דיון והכרעה
- בטרם נצלול לנבכי הראיות אבקש לשרטט את המסגרת הכללית לדיון בערעורים. אקדים ואומר כי חלקים מסויימים בפסק דינו של בית משפט קמא אינם עולים בקנה אחד עם הלכות שנפסקו בבית משפט זה לגבי מתלוננות בעבירות מין. לצד זאת, מרבית המסקנות בפסק הדין הן יציבות ומבוססות. בין היתר, כזו היא הקביעה שמ', ר' וד' לא הוכיחו את רכיבי תביעתן נגד המערער במידת הצורך ואינן זכאיות לפיצוי, וכך גם הימנעותו של בית משפט קמא מפסיקת פיצויים עונשיים לטובתו של אורי. בסוגיות אלה לא הובא נימוק המצדיק את התערבותנו, ובדיון שנערך בפנינו התמקדו טענות הצדדים בסוגיות אחרות. השאלות העיקריות שנותרו ראויות לליבון הן אם אורי הצליח להוכיח את התביעה שכנגד במידה מספקת ואם יש מקום להתערבות בגובה הפיצוי שנפסק לטובתו. ברם, על מנת לספק תשובה לשאלות אלו יהיה עלינו לערוך בירור מעמיק של מסכת התלונות והתביעות. במסגרת הדיון נתמקד באירועים מושא התביעות ההדדיות, ונתעלם מטענות רבות מדי שמצאו את מקומן בכתבי הטענות על אף שאינן יכולות לתרום להכרעה.
בניגוד לנטען בחלק מן הערעורים, קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות בעיקרן על הערכת מהימנותם של העדים שנשמעו בפניו, כאשר במוקד המחלוקת ניצבות גרסאותיהם הקוטביות של הצדדים לערעורים. בנסיבות אלה, ההלכה לעניין מיעוט התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות – עומדת בתוקפה גם במקרה דנא. כידוע, העמדה המקובלת בפסיקה היא ש"כלל אי ההתערבות" של ערכאת הערעור בקביעות המבוססות על התרשמות ישירה מן העדים, זוכה למשנה תוקף כאשר מדובר בעדותם של נפגע ושל נאשם בעבירת מין, שכן "בנסיבות אלה, התרשמות באמצעות החושים וסימני האמת העולים במשפט, מקבלת חשיבות וערך מיוחדים" (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 39 (25.1.2007); להרחבה ולפירוט הגישות השונות בנושא, ראו ע"פ 4487/10 גלילי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 והאסמכתאות שם (6.11.2012)). כלל אי ההתערבות פועל כמובן לשני
--- סוף עמוד 12 ---
הכיוונים, הן כאשר הערכאה הדיונית מוצאת את עדותה של מתלוננת בעבירת מין כמהימנה והן כאשר העדות נמצאת בלתי מהימנה, כפי שאירע במקרה שבפנינו.
במקרה הנוכחי ראוי להוסיף הסתייגות מסויימת מכלל אי-ההתערבות, נוכח האדנים שעליהם ביסס בית משפט קמא את הערכת המהימנות של המשיבות. כפי שכבר נאמר, בנקודות מסויימות בית משפט קמא סטה מן הפרספקטיבה הראויה לבחינת עדויותיהם של מתלוננים בעבירות מין. כך, למשל, נאמר בפסק הדין כי: "התגובה הטבעית של אישה בגירה הנאנסת, הינה להגיש תלונה במשטרה ולשתף את קרוביה באשר אירע לה" (פסקה 41). אין בידי לקבל קביעה זו. נהפוך הוא, נפגעות רבות נמנעות מלהגיש תלונה במשטרה ונמנעות מלחשוף את הפגיעה. כפי שיפורט להלן, המציאות מלמדת כי אין תגובה אחידה לטראומה של פגיעה מינית, ותגובות כמו רגשות אשם או ניסיונות הדחקה הן תופעות מוכרות אשר אין לזקוף אותן לחובתו של הנפגע שעבר טראומה קשה. זוהי המציאות, ועל בסיסה נקבעה בפסיקה חוזרת ונשנית ההלכה כי ככלל, אין לזקוף לחובתה של מתלוננת את העובדה שהיא לא הגישה תלונה במשטרה באופן מיידי (ראו גם להלן, בפסקה 14).
