הנזק שנגרם לאאורה עקב הפרת החוזה
60. משקבעתי כי אמפו הפרה את החוזה והנתבע 2 אחראי אף הוא מכוח הערבות האישית לחיובי אמפו אתייחס לנזקי אאורה כתוצאה מהפרת החוזה.
בכתב הטענות עתרה התובעת לפיצויים בגין הפרת החוזה בשני רכיבים: האחד, פיצויים בגין ההוצאות ששילמה ביתר כתוצאה מהפסקת פעילות אמפו בפרויקט והשלמת הבנייה בעצמה באמצעות קבלני משנה; השני, פיצויים בגין נזק שנגרם לה כתוצאה מאיחור בהשלמת הפרויקט – נזק שבגינו תבעה פיצוי מוסכם לפי הוראות סעיף 43.1 לחוזה.
פיצוי בגין הוצאות ששילמה אאורה ביתר
61. לטענת אאורה נגרם לה נזק עקב הפרות החוזה של אמפו בכך שעזבה את המתחם בטרם סיימה את הפרויקט, דבר שאילץ את אאורה להשלים את בניית הפרויקט בעצמה, באמצעות קבלני משנה וספקים שונים ששילמה להם לביצוע העבודות. השלמת הפרויקט בדרך זו גרמה לאאורה לשלם עבור הפרויקט סכום גבוה יותר מהסכום שהיתה אמורה לשלם לאמפו על פי החוזה הפאושלי (לפי נספח א' לחוזה הסכום שנקבע הוא 27,540,000 ₪). הנזק הנטען הוא אפוא, הסכום ביתר ששילמה לקבלני המשנה עבור ביצוע הפרויקט. לסכום זה יש להוסיף לטענתה 12% כאמור בסעיף 63.3.1 לחוזה, לפיו במקרה של סילוק יד של הקבלן עקב הפרת חוזה, יישא הקבלן בהוצאת השלמת המבנה, ובנוסף ב-12% מההוצאות כתמורה להוצאות משרדיות. בסך בכל בגין תשלומי היתר והוצאות המשרד שבחוזה, תבעה אאורה סך 4,590,690.92 ₪.
62. את הפיצוי עבור הנזק הנטען תבעה אאורה מכוח הסכמות הצדדים כמפורט בסעיף 63.3.6 לחוזה (הגם שהדבר לא מצוין במפורש בכתב הטענות), שעניינו פיצויים במקרה שבו תסולק אמפו מהפרויקט ואאורה תאלץ לסיים את הפרויקט תחתה:
"עלה הסכום הכולל של תשלומי הביניים והתשלומים האחרים ששולמו לקבלן לפני תפיסת המבנה, של הוצאות השלמת המבנה ובדקו שייקבעו על יסוד חשבונות סופיים שיאושרו על ידי המנהל, לרבות התוספת האמורה בפיסקה 63.3.1, ושל פיצויים של נזקים שנגרמו למזמין מפאת כל דחייה בהשלמת המבנה [להלן: "הסכום הכולל" – א.נ.ח] – יהיה הקבלן חייב בתשלום ההפרש שבין הסכום הכולל כאמור לבין אומדן שכר החוזה [אומדן שכר החוזה הוא "שכר החוזה שהקבלן היה זוכה בו אילו היה מבצע את החוזה בשלמותו" א.נ.ח]"
את הסעיף המנוסח באופן כה מסורבל ניתן לפשט ולומר כי כוונת הצדדים המשתמעת מהסעיף היא כי במידה ואאורה תאלץ לסיים את הפרויקט בעצמה היה סכום הפיצויים תשלומי היתר שיחושבו כך: מהסכום הכולל שהוציאה אאורה בגין הפרויקט (הוא צירוף של הסכום ששילמה אאורה לקבלני משנה כדי להשלים את הפרויקט בעצמה, בתוספת הוצאות משרד בסך 12% על פי סעיף 63.3.1 לחוזה (13,879,376 ₪) ושל הסכום ששילמה כבר לאמפו עד שסולקה מהפרויקט (18,251,314.92 ₪)) יש להפחית את הסכום הפאושלי שנקבע בחוזה (27,540,000 ₪; נספח א לחוזה). ובתרגום למספרים: 27,540,000 ₪ - 18,251,314.92 ₪ + 13,879,376 ₪. סכום הפיצוי בגין הוצאות היתר של אאורה לשם השלמת הפרויקט הוא אפוא, 4,590,690.92 ₪ וזהו הסכום שתבעה אאורה בגין תשלומי היתר שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלות אמפו.
