(30.5.2005); ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ה' (15.9.2005); ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (13.11.2006)). אולם, המחוקק נתן ביטוי מסוים לשיקול זה בחריגים המיוחדים שנקבעו לעניין הגשת תביעות על-ידי מי שנפגעו בהיותן קטינות (ראו עוד: עניין משרד העבודה; חבקין, בעמ' 254), חריגים אשר אינם מתקיימים בענייננו. טענתן של התובעות לפיה בעניינן חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 העוסק בהארכת תקופת ההתיישנות בשל ליקוי נפשי, נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין ואין מקום לקבלה (השוו: ענייןמשרד העבודה, בפסקאות 27-26). אם כן, ניתן היה לדחות את תביעותיהן רק מן הטעם שלא חל בענייננו אחד מהחריגים האמורים, ואף לא חלים בו חריגים אחרים שקבועים בדיני ההתיישנות. אין באמור כדי להעיד או כדי לקבוע שהאירועים הנטענים על-ידי התובעות לא התרחשו, אלא רק להבהיר כי חלוף הזמן הקים מחסום דיוני לבירור תביעותיהן בערכאות השיפוטיות (ראו למשל: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 548-547 (2008)).
- אילו עמדו בפנינו רק תביעותיהן של שלוש המתלוננות ניתן היה לעצור את הדיון כאן וממילא הערעורים שהגישו היו נדחים. אולם, התביעה שכנגד שהגיש אורי, הנילון, מבוססת כל כולה על הטענה שהתלונות היו תלונות כזב שמטרתן הייתה לכתחילה לפגוע בו ולגרום לו נזק. על כן, אין מוצא מלהוסיף ולבחון את קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למהימנות גרסאותיהן של המתלוננות כולן לגופן.
ממצאי המהימנות: בין התרשמות בלתי אמצעית לבין שיטות שגויות של ניתוח והיסק
- בשלב זה, אני מבקשת לעבור מן הפרוזדור אל הטרקלין ולעסוק בעיקר: האם ניתן לסמוך את ידינו על ממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי, גם אם לאחר "דילול" ו"ניפוי" כפי שעשה חברי השופט עמית? בתחילתו של דבר, וגם בסופו, זהו שורש המחלוקת בינינו. אני סבורה שהסתמכות על חלק נכבד מקביעותיו של בית המשפט המחוזי אינה אפשרית, וכי למסקנה זו נודעת השפעה על התוצאה האופרטיבית בענייננו, ואפרט.
- פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס ברובו המוחלט על קביעות של מהימנות (מלבד ביחס להתיישנות תביעותיהן של שלוש מן המתלוננות). אלה הובילו אותו למסקנות נחרצות באשר לחוסר מהימנותן של המתלוננות, מסקנות שהובילו
--- סוף עמוד 86 ---