יש ממש בטרוניותיהן של המערערות, בכך שלא לכל אורך הדרך צעד בית משפט קמא בנתיבים שהותוו בפסיקה, ולא תמיד נעשה שימוש ב"כלי העבודה" הראייתיים המתאימים למאטריה הייחודית של עבירות מין. במסגרת הדיון בערעור יהיה עלינו לבחון אם הקביעות בפסק דינו של בית משפט קמא עומדות בעינן גם כאשר נעשה שימוש ב"כלי העבודה" הנכונים, וכאשר העדויות נבחנות דרך העדשות המיוחדות שעוצבו בפסיקה לבחינת מהימנותם של מתלוננים בעבירות מין. יודגש כי הקושי האמור מתעורר רק לגבי עדויותיהן של המתלוננות, ואילו לגבי הערכת מהימנותם של עדים נוספים שנשמעו בבית משפט קמא – אינני רואה טעם כלשהו להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. בפרט הדברים אמורים ביחס לעדויותיהם של חברי הקבוצה שהובאו לעדות בניסיון לחזק את גרסאותיהן של המתלוננות, ובית המשפט לא התרשם מהם לחיוב.
בהקשר זה יש להוסיף, כי בחלק מן הערעורים ביקשו המתלוננות להשוות את המקרה הנוכחי למקרה של תלונות על עבירות מין במשפחה, או לעבירות מין בקטינים, או לעבירות מין בקטינים במשפחה. אין בידי לקבל את הטענה. בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.10.2010) (להלן: עניין פלוני) ציינתי כי "ניתן להצביע על 'היררכיה' של קושי בקביעת ממצאי מהימנות ועובדה. במדרגה הראשונה ניצבות
--- סוף עמוד 13 ---
העבירות 'הרגילות', מעליהן עבירות המין לסוגיהן השונים, ומעליהן עבירות מין במשפחה" (שם, פסקה 91). המדרג המתואר משקף מאפיינים שונים שבאים לידי ביטוי בקטגוריות שונות של מקרים, ואין הצדקה לטשטש את הקטגוריות ולדחוק את עניינן של המתלוננות ל"מדרגה" שהן אינן מתאימות אליה. הטענה בדבר מערכת יחסים היררכית ואף "מעין משפחתית" שנהגה בין חברי הקבוצה, איננה מספיקה על מנת לשנות את נקודת המבט השיפוטית ולבחון את גרסאותיהן של המתלוננות באספקלריה של עבירות מין בקטינים במשפחה. בדומה, גם אם נניח שבתקופות מסויימות זכה אורי למעמד נכבד בקבוצה, עדיין אין בכך כדי להשוות את יחסיו עם המתלוננות ליחסי הורה-ילד או בדומה לכך. להסרת ספק אבהיר כי אין בסיס להשוואה בין המקרה דנא לבין המקרה שנדון בע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בו נפגעו קטינות על-ידי חבר קרוב של אביהן (21.12.2013)).
והערה נוספת לגבי מדיניות ההתערבות: כידוע, לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בבואה להכריע בין חוות דעתם של המומחים שהעידו בפניה, ולאמץ או לדחות חלקים מתוכן. ככלל, שופטי ערכאת הערעור אינם נוהגים להתערב בקביעות מעין אלה (ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 261 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר ובפסקה 333 לחוות דעתי (23.12.2015)), וכך גם במקרה הנוכחי, בו לא מצאתי צידוק לסטות מן השורה.
