ראשית, כאמור, המובלעת הראייתית אין משמעה כי בשום מקרה אין לזקוף לחובתו של מתלונן בעבירת מין את כבישת העדות, את הסתירות הפנימיות בגרסה, את תגובתו לאירוע, או את התפתחות הגרסה. המשמעות היא כי בית המשפט יהיה רגיש לכך שתופעות אלה הן נפוצות ומוסברות, ויתחשב בכך בבואו להחליט אם ליתן להן משקל. כפי שכבר הובהר, אין מדובר בכללים גורפים אלא בהלכות שיש ליישמן בכל מקרה לגופו, ולכן בהחלט ייתכנו מקרים שבהם בית המשפט יתרשם, בין היתר על סמך תופעות אלה, כי עדותו של המתלונן אינה מהימנה דיה. כזה הוא המקרה הנוכחי, שבו בית המשפט דחה את גרסאותיהן של התובעות כבלתי מהימנות, בין היתר, על סמך תופעות שבהקשרים אחרים לא תהיה להן השפעה על הערכת מהימנותו של מתלונן בעבירות מין.
שנית, כאמור בעניין פלוני, אין מקום לפסול עדות של מתלונן או מתלוננת בעבירת מין רק בשל היותה עדות כבושה או מתפתחת, בשל קיומן של סתירות מסויימות או בשל התנהגות "לא רציונאלית" בזמן האירוע או אחריו. ייתכן גם שרק בחלוף הזמן יתברר לנפגע העבירה כי בוצעה בו עבירת מין, ייתכן אונס במסגרת קשר זוגי, וייתכן שנפגע עבירת מין לא ייתן ביטוי חיצוני לטראומה שעברה עליו וימשיך לשדר "עסקים כרגיל". כל אלה מאפיינים אפשריים של פגיעות מיניות ומשקפים תגובות מוכרות בקרב נפגעים. גם התופעה של מתלוננת אחת "הסוחפת" אחריה מתלוננות אחרות, שלא העזו קודם לכן להתלונן מסיבות שונות, אף היא מוכרת במקומותינו, והיא כשלעצמה, אינה גורעת ממהימנות מתלוננות, לעיתים אף נהפוך הוא.
ואולם, במקרה דנן ניתן לומר בהכללה כי בטענותיהן של כל המתלוננות ניתן למצוא את כל המאפיינים הללו או כמעט את כולם. כלומר, על מנת שנוכל ליתן אמון בגרסאותיהן של המתלוננות עלינו להניח לטובתן שכל המאפיינים החריגים נקבצו ובאו לידי ביטוי בפרשה זו. נוסיף לכך את קיומם של מניע פסול מובהק ותזמון מעורר חשד, ונגיע למסקנה כי לא מדובר במקרה שגרתי אלא מתגבש הכרח לבחון את
--- סוף עמוד 18 ---
טענותיהן של המתלוננות בשבע עיניים, ועל אחת כמה וכמה כאשר דפוס זהה מתגלה אצל מספר מתלוננות שונות שהשתייכו לאותה קבוצה חברתית סגורה ומצומצמת, וטענות דומות נשמעות מפיהן.
אמחיש בטבלה להלן את "המקבץ" החריג עד-מאוד במקרה שבפנינו:
| סתירות | כבישת עדות | לא סיפרה לאף אחד | התנהגות "לא רציונאלית" | גרסה
מתפתחת |
חוסר מודעות לעבירה | תזמון התלונה ומניע זר | |
| ר' | V | V | ?* | V** | V | V | V |
| ד' | V | V | V | V*** | X | V | V |
| מ' | V | V | V | V | V | ?**** | V |
| ט' | V | V | V | V*** | ? | V | V |
* טוענת כי סיפרה לא"ש.
