פסק דין
בין שתי חברות נכרת הסכם לשיתוף פעולה, במסגרתו מונה מנהל אחת החברות למנהל תפעולי של החברה האחרת, על מנת לאפשר המשך פעולתה בזמן שמנהלה שוהה בחוץ לארץ. כששב המנהל לישראל פעל מיידית להפסקת ההתקשרות, ובין שתי החברות נכרת הסכם לפירוק שיתוף הפעולה. תביעותיהן ההדדיות של שתי החברות - התביעה והתביעה שכנגד - יידונו בפסק דין זה.
כללי
1. בין התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: ריתוכים), שהינה חברה לביצוע עבודות מתכת וריתוך, אשר אלכסנדר רוטקובסקי (להלן: רוטקובסקי) הוא מנהלה ובעל מניותיה היחיד, לבין הנתבעת מס' 1 והתובעת שכנגד מס' 1 (להלן: ניט), שהינה חברה לניהול פרויקטים, אשר הנתבע מס' 2 והתובע שכנגד מס' 2 (להלן: אוזן) הינו מנהלה ובעל מניותיה היחיד, נכרת ביום 2.9.2013 הסכם שכותרתו "הסכם לשיתוף פעולה" (להלן: ההסכם הראשון), ובו נקבע כי הצדדים לו מעוניינים לשתף פעולה, לאור העובדה שרוטקובסקי ייעדר מהארץ לתקופות ארוכות, וכי אוזן ימונה כמנהל תפעולי של ריתוכים.
כשמונה חדשים לאחר מכן, ביום 19.5.2014, נחתם בין ריתוכים וניט "הסכם פירוק שיתוף פעולה" (להלן: ההסכם השני), בו נקבע שאוזן יחדל באופן מיידי להפעיל את ריתוכים ולהיות מורשה חתימה שלה, ובו הן הצהירו כי אין להן כל טענות כספיות ומשפטיות זו כלפי זו.
בגין פעולות שונות שבוצעו על-ידי ניט ואוזן בתקופה שבין שני ההסכמים הגישה נגדם ריתוכים תביעה בסך 408,304 ₪, אשר בכתב התביעה המתוקן הועמדה על סך 453,304 ₪, ועל-פי הודעת בא-כוחה של ריתוכים (במהלך ישיבת ההוכחות) - צומצמה לסך 239,152 ₪. ריתוכים ביססה את כתב התביעה המתוקן על עילות תביעה רבות, אולם בסיכומים בכתב שהגיש בא-כוחה נטען רק לקיום עילות חוזיות של הפרת ההסכם הראשון ובטלות ההסכם השני לאור פגמים (טעות והטעיה) בכריתתו.
ניט ואוזן הגישו נגד ריתוכים תביעה שכנגד בסך 200,000 ₪. הם ביססו תביעתם על עילה חוזית של הפרת ההסכם הראשון ועל עילות נזיקיות של גזל ותרמית ואף תיאור כוזב, על-פי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.
תביעת ריתוכים
2. בכתב התביעה המתוקן פרטה ריתוכים את המעשים שלטענתה בוצעו על-ידי ניט ואוזן בתקופה שבין שני ההסכמים:
(1) תשלומים בסכום כולל של 84,165 ₪ בגין עבודות שבוצעו על-ידי עובדי ריתוכים שולמו ישירות לקופת ניט;
(2) משכו 146,121 ₪ מחשבונה של ריתוכים אליהם ואל צדדים שלישיים שלא לטובת ריתוכים;
(3) פעלו לחיוב כרטיס האשראי של ריתוכים בסך כולל של 46,086 ₪ כתשלומים לצדדים שלישיים, שלא בטובתה של ריתוכים;
(4) עשו שימוש פרטי בשיקים של ריתוכים בסך כולל של 31,931 ₪;
(5) משכו 45,000 ₪ מחשבון ריתוכים לצרכיו האישיים של אוזן לאחר פעולת תרמית שנכרכה בניכיון שיק שנמשך על חשבונה של ניט וחולל;
כמו-כן צוין כי בהסכם השני הודו ניט ואוזן כי משכו מריתוכים סך כולל של 81,908 ₪. עוד נטען בכתב התביעה המתוקן כי יש לבטל את סעיף ויתור הטענות ההדדי בהסכם השני, מאחר ומתקיימות לגביו עילות ביטול של הטעיה וטעות; כי ההסכם השני כולו הינו בטל, מאחר ולא קוים על-ידי ניט ואוזן ויש לראותו כהסכם שנזנח; כי הסכם זה בוטל בעצם הגשת התביעה עוד בטרם החלו הצדדים לקיים את חיוביהם על-פיו (וכי, לאור ההלכה בע"א 367/83 מ. בן שושן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' רמות גזית בע"מ, פ"ד לט(1) 633 (1985) מתייתר הצורך במשלוח הודעת ביטול); כי משגילה רוטקובסקי את הפרות ההסכם הראשון, הוא ביקש להביא הסכם זה לידי סיום; וכי לריתוכים עילת תביעה נגד אוזן באופן אישי, לאור מהותו של ההסכם הראשון וההתחייבויות האישיות שנטל על עצמו אוזן ושפורטו באותו הסכם.