דרכי ההוכחה בעבירות מין – מאפיינים ייחודיים ו"מובלעת ראייתית"
- נוכח דברים שנאמרו בפסק-דינו של בית משפט קמא, ראיתי מקום לחזור על קווי המתאר של המסגרת הנורמטיבית המתאימה לצורך הוכחת עבירות מין. מלאכת ההוכחה של עבירות אלה כרוכה פעמים רבות במורכבות מיוחדת. להבדיל מעבירות אחרות, הדיון בעבירות מין מצריך במקרים רבים הידרשות לשאלה אם אכן נעברה עבירה (corpus delicti) להבדיל משאלת זיהויו של מבצע העבירה. בנוסף, מטבע הדברים, רוב עבירות המין מתבצעות בסתר, בנוכחות הפוגע והנפגע בלבד. על כן, הרשעה בעבירות מין תלויה פעמים רבות במהימנות שיעניק בית המשפט למתלונן מחד גיסא ולנאשם מאידך גיסא, בבחינת "מילה נגד מילה". בכך לא תם הקושי, שכן עבירות מין מתאפיינות גם בכך שהן נוטות להותיר אצל הקורבן חותם בדמות רגשות שליליים עזים ובהם חשש, אשמה ובושה. האירוע עצמו הוא טראומטי ויש לכך השלכות על אופן התנהגותו ותפקודו של נפגע העבירה "בזמן אמת" ועל יכולתו לתאר את האירוע
--- סוף עמוד 14 ---
בדיעבד, כאשר במקרים לא מעטים האירוע נותן את אותותיו בדפוסי התנהגותו של נפגע העבירה גם בחלוף זמן רב.
בעניין פלוני סקרתי את ההלכות שנקבעו בעניין המאפיינים הייחודיים של קביעת ממצאי מהימנות בעבירות מין, וכאן אזכיר את תמצית הדברים הרלוונטיים לענייננו:
"במצב הדברים הרגיל, בית המשפט 'מדקדק' בסתירות ובאי דיוקים בדברי העדים שהופיעו בפניו, וידועה האמירה ש'אלוקים נמצא בפרטים הקטנים'. אך בעבירות מין הגישה היא שונה, בית המשפט לא מצפה מהקורבנות להיות 'מכשיר דיוק אוטומטי' [...]
אין לצפות כי מי שהיה רך בשנים במועד האירועים הטראומטיים יוכל ליתן תמונה בהירה ומדוייקת של האירועים [...] לכך יש להוסיף את המצב הנפשי המיוחד של קורבן העבירה [...] כל אלה יכולים להביא לידי בלבול, אי דיוק, וחוסר עקביות בעדויות נפגעי עבירות מין. לכן, יש ובית המשפט מסתפק בגרעין האמת שבגרסת המתלונן [...] לעיתים בגרעין הקשה בלבד של הגרסה [...] ולעיתים בגרעין הקשה של הגרסה למרות שקרים בוטים של המתלוננת [...]
בית המשפט מודע לכך שהגרסאות הראשונות של קורבנות עבירות מין הן לעיתים לקוניות, חושפות טפח ומסתירות טפחיים [...] הכלל הוא שאין בחשיפה ההדרגתית של הדברים כדי לפגום במהימנות ובאמינות של קורבן העבירה [...]
בתי המשפט הכירו בכך שיש ק"ן טעמים בגינם קורבן העבירה בוחר לכבוש את עדותו, לעיתים למשך שנים רבות. זאת, הן בשל סיבות חיצוניות כמו פחד ולחץ סביבתי, חשש מפני היחשפות לציבור וחשש מפני הקושי הכרוך בהליכי החקירה והמשפט [...] והן בשל סיבות פנימיות כמו תחושות אשמה, קלון, בושה, מבוכה, עלבון, דחייה, רתיעה פנימית ולעיתים, אף אי הבנה של הקורבן כי נעשו בו דברים אסורים [...]
