ב(2) הפסקת התשלומים אינה נוגדת את חוזה העבודה
46. תחילה נציין, כי טענת התובעת שלפיה הפסקת התשלומים נוגדת את חוזה העבודה נותרה כללית ולא מנומקת עד תום ההליך. ככל שהתובעת טענה להפרה של חוזה העבודה היה עליה להציג טיעון מפורט, וכזה לא ניתן היה למצוא גם בסיכומיה.
47. מכל מקום, נראה לנו, כי את תגובת הנתבעת משלהי חודש פברואר 2015, ניתן לנתח לפי שני מבנים משפטיים (לפחות) - שניהם מובילים לכך שהתובעת אינה זכאית לסעדים להם עתרה בכתב התביעה.
ב(2)(א) בתקופה 26/01/15 – 11/03/15 התובעת הפרה את חובתה להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת; כנובע מכך הנתבעת הייתה פטורה מלקיים את חובתה לשלם לתובעת שכר ויתר הזכויות השוטפות.
48. כאמור, כנגד חובת הנתבעת לשלם לתובעת שכר משך כל תקופת ההודעה המוקדמת, עמדה חובת התובעת להתייצב במקום העבודה ולעבוד, והחל מיום 25/12/14 - להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת. כפי שקבענו לעיל, החל מיום 26/01/15 התובעת הפרה את חובתה האמורה להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת. לדעתנו, ההפרה דנא, אינה שונה מהותית מסיטואציה בה מעסיק מוסר לעובד הודעה מוקדמת ודורש מן העובד להגיע לעבודה, אך העובד לא מקיים את חובתו [ראו: ע"ע 142/08 כרמלה שולמן – טעם וצבע קייטרינג (2002) בע"מ (08/07/10)].
49. כפי שכבר הסברנו לעיל, היאחזות התובעת בכך שנענתה לקריאות שהיו בפועל (השיבה לפניות טלפוניות והתייצבה בעבודה פעמים ספורות כשהתבקשה לעשות כן) - אינה גורעת ממסקנתנו האמורה בדבר הפרה מצדה.
ודוק, התחייבות התובעת הייתה לשהות בכוננות, חומר הראיות מצביע על כך שהפרה חובה זו, והתובעת לא עשתה מאמץ להראות אחרת. ודוק: כשם שלא הייתה נשמעת טענת המעסיקה כי התובעת אינה זכאית לשכר מלא, כיוון שלא היו קריאות; הרי גם לא תישמע טענת התובעת שלפיה היא זכאית לגמול בעד כוננות, משום שנענתה למספר קריאות, הגם שהתברר כי בעיקר הדברים לא הייתה בכוננות.
יצויין כי ניתן היה לשקול לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכר בעד הפעמים בהן עמדה לרשות הנתבעת בפועל, במהלך התקופה שמיום 26/01/15. אלא שסעד כזה לא התבקש, ממילא לא נומק ולא הוכחו יסודות עובדתיים הכרחיים לדיון בו.
50. זה, אולי המקום לציין כי מקובלת עלינו טענת הנתבעת שלפיה התובעת גם הפרה את חובתה, הקבועה בסעיף 3.ה. לחוזה העבודה, הוסכם כך:
"3. כל עוד מועסק העובד בחברה, מתחייב העובד: [...].
ה. לא לעסוק, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, בשום עבודה נוספת אלא אם קיבל לכך הסכמה בכתב ומראש מאת החברה ובכפיפות לתנאי אותה הסכמה (אם בכלל). בבקשתו לקבל הסכמת החברה לעבודה נוספת כלשהי יפרט העובד את מקום העבודה, טיבה, משך הזמן שיידרש לביצועה, תקופת עיסוקו בה וכל הפרטים האחרים שיידרשו על ידי החברה. בס"ק זה המונח 'עבודה נוספת' משמעו: עבודה, מטרה, תפקיד או עיסוק אחר כלשהו שאינם במסגרת העסקתו של העובד על ידי החברה."