63. הראיות שהציגה אאורה להוכחת הנזק בסך 4,590,690.92 ₪, כנזכר לעיל:
אאורה הציגה את כלל התשלומים ששילמה לאמפו בשנים 2015-2013 בגין הפרויקט, ולפיהם שולם לאמפו סכום של 18,251,314.92 ₪ לא כולל מע"מ (מוצג 38 למוצגי אאורה).
כך הציגה טבלה של ההוצאות ששילמה להשלמת הפרויקט לאחר עזיבת אמפו (מוצג 34), אלה הם התשלומים ששולמו לקבלני משנה ולספקים לצורך השלמת בניית הפרויקט, העומדים על סך של 12,392,300 ₪, כמפורט בטבלה המצורפת שנערכה על ידי אגף הכספים בחברה, ובה צוינו ההוצאות שהוציאה מאז עזיבת אמפו עבור ספקי משנה שהשלימו את בניית הפרויקט (מוצג 34 כאמור). להוכחת הסכומים צורפו גם חשבוניות רבות המעידות על התקשרות אאורה עם קבלני המשנה שהשלימו את בניית הפרויקט, והתומכים בנתונים שבטבלה (מוצגים 37-35). כאמור, לפי טענת אאורה ובהתאם לסעיף 63.3.1 לחוזה, יש להוסיף 12% להוצאות ששילמה עבור השלמת הפרויקט בעצמה – סכום המבטא הוצאות משרדיות שנאלצה אאורה לשלם כמנהלת הפרויקט לצורך השלמתו בעצמה. ההוצאות לספקים ולקבלני המשנה + 12% עבור הוצאות משרדיות) הוא 13,879,376 ₪.
64. לציין כי בנוסף למסמכים שהציגה אאורה (כרטסת הנהלת החשבונות, התחשיב ועשרות קבלות שצורפו במסגרת המוצגים שנזכרו לעיל) העידו גם עדים מטעמה שתמכו בראיות האמורות, ואלה יחדיו מספקים להוכחת הנזק בעניין זה. זאת בוודאי כאשר מנגד לא נסתרו הראיות הללו על ידי הנתבעים 1 ו-2, גם לאחר חקירת עדי אאורה.
ייאמר כי לא רק שאמפו לא הביאה כל ראייה לסתור את ראיות אאורה ואת מסמכיה הרי שלא הציגה כל ראייה פוזיטיבית להראות שהסכום ששולם לה נמוך מהנטען, או שונה מהנטען, ותחת זאת הסתפקה בטענה כי הראיות שהציגה אאורה אינן מספקות. ברור שאין די בטענות אלה של אמפו.
65. לפיכך ראיתי לקבל את טענות אאורה, את הראיות שהציגה, ואת ההסכמות בין הצדדים כמפורט בחוזה ואני קובעת כי בהתאם לאמור בסעיף 63.3.1 זכאית התובעת לפיצוי בסך 4,590,690.92 ₪, מאמפו ומהנתבע 2, ביחד ולחוד, בגין הוצאות היתר ששילמה להשלמת הפרויקט לאחר שאמפו עזבה את האתר.
ה"פיצוי המוסכם" בגין איחור בהשלמת הפרויקט
66. אאורה לא טענה לנזק מיוחד שנגרם לה כתוצאה מאיחור בהשלמת הפרויקט כמתחייב מסעיף 63.3.6 לחוזה, ותחת זאת בחרה לתבוע 'פיצוי מוסכם' בגין האיחור – פיצוי שהיא זכאית לו לטענתה על פי סעיף 43.1 לחוזה, לפיו הפיצוי המוסכם הוא סך 10,000 ₪ לכל חודש איחור או לחלקו באופן יחסי, לכל יחידת דיור שלא נמסרה במועד החוזי שנקבע להשלמת הבנייה.
