"מובהר בזאת כי לאחר חתימת הסכם זה מתחייבים הצדדים להעביר מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל לרוכשים"
אלא, שלמרות הנחזה, לשונו וכוונתו של סע' זה אינה מבוררת דיה ודומה כי הכתוב חסר, כך לא ברור מלשון הסע' אלו מניות יש להעביר ע"פ ההסכם? של איזו חברה? מהו שיעור המניות אותו יש להעביר? יתר על כן, הוראת סע' זה סותרת לכאורה את הסעיפים הבאים לאחריו דוגמת סע' ד' להסכם הראשון בו מתחייב יניב דווקא להעביר את מניותיו לטובת הנתבעת 6, לו אכן הוסכם על הצדדים כי מניות הנתבעת 6 תועברנה ליניב ולמנוח מדוע מתחייב יניב להעביר לחברה את מניותיו? כמו כן מדוע התחייב יניב בסע' ו להסכם הראשון שלא להיות מנהל אצל הנתבעת 6 והנתבעת 8 אם חלק ניכר ממניות חברות אלו אמור ממילא לעבור לידיו ולצאת מידיהם של הנתבעים 2-5? ואם כן, אין ספק כי סע' זה נדרש לביאור ופרשנות ולצורך כך איננו יכולים להסתפק אך ורק ללשון ההסכם אלא אנו נזקקים לעמוד על אומד דעת הצדדים בעת חתימתם על ההסכם. החוסר בהוראת סע' ג' להסכם הראשון דורש הזקקות לכלל נסיבות כריתתו של ההסכם הראשון וזאת על מנת שנבין תכליתו, כוונתו ומשמעותו המדויקת ככל הניתן. נקדים, אפוא, ונבאר עיקרו של הדין לעניין פרשנות חוזה והשלמתו ולאחרי כן נבוא מהדין אל הנדון.
פרשנות חוזה – עיקרה של הלכה
20. ע"פ הוראת סע' 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים)-
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו"
נוסחו של סע' זה נקבע בתיקון מספר 2 לחוק החוזים (ראו - חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011), והורתו באה על רקע פסיקה ענפה שעסקה בפרשנותו הראויה של חוזה.
21. כידוע, בהלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, (1995), סייג בית המשפט את "תורת שני השלבים" לזיהוי אומד דעתם של הצדדים, שמקורה בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים טרם תיקונו, והגדיר תחתיה שיטה פרשנית חד-שלבית. לפי שיטת פרשנות זו, יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. בית המשפט הדגיש כי רק באופן זה ניתן יהא לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה - הווה אומר - הכוונה המשותפת האמתית שעמדה ביסוד החוזה. נקבע כי במקרים שבהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמתית כאמור, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים.
22. בפסיקה ענפה שבאה בעקבות הלכת אפרופים - ובפרט, בפסק הדין שניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, (2006)) הודגשה החשיבות באיתור כוונתם האמתית המשותפת של הצדדים לחוזה ככזו המלמדת על תכליתו הסובייקטיבית. כאשר לא ניתן לברר מהי הכוונה הסוביקטיבית של הצדדים לחוזה, רשאי בית המשפט לפנות, בזהירות הנדרשת, לתכלית האובייקטיבית העולה ממנו היינו "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (תא (תל אביב) 1520/07 - אלברט קודרה נ' פנינה רובננקו, (2014)).
23. דומה כי ע"פ הגישה הרווחת בקרב שופטי בית המשפט העליון תיקון מספר 2 לחוק החוזים מאמץ למעשה, את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ובעניין מגדלי הירקות, רוצה לומר, לאור נוסחו המתוקן של הסעיף הרי שחוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית, לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון ופשטו של הכתוב. יחד עם זאת במקרים בהם עולה מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזה להיות והיא עשויה להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו בתחילת הדרך, יעשה שימוש לצורך הפרשנות אף בנסיבות העניין ובאירועים שהביאו לכריתתו של החוזה. עוד הודגש בפסיקת בתי המשפט כי תכליתו של החוזה תִּלָמֵד על פי אומד דעתם של הצדדים ורק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה, יפורש החוזה, כמוצא אחרון, בהתאם לתכליתו האובייקטיבית (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בינר (2012); ע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום, (2013); ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, (2013); ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג' (2014)).
24. כך מצאנו בפסיקת בתי המשפט לעניין פרשנותו של חוזה את ההנחיות הבאות-
"פרשנות חוזה נעשית לפי אומד דעתם של הצדדים, ובמסגרתה על הפרשן לפנות ללשונו של החוזה ולנסיבות העניין" (ה.ש -צ.ו; רע"א 6519/14 ברכת הדרך לכם בע"מ נ' האלונים ירושלים בע"מ (2015) סע' 2 להחלטה)
וכן -
"...ההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני... גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973... הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם..." (ע"א 841/15 פנורמה צפון חברה לבניה בע"מ נ' פלוני (2016)).
ולענייננו יודגשו דבריו של כב' הש' נ. סולברג בע"א 7869/14 ד.ד ליה יזום והשקעות נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2017) –
"אכן, דרך הכלל היא כי התחקות כדבעי אחר אומד דעת הצדדים, תֵעשה באמצעות פניה אל מעבר לתוכן החוזה ולשונו, אלֵי נסיבות כריתתו; מעמד הבכורה ללשון, מנגד, שמור לאותם מקרים חריגים, בהם לשון החוזה חד-משמעית וברורה"
25. להשלמת הפן הנורמטיבי הנוגע לענייננו נוסיף ונאמר כי חוק החוזים מאפשר לבית המשפט לא רק לאמץ פרשנות של חוזה מתוך אומד דעתם של הצדדים אלא אף להשלים בו חוסרים, ככל שסבר כי אלו נשמטו מחמת העדר שימת לב או שגגה. כך הוראת סע' 26 לחוק החוזים קובעת –
"השלמת פרטים
פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים"
סעיף 26 לחוק החוזים מאפשר לבית המשפט לבצע השלמה נדרשת מקום ששתיקת הצדדים דורשת השלמה, תוך בחינה האם השתיקה מהווה הסדר שלילי (רעא 239/10 אהרון באום נ' כנפי פז תעופה ותיירות בע"מ (2010)).
פרופ' א. ברק הוסיף והתייחס לסוגיית השלמת חוסרים בהסכם באמצעות עקרון תום הלב. לדידו, לאחר חקיקתו של חוק החוזים (חלק כללי) ראוי להשלים את חסר החוזה על פי עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) (ראו פרשנות במשפט כרך רביעי, בעמ' 175). עיקרון תום הלב מחייב הגינות, יושר ואמון בין הצדדים לחוזה, ובלשונו -
"המסר הנורמטיבי של עקרון תום הלב בהשלמת חסר בחוזה... הוא משולש: המסר האחד הינו כי מקום שלצדדים כוונה משותפת הרלוונטית לעניין, יש להשלים את החסר באופן המגשים כוונה זו... אך מה הדין אם חסרה כוונה משותפת הרלוונטית לחסר שבחוזה? במקרה זה פועל עקרון תום-הלב בתחום האובייקטיבי. תחילה הוא פועל ברמתם של הצדדים האינדיווידואליים לחוזה. הוא שואל מה הייתה התכלית המשותפת להם אילו חשבו על הבעיה שביחס אליה קיים חסר בחוזה. זהו המסר השני של עקרון תום הלב. המסר השלישי הינו כי יש להשלים את החסר בחוזה, באופן שיגשים הגינות אמון ויושר בין הצדדים לא האופורטיוניזם של אחד הצדדים אלא ההגינות ביחסים ההדדיים אילו פעלו כצדדים סבירים, היא הקובעת. כך הדבר בפירוש חוזה. על אחת כמה וכמה שכך הדבר במקום שהוראה חוזית חסרה ונדרשת השלמה."
