--- סוף עמוד 680 ---
חוקתי המכיר בכבוד האדם (ראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 74).
אכן "הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832). שמו הטוב של אדם - המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו - הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור - ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך, והן כבוד במובן dignity, לאמור - ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו (ראו R.C. Post, The Social Foundations of Defamation Law: Reputation and the Constitution, 74 CAL. L. R.691 (1986))).
- הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימיםעל פרסומים משמיצים באינטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה). לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את
--- סוף עמוד 681 ---
הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים". שאלה נוספת נוגעת בתחולתו של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, שעניינו לשון הרע שפורסמה באמצעי התקשורת, בנסיבות שבהן התביעה נסבה על תגובית שפורסמה באתר אינטרנט (לגישות השונות ראו ת"א (שלום ראשון-לציון) 5844/07 וינטרוב נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ ([פורסם בנבו], 3.12.2009); ת"א (שלום כ"ס) 7830/03בורוכוב נ' פורן [פורסם בנבו]; ת"א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטרליד ([פורסם בנבו], 1.8.2005); ת"א (שלום ת"א) 51859/06 דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ ([פורסם בנבו], 25.10.2008); ת"א (שלום קריות) 4815-02-09 ידיעות אינטרנט מפעילת אתר ווי-נט נ' מור,[פורסם בנבו]); ראו גם רחל אלקלעי "אחריותו של ספק שירותי האינטרנט להעברת מידע מזיק" המשפט ו 151 (2001)).
- שאלות אחרונות אלה, העוסקות באופן שבו יש לפרש וליישם את דיני לשון הרע במרחב הווירטואלי, אינן צריכות הכרעה בענייננו שכן מצויים אנו עדיין בשלב של טרם-תביעה: שלב מקדמי שבו מוגשת בקשה להורות לספק שירותי הגישה לחשוף את זהותו של המשתמש האחראי לפרסום אשר לפי הנטען הוא פרסום דיבתי. כלומר, מצויים אנו בשלב שבו הנפגע חפץ לתבוע ופותח באיסוף הנתונים הדרושים להגשת התביעה. המבקש עותר לגייס את מערכת המשפט בשלב מקדמי של איסוף המידע הדרוש לצורך תביעה עתידית, ולפיכך בקשה זו, ייאמר כבר עתה, היא חריגה ביותר. ככלל, בית המשפט אינו "נכנס לתמונה" קודם שמוגשת תביעה (בכפוף לחריגים מוגדרים המעוגנים בחוק, כגון סעיף 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינו סעד זמני לפני הגשת תובענה; להלן תיקראנה התקנות: תקנות סדר הדין האזרחי). לא זו אף זו, חריגותה של הבקשה מתבטאת גם ברצון לערב בהליך המשפטי-המקדמי צד שלישי, שאין כל טענה כי הוא עצמו מעורב במעשה העוולה, על-מנת שיגלה מידע שברשותו. לשיקולים החוקתיים, ובראשם החשש מפני פגיעה בזכויות יסוד עקב הסרת האנונימיות של השימוש באינטרנט, מצטרפים לפיכך גם האינטרסים של הצד השלישי – אדם או גוף פרטי – הנקרא לגלות מידע שברשותו לגבי זהות לקוחותיו שבזמן הגלישה ציפו להיוותר אנונימיים.