בתי המשפט הכירו בכך שהתנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת תמיד להימדד באמות מידה רציונאליות למתבונן מן החוץ [...] כך, לדוגמה, בניגוד 'להיגיון' של המתבונן מן הצד, קורבן העבירה עשוי להמשיך לחיות את חייו במחיצת התוקף ולעיתים אף להפגין כלפיו חיבה ולחפש את קרבתו [...]" (שם, פס' 90-82; ההדגשות במקור).
כפי שהבהרתי בעניין פלוני, בבסיסן של הלכות אלה לא עומד הרצון להעניק "הנחה" לנפגעי עבירות מין ולא הנמכה של הרף הראייתי הנדרש לשם הרשעתם של
--- סוף עמוד 15 ---
עברייני מין, אלא הכרה במציאות החיים. מציאות זו מלמדת כי במקרים לא מעטים נפגעי עבירות מין מגיבים בצורה "לא רציונלית" לתקיפה (למשל, קפיאה במקום או השארות בקרבת הפוגע); מתקשים למסור עדות סדורה על האירוע בו הותקפו; או מחליטים לכבוש את עדותם ולא ממהרים להתלונן. בנסיבות מסויימות, יש נפגעי מין שממשיכים להתנהג כרגיל בלי להחצין את הטראומה שעברו. ההכרה בתופעות אלה היא שהובילה ליצירת ההלכות הייחודיות, אשר ניתן לתאר אותן כ"מובלעת ראייתית". על המורכבות הגלומה ביישום ההלכות ועל מידת הזהירות הנחוצה במלאכה זו, עמד השופט דנציגר:
"אומר בכנות כי טרונייתו של בא-כוח המערער לפיה כל 'חור' בעדות המתלוננת בעבירות מין בא על פתרונו, בעוד שכל פגם בעדותו של הנאשם זוכה ליחס מחמיר לכאורה, מובנת לי. זה הרושם שעשוי להתקבל מעיון בחלק מפסקי הדין העוסקים בעבירות מין. ברם, ההלכות הנזכרות לא הגיחו לעולם בחלל ריק. הן שואבות את הצדקתן מתוך ניסיון החיים המצטבר בכל הקשור בעבירות מין והשלכותיהן על הנפגע או הנפגעת. הן נועדו להקל על בית המשפט להתאים את בחינת המהימנות למאפייניו הייחודיים של העד כנפגע עבירת מין, ככל שישנם מאפיינים כאלו באותו המקרה. תכליתן לאפשר הערכה מדויקת יותר ושלמה של מהימנות העדים, שתאפשר ירידה אמיתית לחקר האמת – היא לב-לבו של ההליך הפלילי. לולא האפשרות להשתמש בהן, אין לכחד כי במקרים רבים יצא אדם אשם זכאי בדינו.
במובן זה – ובמובן זה בלבד – קיים שוני ביחסו של בית המשפט להערכת מהימנותם של הנאשם והמתלונן או המתלוננת, כאשר עסקינן בעבירות מין. ברם, השוני בגישת בית המשפט מקורו בצורך לברר אם יכולתו של המתלונן לתת עדות מוגבלת בשל החוויה הטראומטית שעבר והחותם שהותירה עליו, ולא על מנת ליצור חוסר איזון בין הצדדים ולהעמיד את הנאשם בעמדת נחיתות מובנית. לצד זאת, אבהיר כי מובן שאין להחיל את ההלכות הנזכרות בצורה אוטומטית בכל מקרה ומקרה שבו נדונה תקיפה מינית והדבר תלוי בנסיבותיו של המקרה. כבכל תיק שבו הוא נדרש לקבוע ממצאי מהימנות ועובדה, אמור בית המשפט לבחון ולהעריך את מהימנותה של העדות בכלים העומדים לרשותו, לרבות ראיות חיצוניות לאותה העדות, ככל שישנן. צבר ההלכות שלעיל הוא רק אחד מן הכלים העומדים לרשות השופטוהשימוש בו ראוי שייעשה בצורה מושכלת וזהירה ביותר, הכל בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו" (ע"פ 7880/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 36 (11.05.2015) (להלן: ע"פ 7880/13)).