במקרה דנא – בו התחייבה התובעת להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת, ובו זמנית ביקשה להתקשר עם מעסיקה אחרת ולהעמיד את כוח עבודתה לרשותה – נקל לומר כי קיים לנתבעת אינטרס לגיטימי שמצדיק תוקפה של תנייה זו. לפיכך, אנו קובעים כי גם מכוח סעיף 3.ה. לחוזה העבודה, היה זה מחובת התובעת להודיע לנתבעת ולבקש את אישורה.
התובעת לא הודיעה לנתבעת על כך שהחלה לעבוד בחוגלה, וממילא לא ביקשה את הסכמתה לעבודה במקום נוסף, במקביל לעבודתה אצלה. בכך, כאמור, הפרה התובעת את התחייבותה שבסעיף 3.ה. לחוזה העבודה.
51. נסכם ונאמר, כי הוכח שהתובעת הפרה את חובתה להעמיד את כוח עבודתה בכוננות לטובת הנתבעת כל משך התקופה שמתאריך 26/01/15 ועד תאריך 11/03/15. לעמדתנו, המסקנה הנובעת מכך היא שאין הצדקה לכוף את הנתבעת לקיים את חלקה ולשלם לתובעת שכר ויתר הזכויות השוטפות. מדובר במצב דומה למצב בו התבקש עובד להתייצב בעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ולא עשה כן.
52. התובעת הפנתה להלכה לפיה מעסיק שמפר את חובתו למסור הודעה מוקדמת, חייב לשלם לעובד תמורת הודעה מוקדמת, גם אם העובד מצא עבודה למחרת פיטוריו, ואפילו השתכר העובד במקום עבודתו החדש סכום העולה על שכרו אצל המעסיק הקודם – דא עקא שאין הנדון דומה לראיה. שכן, במקרה דנא לא ניתן לומר שהמעסיקה הפרה את חובתה למסור הודעה מוקדמת. אדרבא, התובעת היא שהפרה את התחייבותה לשהות בכוננות במהלך תקופת ההודעה המוקדמת.
53. בהתייחס לטענת התובעת בדבר תכלית ההודעה המוקדמת – התובעת ציינה בסיכומיה, כי תכלית ההודעה המוקדמת היא "לאפשר לעובד תקופת התארגנות למקום חלופי, עת מופסקת עבודתו". טענה זו, אינה מסייעת לתובעת. ראשית, יש לומר כי תיאור זה חלקי. שכן, כבר נפסק כי "ההודעה המוקדמת על פיטורים מיועדת לא רק לתת לעובד הזדמנות למצוא עבודה אחרת אלא גם לאפשר למעסיק למצוא עובד מחליף ולהתארגן לקראת מועד סיום יחסי עובד-מעביד." [ע"ע 299/99 קציר רובינסון – חברה לבנייה (1995) בע"מ – איתן פד"ע לח 49, בעמ' 55].
שנית, התכלית שהציגה התובעת מומשה. הנתבעת מסרה לתובעת הודעה מוקדמת כנדרש בחוזה, פטרה אותה מהתייצבות במקום העבודה, ואף סייעה לה במציאת עבודה בדרכים אחרות – כל אלו אפשרו לתובעת למצוא עבודה חדשה בחוגלה. דווקא התכלית הנוספת – לאפשר למעסיק להתארגן לקראת מועד סיום יחסי עבודה – נפגעה במשהו. הנתבעת ביקשה כי התובעת תעבוד משך כל תקופת ההודעה המוקדמת, והייתה מוכנה להתפשר על מצב כוננות, אלא שבדיעבד הסתבר כי התובעת לא קיימה את חלקה.
ב(2)(ב) מכוח חובת תום הלב, יש לראות בתובעת כמי שביקשה, בהתנהגותה, לסיים את עבודתה בנתבעת ביום 25/01/15
54. לעיל קבענו, כי אינננו רואים הכרח להכריע בטענת הנתבעת שלפיה: התובעת נהגה כלפיה ב"חוסר תום לב מהותי", בחוסר הגינות, ובחוסר נאמנות בכוונה לזכות בכפל שכר.