67. סך הפיצוי המוסכם במסגרת רכיב זה עומד לפי אאורה על 3,930,000 ₪, לפי טבלה שערכה וצירפה לכתב התביעה (מוצג 39 למוצגי אאורה), שבה הוצג מועד המסירה החוזי של כל דירה ומספר חודשי האיחור כפי שאאורה חזתה. לציין כי בעת הגשת התביעה טרם הוברר משך האיחור ועל כן בטבלה יש הערכה של היקף האיחור. לסיכומיה צירפה אאורה טבלה אחרת ובה פירטה את "היקף האיחור" בפועל (סעיף 73 לסיכומים), כפי שנובע מטפסי 4 שצירפה אאורה כמוצג 40. על פי הנטען בסיכומים משך האיחור במסירה היה אף ארוך מההערכה שהוצגה בכתב התביעה, אך היא הסתפקה במלוא הפיצוי שתבעה ברכיב זה בכתב התביעה, קרי 3,930,000 ₪.
68. לאחר שבחנתי את החוזה, את הראיות שהציגה התובעת ואת טענות הנתבעים, הגעתי למסקנה כי אאורה אינה זכאית לקבל את הפיצוי המוסכם לו עתרה. ככל שאאורה טוענת כי נגרם לה נזק בגין איחור במסירה היה עליה להוכיח את הנזק שנגרם לה כמתחייב מהאמור בסעיף 63.3.6 לחוזה, ולא להסתמך על הזכות לפיצוי מוסכם שבסעיף 43.1 לחוזה.
אמנם בהתאם לחוזה זכאית אאורה לקבל פיצוי מוסכם בגין איחור בהשלמת הפרויקט, אך אין מדובר באפשרות כללית המקנה זכות לפיצוי מוסכם אם יסתיים החוזה מכל סיבה שהיא. סעיף 43.1, הדן בפיצוי מוסכם בגין איחור במסירה, מצוי בפרק ז' לחוזה שכותרתו 'מהלך ביצוע המבנה', ונוגע למצבים שבהם אמפו תשלים את הפרויקט באיחור. והרי בענייננו אין זה המצב! בעניינו אאורה סילקה את ידה של אמפו מהפרויקט עקב הפרות חוזה, ובחרה להשלים אותו בעצמה. למקרה שכזה נועדו הסעדים המפורטים בפרק י"ב לחוזה, שכותרתו "סיום החוזה או אי המשכת ביצועו", ובו מפורטים המצבים הרלוונטים לענייננו, קרי, למקרים שבהם יכולה אאורה לסלק את ידה של אמפו ומהם הסעדים להם היא זכאית.
69. כאמור, מפורט בסעיף 63 לחוזה בדיוק רב מה זכותו של כל צד במקרה של סיום היחסים, לרבות במקרה של סילוק יד. אכן, גם בנסיבות של סילוק יד זכאית אאורה לפיצוי בגין נזק שנגרם לה בשל איחור בהשלמת הפרויקט, אלא שלפי הוראות החוזה על אאורה להוכיח את הנזק לשם קבלת הפיצוי. אין כל הפנייה לסעיף 43.1, שעניינו הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירה במקרה של השלמת הפרויקט באיחור. להדגיש כי כשרצו הצדדים להוסיף על האמור בפרק זה ציינו זאת במפורש – ראו סעיף 63.5 בו נאמר "הוראות סעיף זה באות להוסיף על זכויות המזמין לפי סעיף 33 דלעיל ולא לגרוע מהן; ובאופן דומה כשרצו הצדדים לקבוע כי על הפיצוי בגין ההוצאות ששילמה אאורה ביתר יחול הסכום הקבוע של הוצאות משרדיות בסך 12% שבסעיף 63.3.1, נקבעה הזכות במפורש בסעיפים 63.3.5 ו-63.3.6. לעומת זאת, סעיף 63.3.6 הדן בזכות אאורה לפיצויים במקרה שאמפו סולקה מביצוע הפרויקט, מציין כי לאאורה מגיע פיצוי בגין איחור בהשלמת הפרויקט אך אינו מפנה לפיצוי מוסכם כלשהו במסגרת החוזה, ממילא לא לפיצוי המוסכם שבסעיף 43.1 לחוזה שנועד למקרים בהם אמפו השלימה את הבנייה בפרויקט.