3. ניט ואוזן לא הגישו כתב הגנה מתוקן לאחר שריתוכים הגישה כתב תביעה מתוקן, והסתפקו בכתב ההגנה המקורי, בו הועלו הטיעונים הבאים: (1) הוכחשה הטענה כי שולמו לקופת ניט תשלומים בגין עבודות שבוצעו על-ידי עובדי ריתוכים, ונטען כי העבודות שנעשו עבור מזמיני עבודה שציינה ריתוכים בכתב התביעה - בחלקן לא כללו עבודות ריתוך, בחלקן לא בוצעו עבור לקוחות ריתוכים אלא עבור לקוחות ניט ובחלקן לא בוצעו כלל; (2) הוכחשה הטענה שנמשכו שלא כדין כספים מחשבון הבנק של ריתוכים. נטען שהכספים נמשכו לתשלומי משכורות לעובדי ריתוכים, לטיפול שיניים לרוטקובסקי (על-פי הוראתו) ולהשכרת רכב למטרות עבודה; (3) בנוגע לטענה על משיכות באמצעות כרטיס אשראי של ריתוכים ושיקים שנמשכו על חשבונה, נטען שמרבית הסכומים הוצאו לצרוך הוצאות שוטפות של ריתוכים והוצאות נוספות לצרכים בסיסיים, כגון מזון לעובדיה; (4) אשר לטענת ריתוכים, לפיה בהסכם השני הודו ניט ואוזן כי משכו 81,908 ₪, הם טענו כי העבירו לריתוכים חשבוניות כאמור בסעיף 5 להסכם השני, בסכום שהיווה חלק מההוצאות השוטפות של ניט, ובגין אותן חשבוניות קיבלה ריתוכים זיכוי מס. עוד נטען בכתב ההגנה כי יש לסלק על הסף את התביעה כולה לאור סעיף ויתור הטענות ההדדי שבהסכם השני, ולסלקה נגד אוזן מאחר ואין הוא צד להסכמים האמורים, מאחר ופעל כאורגן של ניט ואין לו אחריות אישית למעשיה. נטען אף שאין מקום לטענות שעניינן בתקופה שקדמה לחתימה על ההסכם השני, מאחר ועובר לחתימה עליו ידעה ריתוכים, או יכולה הייתה לדעת, על חיסרון הכיס לו היא טוענת. לא הועלו כל טענות הגנה המתייחסות לטענות ריתוכים בנוגע לביטול ההסכם השני, כולו או חלקו, מאחר וטענות אלו הועלו לראשונה בכתב התביעה המתוקן, שלאחריו לא הוגש כתב הגנה מתוקן.
סעיף ויתור על טענות בהסכם השני
4. בסעיף 2 להסכם השני ("הסכם פירוק שיתוף פעולה") נקבע:
"שני הצדדים מסכימים ביניהם כי אין להם כל טענות שהם כלפי הצד השני ומתחייבים האחד כלפי השני - לרבות מר ניב אוזן באופן אישי ומר אלכס רוטקובסקי באופן אישי - כי אין להם כל טענות משפטיות ו/או כספיות האחד כנגד השני".
ובסעיף 5 להסכם נקבע:
"צד ב' (ניט - א"ג) ומר ניב אוזן מאשרים כי במהלך תקופת שיתוף הפעולה ביניהם הם משכו מצד א' משיכות כספיות במזומן ו/או בכרטיס אשראי בסך 81,908 ₪, ומתחייבים להמציא לצד א' חשבונית מס מתאריך 19.5.2014 ובפרטים לרשום עבור החזרי הוצאות ומשיכות וניהול העסק ושכר מנהל. בנוסף, צד א' (ריתוכים - א"ג) מאשר כי קיבל ומשך את מלוא תמורת החשבונית הזו מצד א' ואין לו כל דרישה כספית כלשהי לפירעון חשבונית זו מצד א'".
