מהאמור עולה כי העברת התיקים למשרד המלווה ו/או לחברת הניהול יהא במקרים שבהם אין לספק אינטרס או יכולת לטפל בתיקים בעצמו; ולפיכך לא מתעוררת כל "תחרות" על הטיפול בתיקים בין הספקים לבין המשרד המלווה וחברת הניהול. קשה להלום טענה כי בכך מתקיים ניגוד עניינים מובנה.
בהיבט השני של טענת ניגוד העניינים, טוען המערער כי מעורבות המשרד המלווה וחברת הניהול בעיצוב תנאי המכרז מקים חשש לניגוד עניינים. טענה זו דינה דחייה ולו משום שבית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי מעורבות המשרד המלווה וחברת הניהול בעיצוב תנאי המכרז הייתה מינימלית: "ועדת המכרזים היא שהחליטה על השינויים המהותיים במכרז, ובכלל זה שינוי מתכונת המכרז, ורק לאחר שהיתה טיוטה מתקדמת, זו הועברה למשרד המלווה אשר נתן מספר הערות מינוריות" (פסקה 18 לפסק הדין קמא).
אשר לטענות כי הוראות המכרז, בשלב ניקוד ההצעות, נותנות יתרון לשני משרדים המקיימים קשרים עסקיים עם המשרד המלווה - אלו נמצאו חסרות בסיס עובדתי. לעניין זה אין לי אלא להפנות לקביעת בית המשפט קמא, אשר הבהיר כי על פי הקריטריונים לניקוד המציעים במכרז, דווקא למשרדים אליהם מתייחס המערער אין כל יתרון יחסי (פסקה 18 לפסק הדין).
כמו כן, יש לזכור כי בגוף המכרז נכללו הוראות בדבר ניגוד עניינים; ובין היתר מוטלת חובה על המציע לכלול בהצעתו התייחסות לפעילויות שעלולות ליצור ניגוד עניינים, ולפרט על אודות קשרים משפטיים או עסקיים עם המזמין, חברת הניהול, והמשרד המלווה (סעיפים 101-98 למכרז). ככל שאכן קיים חשש לניגוד עניינים, הוראות אלו נותנות על כך מענה. לעניין זה, אין להורות, כפי שביקש המערער, כי ההוראות הנ"ל יכללו כתנאי סף במכרז. כפי שקבע בית המשפט קמא, קביעת תנאי סף במכרז מצויה בליבת שיקול דעתו של עורך המכרז, ומידת ההתערבות של בית המשפט בכך תהא מועטה (ראו והשוו: עע"ם 7736/10 הרקולס את סנפיר בע"מ נ' טייפון קבלנים בע"מ, פסקה 18 [פורסם בנבו] (6.9.2011)). המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות מסוג זה.
- אמות מידה כמותיות - טענה אחרת של המערער, כאמור, עניינה בסבירותן ומשקלן של אמות המידה הכמותיות לניקוד איכות המציע. במישור זה נטען, בין היתר, כי ניתן יתרון מובהר למשרדים "גדולים" על פני מציעים אחרים.
גם טענה זו, כפי שקבע בית המשפט קמא, נעדרת בסיס. ראשית, אין מקום לקבל את הטענה שאמות המידה הכמותיות אינן רלוונטיות להערכת המציעים במכרז. כפי שהבהירה המשיבה, אמת המידה בדבר גודל המציע מלמדת, במידת מה, על יכולתו לעמוד בטיפול בתיקים שיועברו אליו; ואמת המידה בדבר כמות ההליכים מלמדת על ניסיונו של המציע בתחום הרלוונטי. שנית, מתוך כלל הניקוד עבור מדדי האיכות, אמות המידה הכמותיות מהוות חלק קטן יחסית (15 נקודות מתוך 65). בפרט, לעניין גודל המציע, אמת המידה הכמותית יכולה להקנות למציע, לכל היותר, יתרון של 4 נקודות בלבד (נקודה עבור כל עורך דין נוסף מעבר לשלושה שנדרשים כתנאי סף, עד לניקוד מקסימלי של 4 נקודות). אם כן, אין כל יסוד לטענה כי המשקל שניתן לאמות המידה הכמותיות בלתי סביר, או כי הן מקנות יתרון בלתי הוגן למציעים "גדולים" (במידה רבה ההפך הוא הנכון - הוראות המכרז אינן מקנות כל יתרון למשרד אשר בו יותר מ-7 עורכי דין).