אף על פי כן, חובת תום הלב, אשר חולשת על כל תחומי המשפט, ובוודאי על חוזי עבודה, דורשת גם מבט על פי אמות מידה אובייקטיביות. לעמדתנו, על פי מבט כזה, מצופה היה מן התובעת לפעול אחרת: להודיע למעסיקתה כי היא צפויה להתחיל לעבוד במקום חדש, בו זמנית עם תקופת ההודעה המוקדמת, לבקש את רשותה לכך, או להגיע להסכמות כאלו ואחרות עמה.
55. לעובדה כי התובעת לא פעלה כך ישנן תוצאות משפטיות. על התוצאות העשויות לנבוע מהפרת סעיף 39 לחוק החוזים, עמד בית המשפט העליון, עוד מימים ימימה בציינו: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת...".
56. נראה לנו, כי מתוקף סעיף 39 לחוק החוזים, התוצאה המוצדקת בנסיבות העניין היא, שיש לראות בהתנהגות התובעת – התחלת עבודתה בחוגלה, תוך הפרת התחייבותה לשהות בכוננות לטובת הנתבעת, מבלי להודיע על כך לנתבעת, ותוך הפרת חובתה לקבל אישור לעבודה נוספת - משום הודעה לנתבעת על סיום עבודתה ביום 25/01/15, בטרם הסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת; או בקשה שכזו מצד התובעת. בד בבד, יש לראות בנתבעת כמי שנעתרה לבקשה זו, כך שיחסי העבודה הסתיימו ביום 25/01/15 - בהסכמה. נראה כי ניתוח כזה הולם את האופן שבו ראה את הדברים מר יהודאי, כפי שהעיד בפנינו.
57. מאחר ששני המבנים המשפטיים מובילים לתוצאה זהה, אין לנו צורך לבכר מי מהם. התוצאה היא כי התובעת אינה זכאית לסעדים הכלולים בתביעתה.
58. בטרם נעילה, נציין כי כתב התביעה אינו כולל עילה שעניינה תקיפת חוקיות הניכוי שבוצע משכרה של התובעת בתלוש פברואר 2015, להבדיל מטענה כי לא עמדה לנתבעת כל זכות לקבל לידיה את השכר היחסי בגין התקופה: 26/01/15 – 31/01/15. כך גם עולה מסיכומי התובעת. משכך, לא נידרש לסוגיה זו.
ג. אחרית דבר
59. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
60. אשר להוצאות המשפט -
נציין כי מצאנו פגם באופן טיפול הנתבעת בפניות התובעת לאחר סיום יחסי העבודה.
טיפולו של מר יהודאי בפניות התובעת התנהל בעצלתיים, השתרך חודשים ארוכים, לא היה ממוקד, ותשובות הנתבעת במהלכו לא תיארו באופן מדויק את עמדת הנתבעת כפי שהיא מוצגת בכתב ההגנה, וכפי שהוכחה לפנינו.
להתרשמותנו, התנהלות זו של הנתבעת תרמה תרומה משמעותית למפח הנפש שחשה התובעת, לאחר שנות עבודה ארוכות בנתבעת לשביעות רצון מעסיקתה – וזה מצדו הרים תרומתו לפניית התובעת לייעוץ משפטי ולהיווצרות התביעה. נדגיש, כי בהתאם לחובת הנאמנות וההגינות בהן נאחזת הנתבעת, מצופה היה כי בתגובה לפניותיה החוזרות ונשנות של התובעת לאחר סיום יחסי העבודה, תמסור המעסיקה עמדה בהירה וממוקדת תוך זמן סביר. עמדה בהירה שכזו הוצגה רק במכתב ב"כ הנתבעת מיום 12/08/15 - על כך יש להצטער.
בהתעלם מנסיבות אלו, היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות ושכר טרחת עו"ד הנתבעת. התחשבות בהן מובילה אותנו לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו, וכך אנו מחליטים.
61. כל צד זכאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, זאת תוך 30 ימים מן היום שיקבל לידיו פסק דין זה.
ניתן היום, ד' שבט תשע"ט, (10 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
מר יונס ג'בארין
נציג ציבור (עובדים) ורד שפר
שופטת בכירה
מר דוד אביבי
נציג ציבור (מעסיקים)