האנונימיות, כך פסק בית המשפט המחוזי, אינה מעניקה "חסינות" למי שפרסם לשון הרע, וגבולות האנונימיות הם הגבולות המוכרים של חופש הביטוי, אך בה-בעת הזהיר בית המשפט מפני התוצא המצנן שעלול להיות לחשיפת זהותו של גולש, לאמור: הרתעת-יתר מלהתבטא ברשת האינטרנט פן תבוא בעקבות זאת תביעה משפטית. לכן סבר בית המשפט כי חשיפת זהותו של גולש שפרסם תגובית באינטרנט צריכה להיות מותנית בקיום "דבר מה נוסף". לעניין מהותו של "הדבר הנוסף" הציע בית המשפט מספר מבחנים גמישים ובלתי-ממצים שעניינם: תום-ליבו של מגיש התביעה; סיכויי התביעה; מהותו של הביטוי ומקומו ב"היררכיה" של חופש הביטוי; מיהותו של הנפגע מן הביטוי – האם הוא איש ציבור – וקיומו של עניין ציבורי בפרסום; עוצמתו של הביטוי הפוגע ופוטנציאל הפגיעה בתובע; היותו של הפרסום חד-פעמי או להבדיל – חוזר ונשנה, ומשך הזמן שבו הפרסום נמצא באתר; טיבו של האתר, הפורום או הבלוג שבו נעשה הפרסום, והקשר הדברים; משקלו של הפרסום בעיני הקורא הסביר; מידתיות – "על בית המשפט לבחון אם שכרו של הגילוי אינו יוצא בהפסדו, קרי, התועלת שתצמח מחשיפתו של הגולש לעומת הנזק שעלול להיגרם עקב החשיפה".
- בית המשפט המחוזי הוסיף והתווה מספר צעדים מקדימים שיש לנקוט בהם עובר לחשיפת זהותו של מפרסם אנונימי באינטרנט: מיצוי הניסיון לחשוף את המפרסם האנונימי, לרבות באמצעות פנייה דרך האתר שבו נעשה הפרסום המשמיץ; יידוע בכל דרך אפשרית של המפרסם האנונימי על הכוונה לחשוף את זהותו, ועל האפשרות הנתונה לו לפנות לבית המשפט במעמד צד אחד כדי להתנגד לחשיפה; ביצוע החשיפה בשלבים: "בשלב הראשון, יימסרו הפרטים לעיני בית המשפט בלבד. בית המשפט ימציא העתק התביעה והבקשה לנתבע שפרטיו נמסרו על ידי ספק הגישה בצירוף החלטה כי הוא רשאי בשלב זה להתנגד לחשיפת זהותו, במסגרת בקשה שבה יפרט את טעמי ההתנגדות. בית המשפט יהיה רשאי לעיין בבקשת ההתנגדות במעמד צד אחד, ואף לקיים דיון
--- סוף עמוד 670 ---
במעמד צד אחד, אם לפי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ואם מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט". בית המשפט הוסיף כי על התובע לשאת בכל ההוצאות הכרוכות באיתורו ובחשיפת זהותו של המפרסם, ולשם כך עליו להפקיד בקופת בית המשפט סכום שייקבע על ידי בית המשפט. בית המשפט הותיר בצריך עיון את השאלה אם קיימת חובה על מבקש החשיפה לפנות קודם לכן את הכותב האלמוני בדרישת-התנצלות.
- נקודה נוספת שבית המשפט קמא נתן עליה את דעתו היא הקושי הטכני הקיים לעיתים בכל הנוגע לחשיפת זהותו של המפרסם. זאת, הן משום שכתובת ה- IP אינה בהכרח כתובת קבועה המשמשת את הגולש אלא לעיתים מדובר ב- "IP דינאמי" המשמש בפרק זמן קצר מספר משתמשים; הן משום שכתובת ה- IP מזהה את המנוי-המשתמש (user) אך לא בהכרח את הכותב. כך למשל, אם המשתמש הוא משרד, לא בהכרח ניתן לזהות מיהו האדם המסוים שרשם את הפרסום המשמיץ. בית המשפט המחוזי הטעים אפוא כי גם סוגיה זו, והאפשרות שחשיפת שם המשתמש תוביל להליכי-זיהוי עוקבים ולפגיעה בפרטיות של גורמים שאין להם דבר עם הפרסום, צריכות להיות מובאות בחשבון במסגרת ההכרעה בבקשת החשיפה.
עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי חשיפת זהותם של גולשים-מפרסמים עולה כדי הפרת חובת הסודיות שהמשיבה חבה ללקוחותיה. המשיבה לא נדרשת "להלשין" על לקוחותיה – כך הבהיר בית המשפט – אלא כל שנדרש ממנה הוא לקיים צו של בית המשפט המורה לה לחשוף את זהותו של המשתמש. בית המשפט קבע כי אין לגזור מחובת הסודיות של ספקי הגישה כלפי לקוחותיהם, הכפופה להוראות הדין,חיסיון חדש עבור הגולשים באינטרנט.
- באשר למקרה שלפנינו: בית המשפט קבע כי הפרסומים נופלים ב"תפר" בין המישור הפרטי לבין המישור העסקי, וזאת לאור הזהות בין המבקש למשלח ידו. בית המשפט הוסיף כי הפרסומים נעשו באתר המציג עצמו כמוביל בתחום הבריאות, הכולל פורומים רבים ושרופאים משיבים בו לשאלות גולשים. לכן, כך נקבע, הקורא הסביר מייחס משקל לנאמר באתר זה. בית