5. בכתב התביעה המקורי טענה ריתוכים כי משגילה רוטקובסקי את הפרות הרבות של ההסכם הראשון שביצעו ניט ואוזן, הוא ביקש להביא את ההסכם לידי סיום, וביום 19.5.2014 חתמו הצדדים על ההסכם השני. ניט ואוזן הגישו בקשה לדחייה על הסף של התביעה, לאור סעיף ויתור על טענות בהסכם השני, ובהחלטתי מיום 26.4.2015 דחיתי בקשה זו, ואיפשרתי לריתוכים לתקן את כתב התביעה "על מנת לרפא את הפגם של היעדר עילה על-פי כתב התביעה הנוכחי" (פסקה 13 לאותה החלטה). בעקבות זאת, הגישה ריתוכים כתב תביעה מתוקן, ובו טענה לקיומן של שתיים מעילות ביטול חוזה הקבועות בפרק ב' בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) - טעות והטעיה, כעילות לביטולו (רק) של סעיף 2 להסכם השני, הוא סעיף ויתור על טענות. בסעיפים 15-18 לכתב התביעה המתוקן תוארה, לראשונה, גרסה עובדתית שנועדה לבסס את הטיעון המשפטי לצורך ביטול סעיף 2 האמור. נטען שההסכם השני נחתם בחלוף יומיים משובו של רוטקובסקי לארץ, בטרם התבררו מלוא העובדות ובטרם נודע לריתוכים היקף מעשה המרמה והתרמית של אוזן; כי ההסכם נוסח על-ידי רואה-חשבון לניאדו ובמסגרתו לא פורטו מלוא האירועים אשר קדמו להסכם ונפקותם; כי ההסכם נחתם בחיפזון ובלחץ רב "לגמור הכל", מבלי שניתן לריתוכים להיוועץ בעורך-דין מטעמה שיעמוד על ההקשר של ויתור טענות; כי קודם לחתימת ההסכם לא גילו ניט ואוזן את המידע האמין על מעשיהם, והסתירו מריתוכים שמעבר להתחשבנות המוצהרת בהסכם הם נהגו בכספי ריתוכים שלא כדין ובניגוד להסכם הראשון; וכי ריתוכים ורוטקובסקי הוטעו והולכו שולל לחשוב כי הסכום שהוסכם עליו בהסכם השני מהווה את כל המגיע לריתוכים, בשעה שהיה זה בערך רבע מהסכומים שהם לקחו לכיסם.
כנזכר לעיל, על אף שכתב התביעה המתוקן כלל טענות משפטיות חדשות ותוספת לגרסה העובדתית, לא הגישו ניט ואוזן כתב הגנה מתוקן. לאי-הגשת כתב הגנה לכתב תביעה מתוקן ישנה משמעות משפטית, הגלומה בתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לכאורה, באי-הגשת כתב הגנה מתוקן די היה כדי להוביל לקבלת טענות ריתוכים בנוגע לקיומן של שתי עילות הביטול - טעות והטעיה - בנוגע לסעיף ויתור על טענות שבהסכם השני. מאחר ומדובר על טענה של התובעת שאינה טענה לגבי סכום קצוב, אלא טענה משפטית הנגזרת ממסכת עובדתית מסוימת, די בכך כדי להוות "טעם מיוחד" לדרישה מריתוכים להוכיח טענות אלו. (למשמעות של אי-הגשת כתב הגנה לכתב תביעה מתוקן, ראו ת"א (מחוזי י-ם) 1496/97 בנק ירושלים בע"מ נ' עזבון לוין, פסקה 49 (פורסם בנבו, 11.12.2003)). ודוקו: משלא הוגש כתב הגנה מתוקן, מנועים ניט ואוזן להתכחש לגרסה העובדתית שהועלתה בסעיפים 18-15 לכתב התביעה המתוקן, אולם על ריתוכים להוכיח כי אותן עובדות מקימות עילות ביטול של טעות והטעיה. עניין ההכרה בעובדות החדשות שתוארו על-ידי ריתוכים לראשונה בכתב התביעה המתוקן מחייב הבהרה: האמירה כי ההסכם השני נוסח על-ידי רואה-חשבון לניאדו הינה עובדה שרואים אותה כאילו הוכחה. כמוה אף האמירה שההסכם נחתם בחלוף יומיים משובו של רוטקובסקי לישראל. אולם האמירה שקודם לחתימה על ההסכם לא גילו ניט ואוזן מידע אמין על מעשים שלא כדין שנעשו על-ידיהם אינה עובדה המוכיחה את אותם מעשים שלא כדין, מאחר והינה הצהרה כללית נעדרת פירוט, אשר לא ניתן ללמוד מתוכה על אילו מעשים מדובר. כך אף האמירה שרוטוקוסבקי הוטעה לחשוב שהסכום שננקב בסעיף 5 להסכם משקף את מלוא הסכום המגיע לריתוכים על אף ששיקף רק רבע מהסכום המגיע איננה בגדר עובדה המצביעה על אופן ההטעיה המיוחסת לניט ולאוזן. לסיכום סוגיה זו: על ריתוכים להוכיח את טענותיה לגבי טעות והטעיה, אולם משלא הוגש כתב הגנה מתוקן היא פטורה מהצורך להוכיח את העובדות להן טענה בסעיפים 18-15 לכתב התביעה המתוקן. ועובדות - ככל שנטענו כעובדות קונקרטיות ולא כהצהרות כלליות נטולות פרטים, באצטלה עובדתית.