** הזמנת אורי לחתונה.
*** שנים של מערכת יחסים.
**** "חשבתי שאני אשמה".
בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.11.2011) התבטאה השופטת (כתארה אז) נאור, כי: "כל שופט שנזדמן לו לשבת לדין בתיקי אונס רבים מגלה עד מהרה כי ישנן התנהגויות המאפיינות תלונות של חלק מהמתלוננות בעבירות כאלה. מתלוננות שונות שאין ביניהן שום קשר של זמן ומקום מתארות, כשחות לפי תומן, אותן תגובות. לא נמנה כאן דוגמאות כדי לא לספק 'קטלוג' לתלונות שווא, אך הדברים ידועים" (שם, בפסקה 128). למגינת הלב, יש יסוד לחשש כי בענייננו המערערות אכן עשו שימוש לרעה באותו "קטלוג" לשם עלילת שווא, ובכך עשו "שירות דב", בלשון המעטה, לנפגעות עבירות מין. הלכה למעשה, קבלת גרסתן של המתלוננות משמעה כי כל תלונה המייחסת עבירת מין לאדם אחר, היא בלתי ניתנת להפרכה וחלילה לנו להגיע למצב זה (וראו אריאל סלטו "כשאת אומרת שאמרת: לא! עדות מתלוננות בתיקי 'אינוס היכרות' –אמרה שאינה ניתנת להפרכה" הפרקליט נג 141 (2014)).
- הערה כללית אחרונה: הדיון בפרשה סובב סביב עבירות שמקורן בדין הפלילי, אך יש לזכור ולהזכיר שההליכים שבפנינו הם הליכים אזרחיים, על כל המשתמע מכך.
--- סוף עמוד 19 ---
בין היתר, תביעותיהן של ר', מ' וד', התבססו באופן טבעי על עוולת התקיפה לצד עוולות נוספות. הצדדים לא טענו לעניין החפיפה בין רכיבי העוולה האזרחית של תקיפה לבין יסודות עבירת האינוס ועבירות מין אחרות, ואף אני לא אדרש לכך.
מכאן נעבור לבחון באופן פרטני כל אחת מהתלונות שהוגשו במשטרה. לאחר מכן נעבור לבחון את הבסיס הראייתי והמשפטי לתביעה שכנגד, לרבות בעניינה של ר"ש, ולבסוף נתייחס לשאלת הפיצויים.
(1) ר'
- ר' טענה כי אורי אנס אותה בשנת 2000, לאחר שהסיעה אותו ברכבה. לדבריה, לבקשתו של אורי נסעו השניים לגבעה שוממת על מנת לשוחח, וכאשר אורי החל לשלב בשיחה תכנים מיניים היא נרתעה ונכנסה למכוניתה הקטנה (מסוג דייהטסו שרייד). על פי גרסתה של ר', אורי נכנס למכונית, התיישב לצידה, גבר עליה במאבק פיזי אלים, הפשיט אותה, הושיב אותה עליו כשגבה מופנה אליו, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. ברגע שאורי הרפה מעט, היא הצליחה לקום מעליו ולדחוף אותו אל מחוץ לרכב, ואז נעלה את הדלתות ונמלטה מן המקום.
תלונתה של ר' במשטרה הוגשה ביום 8.12.2009, לאחר שחלפו תשע שנים ממועד האירוע. פנייתה הראשונה של ר' למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית נעשתה ביום 19.9.2009. ר' טענה כי היא הדחיקה את האירוע במשך שנים ולא היה לו כל זכר בתודעתה. לאחר כתשע שנים היא נזכרה בניסיון האונס, ובחודש אפריל 20100 נזכרה שנאנסה.
גרסתו של אורי שונה בתכלית, ולדבריו השניים ישבו ושוחחו ברכב מתחת לביתו, במקום הומה אדם, ובסיום השיחה נפרדו בנשיקה.
- אין בידי לקבל את גרסתה של ר', ואני סבור כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי מדובר בתביעת סרק. במטרה להכריע בין הגרסאות, יש לבחון את מהימנותה של כל אחת מהגרסאות כשהיא עומדת בפני עצמה, וכן את אופן השתלבותה במכלול האירועים שאינם שנויים במחלוקת. בית משפט קמא קבע כי ר' "בלתי אמינה בעליל ואיננה דוברת אמת", ולא הרחיב לגבי הערכת מהימנות גרסתו של אורי. בשלב הערעור אין בידי כלים לקבוע קביעות מהימנות בעניינו של אורי, אך נוכח התרשמותו
--- סוף עמוד 20 ---
הישירה של בית משפט קמא ומן הטעמים שיפורטו להלן, מקובל עליי כי גרסתה של ר' לוקה בכשלים מהותיים ואין ליתן בה אמון כלשהו.