70. לאור האמור, ככל שנגרם לאאורה נזק בגלל איחור במסירה היה עליה להוכיח את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהאיחור, ומכל מקום אין היא זכאית לפיצוי המוסכם שנזכר בסעיף 43.1 לחוזה.
לדעתי תוצאה זו נכונה למקרא החוזה בכללותו שהינו הרמוני ובהיר לטעמי. מיקומו של סעיף 'הפיצוי המוסכם' בגין איחור במסירה הוא בפרק ז' לחוזה, המתייחס רק למקרה של השלמת הפרויקט באיחור על ידי אמפו (ולא למקרה שבו אמפו סולקה במהלך ביצוע הפרויקט), מתיישב עם כוונת הצדדים, ולטעמי מדובר בפרשנות צודקת. אין לצפות כי גם לאחר סילוק ידה של אמפו והשלמת בניית הפרויקט על ידי אאורה, תקבל אאורה פיצוי מוסכם קבוע, ללא הוכחת נזק, בגין כל חודש איחור בהשלמת הפרויקט. במצב זה השלמת הבנייה כבר אינה בשליטת אמפו שסולקה מהאתר, ואילו אאורה שולטת בקצב הבניה ובמועד השלמת הפרויקט. נראה, אפוא, לא צודק לקבוע כי אאורה זכאית לקבל מאמפו פיצוי מוסכם לכל חודש איחור בזמן שקידום הפרויקט והשלמתו הם בידיה, ואין לאמפו כל אפשרות להתגונן בפני דרישה לפיצוי מוסכם.
כאמור, אני דוחה את תביעת אאורה לפיצוי מוסכם על פי סעיף 43.1 לחוזה, בגין האיחור בהשלמת הפרויקט.
עילות התביעה הנוספות שנכללו בכתב התביעה
71. בכתב התביעה התייחסה אאורה לשתי עילות תביעה נוספות: (א) האחת סעד הצהרתי שיקבע שאאורה ביטלה כדין את הצ'ק שנתנה לאמפו, וזו קשורה בקשר ישיר לטעמי לתביעה השטרית שהוכרעה בין הצדדים בבית המשפט השלום ברמלה ועליה הוגש ערעור שהדיון בו מעוכב עד הכרעה בהליך דנא. (ב) עילה תביעה על פי חוק איסור לשון הרע נגד נתבעים 1, 3, ו-4.
לעניין הסעד ההצהרתי בדבר ביטול הצ'ק
72. התובעת ביקשה לקבל סעד הצהרתי שיתן לה למעשה אישור כי היתה לה זכות לבטל את הצ'ק שנתנה לאמפו מכוח הסכם מקדמה 5 (נחתם ביום 25.3.2015; מוצג 15). מדובר בצ'ק משורטט "למוטב בלבד", על סך 970,000 ₪, לפקודת אמפו ליום 31.5.2015 (מוצג 17 למוצגי אאורה). אאורה ביטלה את הצ'ק ביום 1.5.2015 (מוצג 18) משסברה כי אמפו הפרה את ההסכם ובמסגרת תביעה זו מבקשת כי אקבע שהביטול נעשה כדין.
לציין כי שני הליכים תלויים ועומדים בסוגיה השטרית, והם מעוכבים עד מתן פסק דין בתיק זה. ת"א (ת"א) 3195-08-15 שעניינו התנגדות אאורה לבקשה לביצוע הצ'ק שהגישה אמפו בהוצאה לפועל; וע"א 63515-10-18, הוא הליך הערעור על פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט ימיני בבית המשפט ברמלה (ת"א (רמ') 42477-07-15), בו נדחתה תביעת אקורד נגד אאורה לקבל "את סכום השיק ואת נזקיה הנטענים" (עמ' 1 לפסק הדין).
