשה בתום לב. אולם אם יתברר שזה נעשה מתוך זדון, הרי זכותו לא תעמוד לו" (דברי הכנסת, חוברת כ, ישיבה תכ"ד, עמ' 1775; ההגנה על הפרטיות בישראל, עמ' 481).
- המידע שהובא לפתחם של הנתבעים ופורסם על ידם הצביע לכאורה על השפעה רעה ומושחתת על הוועדה למינוי שופטים ועל פגיעה בטוהר המידות שקשור לתהליכי מינוי שופטים במדינת ישראל. במצב דברים זה, קמה לנתבעים חובה מקצועית ומוסרית ראשונה במעלה כעיתונאים וכאנשי תקשורת מקצועיים לפעול לחשיפת המעשים. עיתונות בחברה דמוקרטית אינה יכולה לעצום את עיניה מול חשש ממשי לפגיעה כה קשה בערכי היסוד של שלטון החוק. וכך עלו הדברים מחוות דעתה של ד"ר אלטשולר: "שעה שהגיע אל עיתונאי מידע הנוגע לסדרי השלטון והמשטר, למרחב הציבורי או לכל סוגיה ציבורית וחברתית, חובתו הבסיסית היא להעביר מידע זה לציבור" (נ/2). נימוקיה של ד"ר אלטשולר מקובלים עליי, והם הולמים את תפקידה החשוב של עיתונות חופשית ונטולת מורא במדינה דמוקרטית. לפיכך אני קובע כי מעשיהם של אלקבץ, שחר וקנטי חוסים תחת הגנת סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות.
הגנה זו חלה אף על גלי צה"ל, בהינתן שמדובר בגוף תקשורת בעל סממנים חדשותיים. גוף תקשורת זה מהווה אורגן המדינה וככזה הוא כפוף להוראות חוק הגנת הפרטיות בהתאם לסעיף 24 לחוק (מיכאל בירנהק עמרי רחום-טוויג פרטיות מידעית 164 (2026)). הואיל וגלי צה"ל כפופה לחוק הגנת הפרטיות, ממילא היא זכאית להגנות שקבועות בו, לרבות ההגנה שקבועה בסעיף 18(2)(ב), אשר חלה עליה מהטעמים אותם פירטתי לעיל.