דיון והכרעה
א. העובדות הדרושות להכרעתנו
7. בפרק זה נקבע את העובדות הדרושות להכרעתנו, וזה יהא הילוך הדיון: בפרקי המשנה שבו נסקור וננתח את הראיות העיקריות. לאחר מכן, בסופו של הפרק, נציג את מכלול קביעותנו העובדתיות.
א(1) הזכות להודעה מוקדמת בחוזה העבודה
8. בסעיף 17 לחוזה העבודה הוסכם כך:
"א. כל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את עבודתו של העובד בחברה בכל עת וללא הנמקה, בתנאי שימסור לצד השני הודעה מוקדמת בכתב על כך. תקופת ההודעה המוקדמת היא 30 יום לכל שנה קלנדרית לעבודתו של העובד בחברה עד למקסימום של 90 יום.
ב. החברה רשאית לוותר על עבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת או בחלק ממנה ותשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בעד יתרת התקופה סכום חד פעמי מבלי שיתרת התקופה תחשב כתקופת עבודה לכל דבר ועניין ומבלי שתמורת ההודעה המוקדמת תשא הטבות סוציאליות כלשהן. [...]".
9. כאמור, אין מחלוקת כי בשים לב לתקופת עבודתה, הייתה התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת 90 ימים, ובהתאם לכך נקבע מועד סיום העסקתה ליום 11/03/15.
א(2) מה היו נסיבות מתן ההודעה המוקדמת?
10. כאמור, החלטת הפיטורים, ובגדרה ההודעה המוקדמת, נמסרה לתובעת ביום 10/12/14.
11. בתצהירה הודתה התובעת כי בהתאם להודעה המוקדמת שנמסרה לה היא נדרשה להמשיך את עבודתה "בהתאם להוראות הממונים". אלא שלצד זאת, היא העלתה שתי טענות נוספות:
א. באותה עת היא ביקשה ממר קוניא הארכה של תקופת ההודעה המוקדמת ב-3 חודשים נוספים, ומר קוניא הבטיח שיחזיר לה תשובה;
ב. באותה עת מר קוניא אמר לה שאחרי שתבצע חפיפה אין צורך שתגיע יותר לעבודה.
12. טענות נוספות אלו של התובעת אין בידנו לקבל, ולו בשל היעדר הוכחה. המדובר בטענות בעל פה, שלא נתמכו אלא בעדות יחידה של התובעת, ושאינן מתיישבות עם הכתוב בהודעה המוקדמת. בנוסף, הטענה הראשונה אינה מעלה או מורידה לצורך ההכרעה בתביעה.
13. אשר לטענתה השנייה של התובעת (לפיה מר קוניא פטר אותה כבר מלכתחילה מהגעה למקום העבודה) –
א. ראשית, הטענה אינה מתיישבת עם לשון ההודעה המוקדמת ממנה עולה בבירור, כי במועד שבו ניתנה – 10/12/14 - הנתבעת הייתה מעוניינת בקיום יחסי העבודה, ובעבודת התובעת עד תום תקופת ההודעה המוקדמת – דהיינו עד ליום 11/03/15. נזכיר את שנכתב שם: "עד תאריך זה (11/03/15 – ו.ש.) עליך להמשיך את עבודתך בהתאם להוראות הממונים. במידה ותבחרי לא להגיע נאלץ לקזז ימים אלה בעת עריכת גמר החשבון.".
ב. שנית, טענה זו של התובעת נחלשת נוכח האמור בסעיף 12 לתצהירה, שם ציינה כי סיכמה "את הדברים מול מר קוניא במייל ביום 16.12.14...". אילו היה ממש בטענת התובעת שלפיה מר קוניא אמר לה שאין צורך שתגיע יותר לעבודה וגו', אזי מצופה היה למצוא באותה "הודעת סיכום" מצד התובעת תיעוד לכך. חלף זאת, באותה הודעת דוא"ל מיום 10/12/14 מופיעה בקשה מצד התובעת שלא להגיע לעבודה, ללא כל ציון כי כך סוכם קודם לכן, תוך שהתובעת מבקשת להיפגש עם מר קוניא. בדומה לכך, גם בהודעת הדוא"ל שהתובעת טענה כי שלחה למר קוניא ביום 18/12/14, אין עדות לכך שבאותו שלב מר קוניא פטר את התובעת מהגעה למקום העבודה.
ג. שלישית, הטענה אינה מתיישבת עם גרסת מר קוניא – אליה נתייחס בהמשך ושאותה מצאנו משכנעת – שלפיה הנתבעת הייתה זקוקה לתובעת במהלך ההודעה המוקדמת. גרסה זו של מר קוניא מתחזקת נוכח העובדה כי שמירה על יחסי העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת הייתה כרוכה בהוצאה כספית ניכרת לנתבעת: תשלום מלוא זכויות התובעת במהלכה, להבדיל מתשלום תמורת הודעה מוקדמת. ונעיר כי מעיון בחוזה העסקת התובעת, יש לומר כי הפער בין החלופות האמורות אינו זניח.