ראשית, לעניין כבישת העדות במשך תשע שנים. ככר הובהר שכאשר מדובר בעבירות מין, במקרים רבים יימצא הסבר מספק לכבישת העדות, תוך הכרה בקושי הרגשי והנפשי הנלווה להגשת תלונה, אשר למרבה הצער כרוכה לעיתים גם בתשלום מחיר אישי לא קל מצד המתלונן דווקא. הלכה מושרשת היא כי "כבישת התלונה על ידי הקורבן לא תיזקף לחובתו, כל אימת שנמצא לה הסבר המניח את הדעת. הטעם לכך נעוץ בהבנה כי נפגעי תקיפה מינית, קטינים ומי שנפגעו על ידי קרוב משפחה בפרט, עשויים להשתהות זמן רב עד לחשיפת הפגיעה בשל גורמים פסיכולוגיים וחברתיים, המקשים עליהם להתמודד עם האירוע ועם תוצאותיו" (ע"פ 7880/13, פסקה 36; ע"פ 5808/14 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (7.10.2015); ע"פ 5768/10 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (8.6.2015)). ואולם, הסבריה של ר' לכבישת עדותה אינם סבירים, ובמקום שיספקו מענה לקושי הם מערערים את מהימנותה.
ההסבר העיקרי של ר' לכבישת עדותה הוא שאירוע האונס הודחק מתודעתה והיא כלל לא זכרה אותו במשך השנים שחלפו. סוגיית "הזכרונות המודחקים" נדונה בהרחבה במקרים הרלוונטיים (ראו: עניין פלוני, פסקאות 129-110; ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 101-96 (21.11.2011); ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 86-82, 104 (10.9.2014); ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 27 (5.6.2013)), תוך הדגשה כי טענות בדבר שיכחון מתמשך של אירוע טראומטי צריכות להיבחן בזהירות יתרה. במקרים המוזכרים, נדונו תלונות על עבירות מין קשות שבוצעו בקטינים על-ידי פוגע מתוך התא המשפחתי, ולא בכדי. השיח המחקרי, הטיפולי והמשפטי סביב תופעה זו מתמקד בילדים שעברו פגיעה מינית או חוו חוויה טראומטית מטלטלת מצידו של בן משפחה סמכותי. מכאן ועד לאימוץ טענתה של ר' בדבר שיכחון של אירוע אונס שחוותה בגיל מבוגר – המרחק רב. המומחה מטעמו של אורי, ד"ר פלשמן, ציין בחוות דעתו כי לא ידוע לו על מקרה דומה בספרות העולמית למקרה הנטען. אף המומחה מטעמה של ר', פרופ' אליצור, לא הביע עמדה נחרצת בנושא, והודה שלא ידוע לו על מקרה שבו שלוש נשים בוגרות המשתייכות לאותה קבוצה שכחו אירוע טראומטי מסויים ונזכרו בו לאחר שנים. צר לי לקבוע כי טענתה של ר', כביכול סבלה מאמנזיה מוחלטת, מהווה ניצול לרעה ושימוש לא מושכל בעליל של ההלכות הנוגעות לאותם מקרים נדירים של "זכרונות מודחקים".
