בבית המשפט העליון
רע"א 10011/17
לפני: כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט א' שטיין
המבקשת: מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ
נ ג ד
המשיבים: 1. חאלד סלמאן
2. רימא סלמאן בשארה
בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' ברעם) מיום 23.11.2017 בע"א 8198-05-17 [פורסם בנבו]
תאריך הישיבה: י"ג באדר א התשע"ט (18.2.2019)
בשם המבקשת: עו"ד יעקב אמסטר; עו"ד חגי מאירי
בשם המשיבים: עו"ד דאוד עזי
בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד לימור פלד
בשם האגודה לזכויות האזרח: עו"ד גיל גן-מור
בשם פורום קהלת: עו"ד אריאל ארליך
פסק-דין
השופט מ' מזוז:
1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם) מיום 23.11.2017 בע"א 8198-05-17, [פורסם בנבו] אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סג"נ י' ייטב) מיום 12.3.2017 בת"א 54070-01-14 [פורסם בנבו].
2. השאלה העומדת במרכזה של הבקשה לרשות ערעור הינה: האם הפליה במכירת דירת מגורים על ידי חברה קבלנית מקימה לנפגעים עילת תביעה נגד החברה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: החוק או חוק איסור הפליה)? מאחר שלשאלה זו יש חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים למחלוקת, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
רקע והליכים קודמים
3. המשיבים הם בני זוג מהכפר אעבלין שבצפון הארץ המתגוררים בירושלים מזה כעשרים שנה. המשיבים ביקשו לרכוש דירת מגורים חדשה שתתאים לגידול בנם הנכה. המבקשת (מכאן ואילך: המערערת) היא חברה קבלנית הבונה ומשווקת דירות ברחבי הארץ. במהלך חיפושיהם התעניינו המשיבים בפרויקט מגורים ששיווקה המבקשת בירושלים (להלן: פרויקט המגורים). במהלך שיחה טלפונית שערכו עם נציגת המערערת נמסר להם כי היא אינה מוכרת דירות לערבים.
4. נוכח סירובה של המערערת למכור למשיבים דירה בשל היותם ערבים, פנו המשיבים לבית משפט השלום בתביעה לפיצוי כספי, שהתבססה בעיקרה על סעיף 5 לחוק איסור הפליה אשר מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בהתקיים אחת מהעילות המנויות בחוק. המשיבים טענו שסירובה של המערערת למכור להם דירה עולה כדי הפרה של איסור ההפליה הקבוע בסעיף 3 לחוק וכי על כן הם זכאים לפיצוי. כן תבעו המשיבים פיצוי מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) בגין עוגמת נפש ותחושת קיפוח שנגרמו להם עקב היחס המפלה לו זכו מצד המערערת. כתב התביעה הוגש בתחילה גם נגד רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), בטענה שפרויקט המגורים נבנה בעקבות מכרז לשיווק הקרקע לקבלנים שהיא פרסמה ולכן מוטלת עליה החובה לאכוף את קיום השוויון במכירת הדירות, אך התביעה נגד רמ"י נמחקה בהסכמה בשלבים מוקדמים של ההליך.
המערערת הכחישה את שיוחס לה בכתב התביעה, וכן טענה כי ספק אם נכון להחיל את חוק איסור הפליה על שיווק דירות.
5. בפסק דינו קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבים בקבעו כי מן העדויות שנשמעו עולה שהמערערת אכן נמנעה מלמכור למשיבים דירה בשל מוצאם, ובכך התגבשה עילת ההפליה המנויה בסעיף 3 לחוק איסור הפליה. עוד נקבע כי אין כל מניעה להחיל את החוק אף על מקרקעין שכן לשון החוק אינה כוללת החרגה של מקרקעין, וכי מתכלית החוק יש ללמוד כי אף מקרקעין חוסים תחתיו. בתוך כך דחה בית המשפט את הטענה לפיה דברי ההסבר להצעת החוק, בהם מצוין כי החוק לא עוסק במקרקעין, מחייבים פרשנות בהתאם של החוק. נקבע כי דברי ההסבר לחוק עשויים להוות כלי פרשני להוראותיו אך אין בהם כדי לקבוע מהם הוראות החוק, במיוחד בשעה שהדברים בדברי ההסבר לא קיבלו ביטוי בחוק עצמו. החוק חל על הספקת "מוצר" אך מונח זה לא הוגדר בחוק ופרשנות החוק מובילה למסקנה לפיה הוא חל גם על מקרקעין, במיוחד כאשר מדובר בדירות שנבנו על מקרקעי ציבור. כן נקבע כי מסקנה זו נובעת גם מתכלית החוק שהיא מניעת הפליה, היות שהסיכויים שתתקיים הפליה במכירת דירות מגורים על ידי קבלן גבוהים יותר מאשר לגבי מוצרים אחרים שלגביהם אין למוכר תמריץ להימנע מהספקתם לכלל האוכלוסייה. נוכח האמור קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבים ופסק לכל אחד מהם פיצוי על סך 20,000 ₪ מכוח סעיף 5(ב) לחוק, אשר מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, עד סך של 50,000 ₪, בשל עוולה לפי החוק. כן ציין בית המשפט כי לתוצאה דומה ניתן להגיע דרך עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין.