35. היועץ המשפטי לממשלה, שהודיע כי בכוונתו להמשיך וליטול חלק גם בהליך דנן, ביקש לחזור על עמדתו העקרונית כפי שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
דיני לשון הרע וזירת הרשתות החברתיות
36. נקודת המוצא לדיון שבפנינו אינה שונה מזו שהנחתה את הערכאות הקודמות: חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים ברשת האינטרנט. אכן, כאמור בפתח הדברים, החוק נחקק לפני למעלה מיובל שנים, מבלי שהמורכבויות של עידן הניו-מדיה היו נגד עיניו של המחוקק. אולם, בית משפט זה כבר התייחס לכך שבהעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע, יש להחילם על פרסומים ברשת בשינויים המתחייבים, ולא להניח קיומה של לקונה (ראו: עניין מור, בעמ' 697). עם זאת, החלה זו צריכה להתחשב בין היתר במאפיינים השונים של רשת האינטרנט. כך, יש לתת את הדעת לכך שרשתות חברתיות הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין "כיכר העיר" מודרנית (שם, בעמ' 694; א"ב 1806/19 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 נ' כסיף, [פורסם בנבו] פסקה 42 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (18.7.2019)). הזמינות והנגישות של הרשת החברתית מאפשרת לחלוק מידע ולהביע דעות שונות ביתר קלות וכן להרחיב את תפוצתם של פרסומים לכלל הציבור ללא השקעת משאבים של ממש, בשונה מאשר בעבר (ראו למשל: דפנה ברק (ארז) "חופש הגישה לאמצעי-התקשורת – איזון אינטרסים בתחומי הזכות לחופש-ביטוי" עיוני משפט יב 183 (1987)). יש בכך, כמובן, יתרונות רבים, ובהם מתן האפשרות לכל אדם לממש את זכותו לחופש הביטוי ללא חסמים או התערבות שלטונית (ראו: עניין מור, בעמ' 694. כן ראו: קרין ברזילי-נהון וגד ברזילי "חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט – על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה" שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל 483, 491-486 (2006)). כמו כן, היעדר המגבלות על הפרסום ברשת החברתית מוביל לריבוי קולות אינהרנטי באופן שמפרה את שוק הדעות ומאפשר למשתמשים להגיב במהירות על תכנים שעל-פי הנטען פוגעים בהם ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, [פורסם בנבו] פסקה 17 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (12.11.2006). ראו גם: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 253-251).
37. לצד זאת, יש להכיר גם בחסרונות מסוימים המאפיינים, למרבה הצער, את השיח ברשתות החברתיות לא אחת. כך, הנגישות והזמינות של המדיה החברתית מאפשרת גם הפצה מהירה ורחבה של פרסומי הסתה ושנאה, מידע כוזב ומטעה ("Fake News") או פרסומים פוגעניים ומכפישים (ראו: בג"ץ 2996/17 ארגון העיתונאים בישראל – הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ראש הממשלה, [פורסם בנבו] פסקה 3 לפסק דינו של השופט מ' מזוז (23.1.2019) (להלן: עניין ארגון העיתונאים)). הפלטפורמה הדיגיטלית מאפשרת גם לבצע ביתר קלות אקטים של ביוּש ("Shaming") בנסיבות שאינן בהכרח רצויות (ראו: מיכל לביא "ביוש לנצח?" משפטים מט 439 (2019)). כפי שציין השופט י' עמית:
"מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל" (עניין סרנה, פסקה 4).