יוער כי אף שהתביעה נגד ברקאי בעילה של פגיעה בפרטיות נדחתה זה מכבר מכוח ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(א), היא נדחית אף מכוח ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ב). כעיתונאי, חלה על ברקאי, ככל יתר הנתבעים, חובה מקצועית ומוסרית לחשוף את המידע שהגיע אליו.
הגנת סעיף 18(2)(ג) לחוק
- מעבר לצורך אתייחס גם לטיעונה המפורט של שטייף כאילו היא זכאית לתחולת הגנת "עניין אישי כשר" כקבוע בסעיף 18(2)(ג) לחוק, כאשר לטענתה העניין האישי הכשר הוא ההגנה על חני.
כפי שאפרט להלן, דין טענה זו להידחות מהטעמים הבאים:
ראשית, הגנה זו חלה על אינטרס אישי של הפוגע. גם אם חני הייתה שותפה למסירת הטלפונים, לא היא שפרצה אותם ולא היא שגייסה את יולי לצורך כך. הכלל הוא כי הגנת סעיף 18(2)(ג) מחייבת כי הפגיעה בפרטיות תהא לצורך הגנה על אינטרס אישי של הפוגע (אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות 212 (2003) (להלן - הלם)). אם כן שטייף אינה רשאית להעתיק לזכותה את ההגנה שמשויכת לחני.
שנית, נדרש כי ההגנה תהא על עניין "כשר", קרי: ההגנה צריכה להיות בגבולות נורמטיביים חוקיים. כך לדוגמא נקבע כי חוקר פרטי אינו זכאי להגנת סעיף 18(2)(ג) מקום בו הוא חודר לדירת בן הזוג על מנת לתעד מפגש אינטימי במסגרת הליך גירושין, גם אם הוזמן על ידי בן הזוג הנבגד (ע"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 1132/96 חתוכה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (נבו 20.1.1998); עניין גלעם, פסקה 11). גישה דומה ננקטה במקרה של איסוף ראיות לצורך הליך משפטי בסכסוך מסחרי (בש"א (מחוזי תל-אביב) 1614/02 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח השקעות בע"מ (נבו 7.2.2002)). בהתאם לעקרונות אלה, חדירה לטלפונים הניידים לשם הפקת תכנים אישיים בניגוד לחוק, אינה יכולה להיחשב להגנה על עניין אישי כשר, אף אלמלא היה נבחן רכיב תום הלב. לפיכך דין טענת ההגנה שהעלתה שטייף מכוח סעיף 18(2)(ג) להידחות במלואה.
הגנת סעיף 18(2)(ד)
- הנתבעים העלו טענת הגנה נוספת מכוח סעיף 18(2)(ד). סעיף זה מקנה הגנה לפוגע אם "הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים". מדובר בהגנה שנועדה במקורה לאפשר פעילות סדורה של חוקרים פרטיים (ההגנה על הפרטיות בישראל, בעמ' 500-499, הלם, בעמ' 218-217). הגנה זו אינה עומדת לנתבעים בעיקר מאחר שמדובר בפגיעה שבוצעה באמצעות פרסום ברבים.
הגנת סעיף 18(2)(ו)
- טענת הגנה אחרת שהועלתה על ידי הנתבעים מתבססת על הוראת סעיף 18(2)(ו) לחוק הגנת הפרטיות. הוראה זו מעתיקה חלק מהגנות תום הלב מתוך חוק איסור לשון הרע במקרה בו הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בסיכומיהם התמקדו באי כוח המדינה (שמייצגים את קנטי, שחר וגלי צה"ל) בתחולת הוראות סעיפים 15(4), 15(5) ו - 15(11) לחוק איסור לשון הרע.
לטענתם, הפרסומים המיוחסים להם חוסים תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, שכן הם מהווים לכל היותר "הבעת דעה" על התנהגותו של התובע. לטענתם, התובע נשא באותה עת בתפקיד רשמי וציבורי כיו"ר לשכת עורכי הדין, והפרסום נגע ישירות לעניין ציבורי מובהק. אשר להגנת סעיף 15(5) לחוק, טענו הנתבעים כי הפרסום היווה הבעת דעה על התנהגות התובע "כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה", שכן באותה העת התנהלה נגדו חקירה פלילית.