--- סוף עמוד 16 ---
- ההלכות שנמנו מונעות מעברייני מין לחמוק מאימת הדין בשל קשיי ההוכחה, אך בד בבד, אותה "מובלעת ראייתית" דורשת יישום זהיר ורגיש. אין מדובר בכללים גורפים שבכוחם לגבור על כל פגם בעדות ולייחס מהימנות לכל מתלונן, אלא בכללים שנוצרו על רקע הכרה במציאות מורכבת ונועדו לסייע בחשיפת האמת העובדתית. אף שנאמרו בהקשר שונה מעט, יפים לענייננו דבריה של השופטת ברון:
"טענת המערערת להיותה קורבן אונס כפול אינה יכולה לשמש 'נוסחת קסם' המבטלת כל סתירה או אי דיוק שנתגלו בעדותה. תכליתה של ההלכה שנתגבשה בפסיקה בנוגע לאופן שבו נבחנת עדותו של קורבן עבירות מין, היא להתאים את בדיקת המהימנות של העד למאפיינים היחודיים שלו כנפגע עבירת מין. המשמעות היא שהכללים הראיתיים היחודיים לעדות כזו יחולו רק כאשר השימוש בהם משרת הערכה נכונה ושלמה יותר של מהימנות העד. לא מדובר אפוא במעמד עדיף שניתן לעדותו של נפגע עבירת מין על פני עדויות או ראיות אחרות – אלא בכלי שנועד לסייע בידי בית המשפט, במקרים המתאימים, בחקר האמת" (ע"פ 9020/14 מזרחי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (9.7.2015)).
ואכן, בהיעדר מהימנות בסיסית לליבת גרסתו של המתלונן בעבירת מין, לא תועיל לו גם הגישה הגמישה ביותר לדיני הראיות. כדברי השופט ג'ובראן: "על השופט לבחון האם בעדותו של מתלונן בעבירות מין, על אף ההנחות הראייתיות המסוימות להן הוא זוכה – עדין ניצב גרעין של אמת, או סיפור ברור ויציב שיש בו בכדי לתאר את הטראומה הקשה שהייתה מנת חלקו" (ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 31 (25.11.2010)). לדברים אלה אני מבקש להצטרף, ולהדגיש כי רשימת ההלכות עשויה לאפשר התגברות על מכשולים ראייתיים רבים, אשר במצב הדברים הרגיל יעמדו לרועץ בפני עֵד המשמיע את גרסתו. כל זאת מותנה בכך שבית המשפט מצליח לזהות בדבריו של המתלונן גרסה מגובשת העומדת בפני עצמה. אין בכוחן של ההלכות להקנות למתלונן עדיפות אפריורית על פני הצד השני, ולסייע ביצירת מהימנות בסיסית, יש מאין, במקום שהיא לא עולה מתוך גרסתו של המתלונן עצמו. ההלכות הראייתיות הייחודיות בעבירות מין דומות ל"ארגז כלים" המסייע לשיפוץ, לייצוב ולביצור פגמים במבנה קיים, אך לא ניתן להפוך אותן לחומרי בנייה שמהם מורכב המבנה עצמו.
מן הכלל אל הפרט
--- סוף עמוד 17 ---
- עד כה חזרתי על ההלכות המקובלות במישור העקרוני. על בסיס הנחות יסוד אלה נבחן את תלונותיהן הפרטניות של המתלוננות בפרשה, כאשר בהמשך תובא התייחסות קונקרטית נוספת להלכות הרלוונטיות, אך תחילה נבחן את הפרשה במבט ממעוף הציפור, שבנסיבות העניין יש לו חשיבות רבה.