26. כאמור, בנדון דומה כי אין מנוס מלהיזקק לנסיבותיו של העניין ולאירועים שהביאו לגיבוש ההסכם הראשון על מנת שנוכל להבין עד תום את שהתכוונו לו הצדדים בסעיף ג' הנזכר להסכם הראשון ואשר לטענת הנתבעים נכתב מתוך טעות ומבלי שהצדדים עצמם אכן התכוונו לו. צורך זה נובע כפי שרמזנו מהיותו סע' חסר שאינו מבהיר מניות של איזו חברה יש להעביר למנוח וליניב, מה שיעור המניות אותו יש להעביר אליהם, מדוע עניין העברת המניות לא סודר בהסכם השני ? כיצד יפוי כח החתום על ידי יניב שהוא לכאורה "הנעבר" יכול להועיל לצורך העברת מניות בחברות? ועוד שאלות העולות מנוסחו הלא ברור של סע' ג' וההסכם הראשון בכללותו.
נפנה, אפוא, ונבחן העולה מהראיות שהובאו לפנינו באשר לנסיבות כריתת ההסכמים ותכליתם.
פרשנות ההסכם הראשון כעולה מעדויות הצדדים
27. כאמור, לטענת התובעים, תכלית ההסכם הראשון פשוטה וברורה - מעת שנטלו על עצמם המנוח ויניב את החובה לשאת בחובות השונים הנזכרים בהסכם הראשון הרי שע"פ המפורט בהסכם זה הם זכאים לשניים – האחד, קבלת כל הזכויות והנכסים המפורטים בסע' א להסכם הראשון והשני העברת מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל כמפורט בסע' ג להסכם הראשון.
בה בשעה שהזכות הראשונה, קבלת הזכויות והנכסים המפורטים בהסכם הראשון, הותנתה בתשלום תמורה כאשר התמורה בגין זכויות אלו תהא נשיאה בכל תשלום שיידרש בעד זכויות אלו לכל גורם לרבות רשויות המס וכן תשלום מס רכישה ומס שבח בגין עסקה שכונתה "עסקת סוקולוב" ותשלום החובות המפורטים בנספח להסכם הראשון (ראה פרק ב' סע' 1-3 להסכם הראשון), הרי שהזכות השנייה – קבלת מניות, לא הותנתה בכל תנאי כלשון סע' ג' להסכם –
"מובהר בזאת כי לאחר חתימת הסכם זה מתחייבים הצדדים להעביר מניות בגין הזכויות המפורטות לעיל לרוכשים"
על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים בעת חתימת ההסכם הראשון והשני נבחן את עדויות הצדדים המעורבים בו.
28. עו"ד ורד בן אור, אלמנתו של המנוח (להלן- עו"ד בן אור), העידה כי ההסכם הראשון נוסח בעיקרו ע"י יניב וכי היא רק הקלידה והדפיסה אותו לבקשת הצדדים מבלי שהתערבה או התעניינה יתר על המידה בתוכנו (עדותה עמ' 137 ש' 25-32 לפר'). עו"ד בן אור העידה שאף בן זוגה, המנוח, אשר לא היה משפטן, לא התעמק בפרטי ההסכם שכן הוא שם מבטחו ביניב ואולם, מכל מקום, הוא רצה, נוכח ההשקעות הכספיות שהשקיע בפרויקטים וההתחייבויות הכספיות שנטל על עצמו, כי תינתן בידיו בטוחה לקבלת ריווחי הפרויקטים וזאת ע"י כך שמניות החברות יועברו לידיו על מנת שתהא לו שליטה בחברות, ובלשונה –
"ש. את אומרת שגם לא הסברת לבן זוג על מה הוא חותם. נראה לך שהוא הבין על מה הוא חותם? כששוחחתם מאוחר יותר מה הוא אמר לך?
ת. לא היו לנו שיחות על ההסכם. אני יודעת שהוא יודע שנכנס לעסקה, לא כל כך הבין, הוא רצה את המניות כי ידע שזה נותן לו בעלות וכוח בחברה " (ה.ש – צ.ו; עמ' 138 ש' 23-28 לפר')
עו"ד בן אור הבהירה כי תכלית ההסכם הייתה למעשה רכישת החברות מידי בני משפחת גזיאל שהחזיקו בהן –
"כולם יודעים שמשה יחד עם יניב רכשו את כל החברות הנמצאות בתביעה" (עמ' 139, ש' 29-30 לפר')
וכן –
"...הייתה כוונה להעביר את המניות, לשלם את החובות, לבנות את הפרויקטים, להרים את מה שיש לו בחברה, הרי לשם כך הם קנו אותה..." (עמ' 185 ש' 16-18 לפר').
