38. אם כן, כל הכרעה הנוגעת לאופן תחולתו של החוק על התבטאויות שונות ברשתות החברתיות כרוכה מטבעה במאמץ פרשני, שנועד לגשר על "פער הדורות". זאת בניסיון לשמור על נקודת האיזון הנכונה בין מימוש תכליתו של חוק איסור לשון הרע, לבין האינטרסים הציבוריים כבדי המשקל הניצבים מנגד, ובראשם כמובן חופש הביטוי – שהוא כידוע "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968)). בהתאם, יש לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפרשנות שתייצר אפקט מצנן המרתיע מפני התבטאות לגיטימית וחופשית ברשת האינטרנט (ראו למשל: עניין נודלמן, בפסקה 62. כן ראו והשוו: עניין ארגון העיתונאים, בפסקה 4 לפסק דיני).
39. בהקשר זה, אבקש להבחין בין שני מישורים של הדיון. ראשית, מישור העילה – אילו פעולות ברשתות החברתיות עולות כדי "פרסום"? שנית, מישור ההגנות – גם אם פעולות אלה או חלקן הן פרסומים כמובנם בחוק, כיצד יש לפרש באופן תכליתי את תחולתן של ההגנות והחסינויות הקבועות בחוק ביחס אליהן?
המישור הראשון: אילו פעולות ברשתות החברתיות עולות כדי "פרסום" במובנו של החוק?
40. כאמור בפתח הדברים, פייסבוק – כמו רשתות חברתיות אחרות – מאפשרת למשתמשים בה לבצע פעולות שונות. ניגש אפוא לבחון אילו מביניהן עולות כדי פרסום במובנו של חוק איסור לשון הרע.
41. ככלל, ההגדרה למונח פרסום המופיעה בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע היא רחבה וטומנת בחובה התייחסות לפרסום שנעשה בדרכים רבות – החל מדרכים "מסורתיות" של פרסום בעל-פה, בכתב או בדפוס, דרך אמצעים מופשטים יותר של ציור, תנועה וצליל, וכלה ב"כל אמצעי אחר" (סעיף 2(א) לחוק). לפי סעיף 2(ב) לחוק, לצורך ההגדרה "פרסום" די בכך שלשון הרע הגיעה לאדם אחד מלבד הנפגע (בנסיבות שבהן מלכתחילה הייתה מיועדת לעוד אדם זולתו), וכאשר לשון הרע היא בכתב, די בכך שכתב זה עשוי היה להגיע לאדם אחר זולת הנפגע.
42. בשלב זה של התפתחות הפסיקה לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע (ראו: עניין סרנה, בפסקה 4. כן ראו למשל, מני רבים: תמ"ש (ב"ש) 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (11.8.2013); ע"א (חי') 62613-09-16 מרקוס נ' בוהדנה [פורסם בנבו] (19.3.2017); תמ"ש (נצ') 18304-07-14 ו.ק נ' ד.ב [פורסם בנבו] (20.4.2014). ראו גם: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 256-255). השאלה המתחדדת בפנינו נוגעת לפעולות שאינן יוצרות מסר חדש ועצמאי ושעיקר מטרתן היא להתייחס לתוכן שפורסם על ידי משתמש אחר ברשת או להדהד אותו, ומכאן המורכבות הכרוכה בהכרעה לגביהן. יוער כי הגם שמטבע הדברים המערערים אינם משיגים בהליך שבפנינו על הקביעה שאין לראות בפעולה של לייק כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע, לא נפטור עצמנו מהתייחסות לכך. זאת הן בשל הזיקה בין נושא זה לבין הדיון במשמעותה של פעולת השיתוף, והן לנוכח השלכות הדיון על עניינן של פעולות מקבילות ברשתות חברתיות אחרות.