בעולם העסקי של 2026, אבטחת מידע אינה עוד סוגיה טכנית המצויה באחריותם הבלעדית של אנשי הפיתוח והמחשוב. עם כניסתם לתוקף של התיקונים האחרונים לדירקטיבת NIS2 באירופה ופרסומו של תזכיר חוק הגנת הסייבר הלאומי (התשפ"ו-2026)[1] בישראל, האחריות המשפטית על אירועי סייבר עברה מחדר השרתים ישירות לשולחן הדירקטוריון.
בעשור האחרון עברה רגולציית הסייבר העולמית תהליך התבגרות מואץ. עבור חברות ישראליות הפועלות בזירה הבינלאומית, הבנת ציר הזמן הרגולטורי אינה עוד שאלה של "ציות טכני", אלא תנאי סף לשרידות עסקית ומשפטית. ראשיתו של התהליך בשנת 2016, עם אימוץ דירקטיבת NIS1[2]. דירקטיבה זו התמקדה ב"מפעילי שירותים חיוניים" (תשתיות לאומיות) והייתה וולונטרית במידה רבה עבור המגזר העסקי הרחב. ואולם, המפנה הדרמטי התרחש בשנת 2024 עם כניסתה לתוקף של דירקטיבת NIS2[3] שהרחיבה את תחולת הרגולציה ל-18 מגזרים שונים ובהם ייצור, מזון, ניהול פסולת ושירותים דיגיטליים, הטילה חובות דיווח נוקשות וקבעה כי הנהלת החברה נושאת באחריות ישירה לאימוץ אמצעי הגנה הולמים. למרות היותה חקיקה אירופית, השפעתה על המשק הישראלי קריטית: כל חברה ישראלית המספקת שירותים לאיחוד, פועלת בתחומיו או מהווה חוליה בשרשרת האספקה של גוף אירופי, מחויבת לעמוד בסטנדרטים אלו.
בינואר 2026, הכניס האיחוד האירופי שינויים משמעותיים ("חבילת הסייבר 2026"[4]) שנועדו להתמודד עם סיכונים גיאופוליטיים ומתקפות כופר. במקביל, בישראל, תזכיר חוק הגנת הסייבר משנת 2026 מטיל חובות דומות על גופים המוגדרים כ"ספקי שירותים דיגיטליים" ו"תשתיות חיוניות" ומבקש לחייב חברות לבצע בדיקת נאותות סייבר (Cyber Due Diligence) לכל ספק בשרשרת האספקה שלהן. ככל שחברה פועלת כספקית תוכנה או IT, סביר כי לקוחותיה ידרשו הוכחות לעמידה בתקני NIS2 כתנאי להתקשרות חוזית.
הרגולציה העדכנית דורשת גם דיווח בתוך 24 שעות על כל אירוע סייבר משמעותי, לרבות פירוט על תקיפות כופר, תוך חשיפה נרחבת של פעילות החברה בזמן משבר. מעבר לכך, לא ניתן עוד להאציל את האחריות באופן בלעדי למנהל אבטחת המידע (CISO) והמנהלים הבכירים מחויבים כעת לעבור הכשרות סייבר ולאשר באופן מפורש את תוכניות ההגנה הארגוניות. במידה ויתרחש אירוע סייבר ויימצא כי החברה לא השקיעה את המשאבים הנדרשים המשמעות עשוי להיות עיצומים כספיים אישיים על חברי הדירקטוריון והמנהלים, ואף השעיה מתפקידם. תזכיר החוק הישראלי אף הרחיב את היריעה: חברות פיתוח תוכנה, אחסון ענן וניהול מערכות IT המעסיקות מעל 50 עובדים או בעלות מחזור הגבוה מ-40 מיליון ש"ח, יסווגו כ"ארגון חיוני" הכפוף לפיקוח ישיר של מערך הסייבר ולאכיפה מחמירה.
כך, בעידן הרגולטורי של 2026 אבטחת סייבר חדלה מלהיות סוגיה טכנולוגית גרידא והפכה לאירוע ליבה של ניהול סיכונים משפטיים, שבו ייעוץ משפטי מומחה בשילוב עם ייעוץ סייבר מהווה את קו ההגנה הראשון של הארגון. מעבר לצורך האקוטי בליווי משפטי צמוד שיאפשר בניית "חומות הגנה" סביב הדירקטוריון ונושאי המשרה וימנע חשיפה לתביעות ואחריות אישית, חשוב להיערך מראש עם בדיקת נאותות סייבר של הארגון. בסופו של יום, השילוב בין מומחיות טכנולוגית להבנה משפטית מעמיקה הוא הדרך היחידה להקנות לארגון חזקת תקינות משפטית ולספק שקט נפשי למנהלים אל מול הרגולטור והשוק הגלובלי כאחד. יתרה מכך, חברה שלא תעשה זאת עלולה לגלות שאינה יכולה לעבוד מול חברות אירופאיות.
[1] תזכיר חוק הגנת הסייבר הלאומית, התשפ"ו-2026. פורסם להערות הציבור ב-22 בינואר 2026
[2] Directive (EU) 2016/1148 of the European Parliament and of the Council of 6 July 2016 concerning measures for a high common level of security of network and information systems across the Union.
[3] Directive (EU) 2022/2555 of the European Parliament and of the Council of 14 December 2022 on measures for a high common level of cybersecurity across the Union.
[4] Proposal for a Directive of the European Parliament and of the Council amending Directive (EU) 2022/2555 as regards simplification measures and administrative relief for small mid-caps (הוגש בינואר 2026).