כאשר הכוונה הייתה שתחילה יועברו המניות ואח"כ יחלו המנוח ויניב בסילוק החובות השונים של הנתבעים –
"אני מסבירה- אתה לא יכול לשלם חובות של 38 מליון ₪ מייד עם העברת המניות, ולכן הכוונה הייתה קודם לאסוף את כל הפרויקטים, לבנות ולעשות ולאט לאט לשלם את החובות" (שם ש' 31-33)
כך הובהר על ידה כי המנוח ויניב החליטו לנהל את הפרויקטים הנזכרים בהסכמים באמצעות חברת יניב וכי פעילות כל החברות הנתבעות תעשה תחתיה לאחר העברת מניותיהן –
"כוונת הצדדים הייתה שבחברה שיקימו- יניב גזיאל ושות' בע"מ יעבירו תחתיה את הפעולות והביצוע של כל החברות. שיתקבלו מניות של החברות, הרי כבר אמרתי שלמשה היו 50 אחוז בחברת גזיאל ושות' בע"מ זו הייתה הכוונה" (עמ' 194 ש' 17-20 לפר')
29. עו"ד בן אור הוסיפה והבהירה את הסיבה בגינה חתמו הצדדים על ההסכם השני. לדבריה כיוון שמניות החברות לא הועברו לידי המנוח ונוצר סכסוך בין יניב לאשתו, החל המנוח לחשוש כי לא יוכל לקבל לידיו את הזכויות המגיעות לו ע"פ ההסכם הראשון. על מנת להבטיח את זכויותיו אלו פנו הצדדים לעו"ד ברנס, ובלשונה –
"אשתו של יניב התקשרה אלי להגיד לי שהם עומדים להתגרש, אמרתי למשה אתה בבעיה, אתה באויר, עד היום לא העבירו לך שום מניות. הוא פנה ואמר מה יהיה ואשתך תתבע אותך בגירושין על חצי מהחברות והזכויות ולי אין שום דבר ביד – אמר נלך לורד. אמר – בתור בת זוגתי תעשי הסכם. אמרתי שאני לא יכולה. הם התכוונו להעביר מניות ולא ידעו איך ולא עו"ד ניסח את החוזה. אני כעו"ד לא יכולה על רגל אחת לעשות את זה. והם רצו הכל מהר. אמרתי שאנסה. עברו יומיים שלושה אמרתי שההסכם עוד לא מוכן. הם התעצבנו והלכו לעו"ד ברנס שניסח מה שניסח על מנת להסדיר את הפרויקטים, היה חשוב שיירשם איזה פרויקטים יהיו שם " (ה.ש – צ.ו; עמ' 201 ש' 1-8 לפר')
עו"ד בן אור הבהירה והדגישה כי כוונת הצדדים הייתה להעביר מניות של החברות באופן יחסי לשווי הפרויקטים הנזכרים בהסכמים. כך אם, כדוגמה, אחת מהחברות מנהלת שני פרויקטים כאשר רק אחד מהם הועבר למנוח ויניב ע"פ ההסכם הראשון הרי שהמנוח ויניב זכאים רק למחצית מהמניות בחברה בהנחה שעסקינן בשני פרויקטים הזהים בערכם. כך העידה –
"ש. התבקשת להסביר איך הגעת לחמישים אחוז והסברת וכרגע ההסבר שלך לא מובן. איך גזרת את שיעור המניות ממספר הפרויקטים?
ת. בהסכם הראשון הנתבעים התחייבו להעביר מניות וציינו את הפרויקטים בגינם יש להעביר מניות...זה לא היה הסכם מתנה. היו מוכרים שהיו אמורים להעביר לקונים זכויות. אם זה במסגרת חברות אז מניות. וכשאתה בעל מניות אתה יכול להיות בעלים של חברה שיש לה פרויקטים או שבונה פרויקטים ..." (עמ' 204 ש' 6-14 לפר')