30. בהמשך לקביעותיו אלו, וכדי למנוע אפקט מצנן ביחס לשיח ברשתות החברתיות, בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתו של היועץ אף בכל הנוגע לגישה הפרשנית המרחיבה שלפיה יש לבחון את תחולתן של החסינויות, ההגנות וההקלות הקבועות בחוק איסור לשון הרע במקרים מסוג זה. הדברים אמורים, בין השאר, בהגנה של אמת בפרסום ובהגנות שעניינן הבעת דעה, גינוי או הכחשה של לשון הרע שפורסמה קודם לכן, וכן חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם. בשל ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים בהליך דנן, בית המשפט המחוזי לא בחן את השפעתן של ההגנות הללו בנסיבות העניין. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיבה סך של 5,000 שקלים אך בגין הפרסום ששותף על-ידם, בציינו כי אלמלא ההסכמות הדיוניות בין הצדדים, היה מקום לפסיקת "פיצוי משמעותי".
הערעור שבפנינו
31. כפי שצוין בפתח הדברים, ראינו מקום ליתן במקרה זה רשות ערעור ביחס לשאלה המשפטית שעניינה הגדרתן של פעולות שיתוף ולייק בפייסבוק כ"פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע – וביחס אליה בלבד. לפיכך, אף שהצדדים העלו בפנינו גם טענות רבות אחרות, ובכלל זה לעניין השאלה האם הפרסומים מושא ההליך דנן עולים כדי לשון הרע כהגדרתה בחוק, איננו נדרשים אליהן.
32. בעיקרו של דבר, המערערים טוענים כי אם תוסיף לעמוד על כנה הקביעה שפעולת השיתוף מהווה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע, המשתמשים בפייסבוק יהיו חשופים לתביעות בעת ביצועה של פעולה "כמעט אקראית" אשר "לא פעם עשויה להיעשות בהיסח הדעת וללא הפעלת שיקול דעת". המערערים מדגישים כי קביעה זו מוקשית עוד יותר כאשר מובא בחשבון טווח הגילאים הרחב של המשתמשים ברשת החברתית.
33. המערערים מוסיפים וטוענים כי בעניינם, שעיקרו במחאה ציבורית, מוצדק על אחת כמה וכמה לקבוע שלא התקיים יסוד הפרסום. המערערים מדגישים גם את פערי הכוחות בינם לבין המשיבה ואת היחס בין הפעולות שנטען כי ביצעו ברשת החברתית לבין הסכום הגבוה שנתבע מהם תחילה. לשיטתם, סכום זה מעיד על כך שתכליתה של התביעה היא להשתיק קולות ביקורתיים נגד המקומון.
34. לעומת זאת, המשיבה טוענת כי לשונו של חוק איסור לשון הרע אינה מאפשרת שלא לראות בפעולת השיתוף בפייסבוק כפרסום, וכי כל פרשנות אחרת שתינתן להוראות החוק תהא בגדר "חקיקה שיפוטית". כן נטען כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי היא גם התוצאה הרצויה, וכי היא אף מתיישבת עם המגמה המסתמנת בשיטות משפט אחרות בעולם. המשיבה מדגישה כי פעולת השיתוף מגבירה בהכרח את החשיפה לפרסום המהווה לשון הרע, וכי לעתים היא שתהווה את עיקר הפגיעה במושא הפרסום. המשיבה טוענת אפוא כי אין כל הצדקה לפטור באופן גורף מאחריות לפי חוק איסור לשון הרע את מי שפעל לשתף פרסומים בפייסבוק. לדבריה, הפרשנות שבית המשפט המחוזי אימץ לעניין החסינויות, ההגנות וההקלות הקבועות בחוק מספיקה על מנת להתמודד עם החשש מאפקט מצנן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות. המשיבה מוסיפה כי במקרים המתאימים, ובפרט כשעסקינן בתביעות השתקה, בתי המשפט יוכלו אף לחייב את התובעים בהוצאות.