6. בסעיפים 39-34 לכתב התביעה המתוקן הובהר כי הטעות וההטעיה מקנות לריתוכים את הזכות לבטל את סעיף 2 להסכם השני. בצטטו מהספרות המשפטית, טען בא-כוח ריתוכים בסיכומיו בכתב כי על הטוען לביטול הסכמה חוזית עקב טעות (קרי, לביטול סעיף ויתור על טענות) להראות כי התקשרותו נבעה מטעות, כי הטעות צריכה להיות יסודית לפי מבחן אובייקטיבי, כי אלמלא הטעות הוא לא היה מתקשר בחוזה וכי הטעות הייתה ידועה לצד השני או שהיה עליו לדעת עליה.
אולם האמנם נפלה "טעות" המאפשרת ביטול סעיף מסוים בהסכם השני ? "טעות" בדיני החוזים הינה הערכה שגויה של מציאות הדברים לאמיתה, דהיינו - קיום פער בין המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעת הצדדים ובין מציאות הדברים כהוויתה (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817, 840 (2003); דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 666-662 (2003)). אולם טעות בכדאיות העסקה אינה מקימה עילה לביטול חוזה מחמת טעות (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). בע"א 7920/13 כרמל נ' טלמון (פורסם בנבו, 29.2.2016) (להלן: עניין כרמל) הובהר כי בשאלה מהי טעות בכדאיות העסקה אימץ בית המשפט העליון את תיאורית הסיכון, לפיה טעות בכדאיות העסקה היא טעות שבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא, ועליה אין הוא רשאי להסתמך בטענה כי דין החוזה להתבטל בעילה של טעות. לדעת המלומד דניאל פרידמן, טעות בכדאיות העסקה הינה טעות שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על-פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסוים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך (ראו דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 459). (על אימוץ הפרשנות של המלומד פרידמן ראו גם: ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513, 527 (1994)). בעמ' 741 בספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 668 (1992), אליו הפנה בית המשפט בעניין כרמל, נכתב:
"מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו".
בע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד אמסטר (פורסם בנבו, 7.3.2013) נקבע:
"דיני הטעות במשפטנו הם דיספוזיטיביים (שלו, בעמ' 280), ובמסגרתם קיימת דוקטרינה של חלוקת סיכונים, לפיה יכול שהצדדים לחוזה יסכימו, במפורש או מכללא, כי אחד מהם (או שניהם) ייטול על עצמו את הסיכון להתרחשותה של טעות, וכי במקרה כזה לא תקום לו זכות שימוש בברירת ביטול החוזה. במקרים כגון דא, הסכמה מפורשת או משתמעת לוויתור על טענת הטעות, כפוגמת בקשר החוזי הרצוני, מהווה חלק מן החוזה ומחייבת את הצדדים".
7. על מנת לסווג טעות כטעות הפוגמת בכריתת ההסכם ומצדיקה ביטולו, לעומת טעות שאינה אלא טעות בכדאיות העסקה, עלינו לבחון את תנאי ההסכם והנסיבות האופפות אותו, כדי לחלץ תשובה לשאלה מהו הסיכון שנטל על עצמו מי מהצדדים (עניין כרמל). בענייננו, העובדות שנטענו בכתב התביעה המתוקן, בתצהירו של רוטקובסקי ובדבריו בחקירה הנגדית מספקות את התשובה. בסעיף 13 לכתב התביעה המתוקן צוין כי משגילה רוטקובסקי את הפרות ההסכם הראשון הרבות שביצעו ניט ואוזן, הוא ביקש להביא את ההסכם לידי סיום. משמע, ריתוכים ידעה על ההפרות הרבות של ההסכם הראשון עוד בטרם נכרת ההסכם השני. בסעיף 10 לתצהירו של רוטקובסקי נכתב: