בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7426/14
ע"א 7474/14
ע"א 8119/14
לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט א' שהם
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערת בע"א 7426/14
והמשיבה 3 בע"א 7474/14:
פלונית
המערערות 3-1 בע"א 8119/14 והמשיבות 2-1 ו-5 בע"א 7474/14: 1. פלונית
2. פלונית
3. פלונית
המערערת שכנגד
והמשיבה 4 בע"א 7474/15:
פלונית
נ ג ד
המשיב בע"א 7426/14 ובע"א 8119/14 והמערער בע"א 7474/14:
עו"ד אורי דניאל
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 004057-05-10 שניתן ביום 14.09.2014 על ידי כבוד השופטת ד' גנות
תאריך הישיבה: ה' בטבת התשע"ו (17.12.2015)
בשם המערערת בע"א 7426/14 והמשיבה 3 בע"א 7474/14: עו"ד רוני אלוני-סדובניק
ועו"ד יצחק דוידוב
בשם המערערות 3-1 בע"א 8119/14 והמשיבות 2-1 ו-5 בע"א 7474/14: עו"ד עמוס ון-אמדן
ועו"ד שלומית הראל שוורץ
בשם המערערת שכנגד
והמשיבה 4 בע"א 7474/15:
עו"ד עידן פפר
ועו"ד אורטל לגזיאל
בשם המשיב בע"א 7426/14 ובע"א 8119/14 והמערער בע"א 7474/14: עו"ד סיני אליאס
ועו"ד מורן שטיבל
| פסק-דין
|
השופט י' עמית:
מספר נשים הגישו תלונות במשטרה ותביעות אזרחיות בטענה כי נאנסו, ובנוסף, פעלו בדרכים שונות להוקעתו של "האנס הסדרתי". בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' גנות) מצא כי מדובר בתלונות שווא שהוגשו בכוונת זדון, וחייב את המתלוננות-התובעות בפיצויים לטובתו של הנילון-הנתבע. על כך נסבים הערעורים המאוחדים שבפנינו.
רקע
- הצדדים לערעורים היו חברים בקבוצה סגורה ללימודי פילוסופיה, שבראשה עמדה המערערת 3 בע"א 8119/14 (להלן: ר"ש). הקבוצה התאפיינה ביחסי קרבה
--- סוף עמוד 5 ---
הדוקים ואינטנסיביים ובהיררכיה מסויימת בין חבריה, אך בית משפט קמא נמנע מלקבוע שמדובר בכת, וכך ננהג גם כאן. יצויין כי במסגרת הליך אחר, ניתן פסק דין שבו נדרש בית המשפט להרחיב בנושא מאפייניה של הקבוצה, וערעור על פסק דין זה עודנו תלוי ועומד (ת"א (מחוזי ת"א) 2114-08 שפיגל נ' שחם-רביצקי, [פורסם בנבו] בפרט בפסקה 48 (6.10.2015)).
המערער בע"א 7474/14, עו"ד במקצועו (להלן: אורי), עזב את הקבוצה בשלב מסויים. מספר שנים לאחר מכן התגלע סכסוך בינו לבין ר"ש ובן-זוגה, אבי, שהוביל בין היתר לפתיחת הליכים משפטיים. בתקופה זו הוגשו נגד אורי ארבע תלונות במשטרה בגין מספר מעשי אונס, שבוצעו במתלוננות, לטענתן, שנים קודם לכן. התלונות הוגשו על-ידי נשים שהיו חברות בקבוצה: המערערות 2-1 בע"א 8119/14 (להלן: ר' ו-ד'), המערערת שכנגד בע"א 7474/14 (להלן: ט'), והמערערת בע"א 7426/14 (להלן: מ') (להלן יחד: המתלוננות; ויחד עם ר"ש: המערערות). התלונות במשטרה נסגרו, אך המתלוננות (פרט ל-ט') נצמדו לגרסתן ונתנו לה ביטוי בערוצים נוספים: הגשת תביעות אזרחיות; פנייה ללשכת עורכי הדין; והפגנה מול לשכת עורכי-הדין ומול ביתו של אורי.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.9.2014 נדחו תביעותיהן הנזיקיות של ר', ד' ומ'. בית המשפט לא נתן אמון בגרסאותיהן, וקבע כי לא עלה בידן להוכיח את טענותיהן במאזן הסתברויות, מה גם שהתביעות התיישנו. יתרה מזאת, נקבע כי התלונות היו שקריות והוגשו בחוסר תום-לב מובהק, תוך הוצאת לשון הרע, ולפיכך התקבלה התביעה שכנגד והמערערות חוייבו בפיצויים לטובתו של אורי בסכום כולל של 1,300,000 ש"ח.
המסגרת העובדתית
- בלב המחלוקת בין הצדדים, נמצאים כמובן אירועי האונס הנטענים, ובכך נדון להלן בהרחבה וביחס לכל אירוע בנפרד. לצד זאת, האופן הכללי בו התפתחה הפרשה לממדיה הנוכחיים אינו שנוי במחלוקת, ועל מנת להקל על הבנת המסגרת העובדתית נתאר באופן כרונולוגי את האירועים המרכזיים:
--- סוף עמוד 6 ---
(-) אורי היה חבר בקבוצה סביב השנים 2003-1995. בחלקה הראשון של תקופה זו, עד לשנת 2000 או בסמוך לכך, אורי היה בקשר זוגי עם ד'; ובחלקה המאוחר של התקופה היה אורי בקשר זוגי עם ט'.
(-) בשלהי שנת 2005 נחתם הסכם פשרה שבמסגרתו שילמו ר"ש ואבי לאורי 90,000$ לסילוק כל הטענות ביניהם.
(-) בשנת 2008 שלח אורי לר"ש דרישת תשלום כספי, בשם מרשתו דאז, פנינה, שעזבה גם היא את הקבוצה.
(-) ביום 25.10.2009 הגישו ר"ש ואבי תלונה נגד אורי ללשכת עורכי הדין. התלונה נסובה סביב יחסי עו"ד-לקוח, ונגנזה ביום 26.5.2010.
(-) ביום 2.12.2009 הגישו ר"ש ואבי לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה כספית נגד אורי.
(-) שישה ימים לאחר מכן, ביום 8.12.2009, התלוננה ר' במשטרה כי אורי ניסה לאנוס אותה בשנת 2000. ביום 11.4.2010 ביקשה ר' "לתקן" את התלונה וטענה כי נאנסה על-ידי אורי.
(-) ביום 21.3.2010 הגיש אורי תביעה שכנגד לתביעתם הכספית של ר"ש ואבי.
(-) עשרה ימים לאחר מכן, ביום 31.3.2010, הגישה מ' תלונה במשטרה נגד אורי, בגין אונס שבוצע לטענתה בשנת 2001.
(-) ביום 18.4.2010 הגיעה ט' למשטרה ודיווחה כי אורי אנס אותה בשנת 1999.
(-) ביום 3.5.2010 הגישה ר' תביעה אזרחית נגד אורי בגין מעשה אונס, ובהמשך הגיש אורי תביעה שכנגד.
(-) ביום 27.6.2010 מסרה מ' לחוקרת המשטרתית דיווח על אירוע אונס נוסף, משנת 2002. באותו יום נערך עימות בין אורי לבין מ', ומיד לאחר מכן נחקרה מ' באזהרה בחשד למסירת הודעה כוזבת.
(-) ביום 9.11.2010 הודע לאורי על החלטת גורמי החקירה לגנוז את תיקי החקירה בתלונותיהן של ר', מ' וט', מחוסר ראיות. יצויין כי בהמשך הוגש ערר מטעם אחת המתלוננות, ומשההחלטה בעניין התעכבה, אף הוגשה עתירה שנדחתה (בג"ץ 3019/13 פלונית נ' פרקליטות המדינה [פורסם בנבו] (10.9.2013)).
(-) סביב חודש ינואר 2011 התגבשה במשרדו של יועץ התקשורת מוטי מורל תכנית שמטרתה לגרום לאורי "להפסיד במשפטים" ולאלץ אותו "להפסיק להטריד" את חברי הקבוצה. לצורך זה נערכה "תכנית הנאנסות", שבמסגרתה פורטו הצעדים שיש לנקוט לשם השגת היעדים. ר', מ' וד' היו שותפות לגיבוש התכנית.
--- סוף עמוד 7 ---
(-) ביום 15.5.2011 פנתה עו"ד אלוני-סדובניק, באת-כוחן של מ' וד' באותו זמן, ללשכת עורכי הדין ב"בקשה דחופה" להשעות את אורי מתפקידו בלשכה.
(-) ביום 6.6.2011 הגישה ד' תלונה במשטרה נגד אורי בגין מספר מעשי אונס.
(-) ביום 5.10.2011 הגישו מ' וד' תביעות נזיקיות נגד אורי לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
(-) במועד שלא הובהר, השתתפו ד', מ', וחברים נוספים בקבוצה בהפגנה מול לשכת עורכי הדין. בהפגנה זו הונפו שלטים שבהם נכתב "עו"ד אנס", "עו"ד, אנסת את הבת שלי!", "האנס האלים" וכיוצא בזה. בחלק מהשלטים נכללה הפנייה לדף פייסבוק בשם "עורך דין אנס", בו פורסמו במפורש שמו של אורי והטענות נגדו. הטענות נגד אורי פורסמו גם בדפים נוספים ברשת האינטרנט.
(-) ביום 16.5.2012 התייצבה ד' בכניסה לביתו של אורי ובידה שלט "בבניין זה מתגורר עו"ד אנס סדרתי!!!".
ע"א 8119/14 – ערעורן של ר', ד' ור"ש
- ערעורן של ר', ד' ור"ש נפתח בטענות לעניין שיעור הפיצויים שנפסקו לטובתו של אורי. נטען כי סכום הפיצוי שנפסק בגין "עוגמת נפש" הוא מופרז בעליל וסוטה במובהק מן הפסיקה המקובלת. בהמשך, נטען כי בפסק הדין מושא הערעור נמנע בית משפט קמא מלהתייחס למהימנותו של אורי למרות קשיים רבים שהתעוררו במהלך עדותו; כאשר מנגד, מהימנותן של ר' וד' נבחנה באופן המנוגד להלכות המקובלות בפסיקה בעניין עדותן של מתלוננות בעבירות מין. טענה נוספת בערעור נגעה למאפייני הקבוצה שאליה השתייכו הצדדים לפרשה, ולקביעה כי ר"ש שלטה בחברי הקבוצה. בערעור הוסבר בפירוט מדוע הקבוצה לא מתאפיינת ככת, ונטען כי שגה בית משפט קמא כאשר התייחס לפעילות הקבוצה באופן שלילי על בסיס השערות ועדויות שמיעה בלבד.
בעניינה של ר"ש: בפסק דינו של בית משפט קמא מבוססת אחריותה של ר"ש על כך שהיא שלטה בחברי הקבוצה והיתה לה השפעה על פעולותיהן של המתלוננות. בערעור נטען כי קביעה זו היא חסרת בסיס, וכי לא די בכך שר"ש לא הגישה תצהיר מטעמה על מנת להוביל לאימוץ גרסתו של אורי לגבי מעורבותה בפרשה. עוד נטען כי גם בהנחה שר"ש הורתה למתלוננות כיצד לפעול, עדיין לא הוכח שהיא ידעה שהתלונות אינן נכונות. לטענת המערערות, הותרת אחריותה של ר"ש על כנה תוביל
--- סוף עמוד 8 ---
לתוצאה חברתית בלתי רצויה כיוון שאנשים ימנעו מלעודד נפגעי עבירה להגיש תלונה במשטרה.
בעניינה של ר': נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר זקף לחובתה את השיהוי בתביעה ואת התפתחות גרסתה. עוד נטען, כי הסתירות עליהן הצביע בית משפט קמא בעדותה של ר' הן סתירות מדומות בלבד; כאשר מצד שני, עדותו של אורי היתה מתחמקת ובהיבטים שונים היא אף חיזקה את גרסתה של ר'. עוד נטען במסגרת הערעור כי היה מקום לאמץ את חוות דעתו של פרופ' אליצור, שאיבחן אצל ר' תסמונת פוסט-טראומטית שקשורה להכחשת אירוע האונס הנטען והדחקתו.
בעניינה של ד': נטען כי בניגוד להלכות המקובלות, בית משפט קמא נקט גישה דקדקנית ומחמירה בבחינת גרסתה. בין היתר, נטען כי העובדה שד' נשארה במערכת יחסים ארוכה עם אורי איננה פוגמת באפשרות להכיר בכך שהיא נאנסה. בערעור נתקפת קביעתו של בית משפט קמא לפיה אורי וד' נהגו לקיים יחסי מין אלימים בהסכמה, ונטען כי לא היה מקום להגיע למסקנה כזו כאשר אף אחד מהצדדים לא טען לכך (אורי שלל אלימות כלשהי וד' טענה שלא היתה הסכמה). טענה דומה נטענה לגבי האירוע בחוף מנדרין, שיוזכר בהמשך, לגביו דחה בית המשפט את גרסתו העובדתית של אורי ובכל זאת העדיף לקבוע כי התקיימו יחסי מין בהסכמה מלאה ולא מאונס.
המערערות הוסיפו וטענו כי חוות דעתם של המומחים מטעמן עדיפות על פני חוות דעתם של המומחים שהובאו מטעמו של אורי. לעניין התיישנות התביעות נטען כי נוכח העובדה שמדובר בזכרונות מודחקים, בנסיבות המקרה יש להחיל את סעיפים 8 ו-11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) ולהאריך את תקופת ההתיישנות.
ע"א 7426/14 – ערעורה של מ'
- במסגרת הערעור שהוגש מטעמה, חזרה מ' וטענה כי נאנסה על-ידי אורי וכי שגה בית משפט קמא באופן בו בחן את גרסתה ובמסקנה אליה הגיע. לטענתה של מ', כבישת העדות, התנהגותה ה"תמוהה" לכאורה לאחר האירועים, קשיי הזיכרון והסתירות ביחס לפרטי האירוע, כולם תופעות מוכרות בקרב נפגעי עבירות מין ולא היה מקום לזקוף אותם לחובתה. לצד הטענה לאינוס, המשיכה מ' לטעון כי יחסי המין שקיימה עם אורי נעשו במסגרת יחסי מרות וככל שייקבע כי הם נעשו בהסכמה, הרי
--- סוף עמוד 9 ---
שהיא הושגה במרמה. עוד נטען כי תביעתה של מ' לא התיישנה, בין היתר מכיוון שמ' "לקתה בהפרעה פוסט טראומתית בצורה כזו או אחרת המוכרת ברפואה אצל נפגעות עבירות מין".
מ' טענה נגד קבילות מסמכי "תכנית הנאנסות" ומכל מקום לשיטתה אין קשר בין התכנית לבין הגשת תלונתה. לשיטתה של מ', עומדת לה הגנת "אמת דיברתי" מפני שהיא "האמינה בתום ליבה, כי מצבה זהה לאלה של הבנות האחרות בקבוצה, ולכן האמינה בתום ליבה, בנכונות תלונתה לפיה המשיב אנס אותה". בנוסף טוענת מ' כי השתתפותה בהפגנה מול לשכת עורכי הדין, כמו גם הגשת התלונות למשטרה וללשכת עורכי הדין, אינן מהוות לשון הרע שכן נעשו בתום לב, מתוך אמונה כי אורי ביצע עבירות מין. לבסוף טענה מ' כי הפיצוי שנפסק לזכות אורי הוא מופרז וחריג, וכי הוא זכה בכפל פיצוי בגין אותו נזק, פעם תחת הכותרת "נזק בלתי ממוני" ופעם מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).
הערעור שכנגד בע"א 7474/14 – ערעורה של ט'
- חלקה של ט' בפרשה מתמצה בהגשת תלונה במשטרה, כשלטענתה, מלכתחילה היא רק רצתה למסור עדות ולא להגיש תלונה עצמאית אך לבסוף "נדחפה לכך". ט' לא הגישה תביעה אזרחית נגד אורי, והיא חוזרת וטוענת כי גרסתה לגבי האירוע עליו התלוננה היא גרסת אמת ולא מדובר בתלונת סרק. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע בנחרצות שלא מדובר באונס, מה גם שבהמשך פסק הדין צויין כי נותר ספק אם ניתן להגדיר את האירוע כאונס. הודגש בערעור כי אורי הסתפק בהכחשה כללית של האירוע ולא מסר גרסה עובדתית לגביו. לטענתה של ט', היא "נכנעה" בפני אורי כי הוא יותר חזק פיזית וכי באותה עת הוא היה המעסיק שלה. הוטעם כי התפתחותם של יחסי זוגיות אחרי האירוע לא שוללת את טענת האונס. עוד נטען כי ט' לא סיפרה לאיש על האירוע כיוון שעבדה אצל אורי, רצתה להשתלב בקבוצת הלימוד בה היה חבר, ורק לאחר התייעצות עם נציגי מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, בשנת 2010, והיא הבינה שחוותה אונס. בנוסף נטען בערעור כי תלונתה של ט' במשטרה חוסה תחת הגנת תום הלב, כיוון שהיא האמינה בנכונות התלונה ולא פרסמה אותה בכל דרך אחרת. לחלופין נטען בערעור לעניין גובה הפיצוי אותו חוייבה ט' לשלם לאורי. לבסוף נטען בערעורה של ט', כי אורי "גרר אותה" להליך לשווא, ולפיכך היא ביקשה להשית עליו את הוצאות משפטה.