73. תחילה לציין כי סעיף 75 לחוק בתי משפט מסמיך כל בית משפט הדן בעניין אזרחי ליתן פסק דין הצהרתי, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו. הסעד ההצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת ובהתאם להלכה יש לבית משפט שיקול דעת רחב אם להעתר למתן הסעד. השיקולים שעליו יבסס בית המשפט את החלטתו נקלטו מדיני היושר שהם המקור לסעד זה. משכך חובה על המבקש את הסעד להיות תם לב ונקי משיקולים זרים, שכן היעדר ניקיון כפיים ו/או שקיפות בבקשה המוגשת לבית המשפט הרלוונטי למתן פסק דין הצהרתי עשויה להוות עילה כשלעצמה לדחיית הבקשה, גם במקרים בהם העובדות תומכות לכאורה בטענות המבקש (ראו ספרו של השופט בדימוס א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12) עמ' 827, 829).
הלכה היא כי על התובע העותר לסעד הצהרתי, מקום בו יש לאותו תובע אפשרות לתבוע סעד מלא וממשי בגין אותן עילות להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי מיוחד המצדיק ליתן סעד הצהרתי בלבד, ובית המשפט לא יעתר לתובענה שעניינה סעד הצהרתי בלבד אם התובע יכול להשיג את מטרתו במסגרת תביעה לסעד אופרטיבי (כספי או אחר) (ראו בהשאלה לעניין פיצול סעדים – ע"א 277/77 בנק ברקליס נ' ברנר (1977); ה"פ 6341-05-09 מדינת ישראל נ' טבע (2009); ספרו הנ"ל של א' גורן בעמ' 831, 832).
בענייננו הסעד האופרטיבי הרלוונטי לעילה השטרית, מתברר כבר בפועל בשני הליכים אחרים כאמור לעיל, שאחד מהם כבר הוכרע (אם כי טרם הפך לחלוט), ולא ראיתי לדון בבקשה למתן סעד הצהרתי גרידא כשהסעד הזה, ההצהרתי, ממילא גלום בהכרעת בתי המשפט הדנים בתביעות השטריות האופרטיביות בין אותם צדדים.
למעשה מבקשת התובעת שבית משפט זה יצהיר על קיומה של זכות לתובעת שאותה יש לשריין לשימוש בהליכים אחרים.
ברי כי לא לכך נועד הסעד ההצהרתי, ואף לא השתכנעתי כי נכון לדון בו או להעתר לו בנסיבות דנא, עת תלויים שני הליכים שזהו ממש עניינם וחלק מההכרעה האופרטיבית שתנתן בהם כוללת אינהרנטית את הסעד ההצהרתי (שלילי או חיובי) בדבר זכות הביטול.
לא ראיתי לדון בסוגיית הסעד ההצהרתי בהעדר כל אינטרס לגיטימי התומך למעשה בפיצול הדיון בסוגיה השטרית שממילא כוללת את שאלת הזכות לביטול השטר, כך שלמעשה מבוקש שבתובענה דנא אתייחס לעצם זכות ביטול ללא כל מטרה אופרטיבית, ובתובענות השטריות התלויות, שחלק מהן כבר נדון, תהיה ההתייחסות האופרטיבית לביצוע השטר ובהן, כאמור, ממילא תהיה גלומה ההצהרה עצמה בשאלת הזכות לביטול הצ'ק.
כאמור, התובעת לא הראתה כל אינטרס לגיטימי לדיון בסעד ההצהרתי כשלעצמו, אין בנמצא אינטרס כזה, ולהפך מצאתי כי הסעד כלל אינו נדרש להליך דנא, אלא התובעת מבקשת לעשות שימוש בסעד שכזה לצורך ההליכים האחרים המתנהלים בין הצדדים בערכאות המוסמכות.