--- סוף עמוד 21 ---
זאת ועוד, גם מתוך דבריה של ר' עצמה ניתן ללמוד כי היא לא שכחה את האירוע. בהודעתה במשטרה, בדבריה לפרופ' אליצור, ואף בבית המשפט, אמרה ר' כי הסיבה שבגללה נמנעה מלהגיש תלונה היתה החשש שלה מפני אורי ולא מחמת שיכחה. ייתכן שניתן היה ליישב את הסתירה בין שני ההסברים בכך שתגובתה המיידית של ר' היתה פחד להתלונן ורק בהמשך היא הדחיקה ושכחה, אך ר' לא טענה זאת, מה גם שבכך לא מסתיימות הסתירות. לדבריה של ר', בעקבות אירוע האונס היא דחתה את חתונתה המתוכננת ואף שקלה לבטל אותה, וזאת על אף שלדבריה היא לא זכרה שעברה אונס. כשהתבקשה להסביר זאת ענתה: "מן הסתם הרגשתי בגוף שלי את מה שעברתי ולא רציתי להתחתן". בנוסף, ר' טענה בתצהירה שהזמינה את אורי לחתונתה, שהתקיימה לבסוף בשנת 2001, כי "כבר לא היה בתודעתי כל זכר לאירוע האונס שהודחק לחלוטין"; אך במועד אחר היא העידה ש"הוא הוזמן מכיוון שידענו שמוטב לנו להזמין אותו". גם לגבי הסיבה שבעטיה לא סיפרה לבן-זוגה על החוויה הטראומטית, מסרה ר' הסברים שונים: מחד גיסא – "החלטתי שאני לא נוגעת בזה. לא רציתי לזכור שזה היה. זו היתה בושה מאד גדולה", ומאידך גיסא – "זה היה מודחק ברמה כזאת שזה כלא היה".
בית משפט קמא קבע באופן פוזיטיבי ונחרץ כי ר' "לא הדחיקה ואף לא שכחה את האירוע לו היא טוענת". הדברים מקובלים עליי, וכיוון שכך אף לא אדרש לבחון את גרסתה על-פי הפרמטרים שנקבעו לעניין זכרונות מודחקים. המסקנה היא כי מהימנותה של ר' נפגמה, לאו דווקא בגלל כבישת העדות אלא בעיקר בגלל ניסיונותיה לספק לשיהוי של שנים ארוכות הסברים סותרים ובלתי-אמינים בעליל.
הערה נוספת לגבי סוגיית הזיכרון של ר', רלוונטית גם למתלוננות נוספות. בערעורה של ר' נטען: "איש לא טען ולא ניסה להוכיח אובדן זיכרון 'מוחלט' של ר' ו'שיחזורו' במועד מאוחר יותר. הטענה היא לדיסוציאציה, הכחשה והדחקה". גם בערעורה של מ' נטען כי בית משפט קמא לא דייק בהבחנה בין שיכחון להדחקה, כשלטענתה היא לא שכחה את האירוע אלא רק הדחיקה אותו. המונח "הדחקה" הוא מונח גמיש הניתן לפירוש בדרכים שונות. במובן היומיומי ניתן לומר כי אדם "מדחיק" באופן תדיר מחשבות לא נעימות שעולות במחשבתו. במובן אחר, קליני יותר, "הדחקה" היא "מנגנון הגנה 'המעלים' מן המודעות, באופן סלקטיבי ובלתי מודע, זיכרונות מאיימים הקשורים בחוויה טראומטית" (עניין פלוני, פסקה 112). מגרסאותיהן העובדתיות ומטענותיהן המשפטיות של המערערות, ברי כי בגרסה
--- סוף עמוד 22 ---
שהציגו לבית משפט קמא הן התכוונו להדחקה במובן השני, היינו היעלמות האירוע מן התודעה באופן שלא מאפשר להכרה המודעת גישה לזיכרון האירוע. כך למשל נאמר בתצהירה של ר': "גרעין ההדחקה התמוסס אל תוך הבנה מזעזעת אשר הפכה את קרבי, כי הייתי קורבן לאונס מצד אותו אדם, שהוא הנתבע. לפתע כל התסמינים והחרדות קבלו הסברים, לכל חולי, קושי והתנהגות ניתנו מילים, גושפנקא". משמעותה של טענה זו היא למעשה – שיכחון מוחלט של האירוע עד למועד שבו "צף" הזיכרון, ובנימוק זה השתמשו המערערות בניסיון להתגבר על מחסום ההתיישנות. רק כעת, בשלב הערעור, חזרו בהן המערערות מהטענה ל"שיכחון" מוחלט, תוך שהן מייחסות לבית משפט קמא אי הבנה, כביכול לא ירד לסוף דעתן.
- גם האופן שבו מתארת ר' את היזכרותה באירוע, בשני שלבים לפחות, מעורר תמיהה. ראשית, מועד ה"היזכרויות" אינו מקרי. תלונתה של ר' במשטרה על ניסיון אונס הוגשה ימים ספורים לאחר שהחל הסכסוך המשפטי בין ר"ש לאורי, והפעם הראשונה שבה ר' סיפרה על אונס היתה זמן קצר לפני הגשת התביעה האזרחית מטעמה. לגבי שני התזמונים הללו, ר' אישרה שלא מדובר בצירוף מקרים. בעת הגשת התלונה במשטרה הוסיפה ר' מיוזמתה: "כשהחברים שלי [ר"ש ואבי – י"ע] סיפרו לי על התביעה זה שוב הציף רגשות ונתן לי הרגשה של רצון לנקות את הסיטואציה הזאת איתי. נתן לי רצון להוציא את זה לאור. כל השנים האלו יש לי פחד ממנו". בבית המשפט התבקשה ר' להסביר את דבריה, וענתה: "עצם הידיעה שתובעים או שמתייחסים או שמזלזלים בשני אנשים מאד מאד יקרים לי הציף אצלי משהו, כן, כי אני חושבת שנכנס שם רשע מאד גדול [...] זה משהו שערער מאד את עולמם, את עולמי גם, זהו [...] הסיפור הזה הציף אצלי איזה סוג של רגש, זיכרון של מה שאני חוויתי [...] חלק מהגילויים שלי וחלק מהתמונות שנפתחו וחלק מהזכרונות שעלו זה דברים שהם קשורים לזה, בהחלט" (עמ' 42-40). יובהר כי קיומו של אינטרס זר מובהק להגשת תלונה במשטרה, איננו מפריך כשלעצמו את אמיתות הגרסה, אך הוא עשוי להצריך בדיקה קפדנית וזהירה, בעיקר כאשר התלונה נשמעת לראשונה לאחר שחלפו שנים ארוכות.
בכך לא הסתיימו הסבריה של ר' לגבי היזכרותה באירוע, והיא טענה גם שזיכרון האירוע עלה לתודעתה לראשונה במהלך טיפול "פסיכותרפויטי" שעברה אצל לילי, חברת הקבוצה. הטיפולים אצל לילי נמשכו לאורך שנת 2008, כלומר שנה לפני הגשת התלונה, ור' לא הצליחה להסביר את פער הזמנים. לילי לא הובאה לעדות, לא
--- סוף עמוד 23 ---
הגישה תצהיר, והיא קשורה גם לתהליך ההיזכרות שתיארה מ' באירוע שבו נאנסה, לטענתה.
לאחר הגשת התלונה במשטרה, ר' נחקרה באופן מפורט ואף השתתפה בעימות עם אורי, כשהיא ממשיכה לדבוק בגרסת נסיון האונס. לטענתה, רק לאחר יותר משנה, כאשר התיישבה להעלות על הכתב את האירועים לקראת הגשת תביעה אזרחית, היא נזכרה כי למעשה עברה אונס. במילותיה של ר': "ישבתי, כתבתי, ותוך כדי הקלדה קפצה לי תמונה שלא היתה שם קודם וראיתי את אורי דניאל מושך אותי, שם אותי על הגוף שלו, מחדיר את איבר מינו ומחזיק אותי ככה בחזה. זה ככה אז קרה. זה לא היה שם קודם [...] כשכתבתי את הכל זה היה סוג של ריכוז מאד ספציפי שפשוט ממש נגלתה לי תמונה, כמו נפתח חלון, זה דבר שהיה, זו האמת שלי". גם אם בנסיבות אחרות ניתן היה לקבל את התזמון של ה"היזכרויות" הללו כתופעה טבעית, הרי שבשים לב לקשיים האמורים ולאלה שיפורטו להלן, גם עניין זה מעורר סימני שאלה לגבי מידת האותנטיות בגרסתה של ר'.