--- סוף עמוד 10 ---
ע"א 7474/14 – ערעורו של אורי
- ערעורו של אורי מתמצה בטענה ספציפית לפיה היה מקום לחייב את המערערות בפיצויים עונשיים. לשיטתו, תוצאה זו מתחייבת מן הקביעה שהמערערות טפלו עליו עלילת שווא במטרה להכפיש את שמו ולאיים על חירותו. הודגש כי בנוסף לתלונות במשטרה ולתביעות האזרחיות שהוגשו, פעלו המערערות ליישם את "תכנית הנאנסות" שגובשה במשרדו של מוטי מורל, באמצעות הפגנות מול לשכת עורכי הדין ומול ביתו של אורי; פנייה שקרית ללשכת עורכי הדין; ופרסומים כוזבים באינטרנט בדבר היותו "אנס סדרתי". נטען בערעור כי המקרה הנוכחי הוא מקרה שנמנה במובהק על המקרים החריגים בהם ראוי להטיל פיצוי עונשי, מאחר שהמשיבות פעלו בזדון ובשיטתיות על מנת לפגוע באורי, ובתוך כך פגעו פגיעה רחבה במערכות אכיפת החוק והמשפט בכללותה בכך שניסו לעשות בהן שימוש לרעה. עוד נטען כי עלילת השווא צפויה לפגוע גם בנפגעי עבירות מין שיפנו בעתיד לרשויות ויזכו ליחס ספקני.
החלטות נוספות בשלב הערעור
- לאחר שניתן פסק הדין מושא הערעורים, נדרש בית משפט קמא לסוגיית איסור הפרסום. בהחלטה מיום 1.10.2014 נקבע כי צו איסור הפרסום המתייחס לתוכן התביעות ולזהות התובעות – יוסר, למעט בעניינה של ט'. בשלב הערעור נדרש לכך השופט נ' הנדל, אשר הורה בהחלטתו מיום 29.12.2014 על איסור פרסום זמני של פרטי הצדדים, עד למתן פסק דין בערעור.
בנוסף, המערערות הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתה מיום 5.1.2015, דחתה חברתי השופטת ד' ברק-ארז את הבקשה לעיכוב ביצוע בעניינה של ר"ש, והורתה כי בעניינן של יתר המערערות יעוכב תשלום הפיצויים למעט סכום של 100,000₪ כל אחת.
מטעמו של אורי הוגשה בקשה להוספת ראיה חדשה בשלב הערעור, שעניינה החלטת הפרקליטות לגבי שינוי עילת הסגירה של התלונות כנגדו. המערערות התנגדו לבקשה בטענה כי אינה רלוונטית, באשר רק פסק דין מרשיע בפלילים קביל כראיה במשפט אזרחי, ומקל וחומר שלא ניתן לקבל כראיה הודעה על שינוי עילת סגירת התיק.
--- סוף עמוד 11 ---
בהינתן שהראיה הנוספת לא הייתה בידיו של אורי בעת הדיון בבית משפט קמא, ואף לא בעת הגשת הערעור, מצאנו להתיר את הגשתה. כפי שעולה ממכתבה מיום 21.6.2015 של עו"ד רות ארז מנהלת המחלקה בפרקליטות מחוז ת"א-פלילי, כל ארבעת התיקים שנפתחו כנגד אורי, נגנזו בעילה של חוסר אשמה, חלף העילה של חוסר ראיות.