(1) השלב הראשון: רכוש בר חילוט בהליך פלילי לפי חוק איסור הלבנת הון
(1)(א) לשונו של סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון
19. כפי שעמדנו לעיל, סעיף 21(א) מקנה לבית המשפט סמכות להורות על חילוט רכוש של מי שהורשע בעבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון בשווי של רכוש המוגדר באחת משתי חלופות: האחת, רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; והשנייה – רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך. ה"עבירה" שאליה מתייחסות החלופות האמורות היא עבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון, שהרשעה בה היא תנאי למתן צו החילוט.
20. בפסק דינו בעניין ברהמי הבהיר השופט י' עמית את ההבדלים בין הגדרת "רכוש אסור" שמשמש יסוד להרשעה בעבירות הלבנת ההון לבין "רכוש" שיש לחלט על פי הוראת סעיף 21(א) לחוק, וקבע כדלקמן:
"העבירה בה דיבר המחוקק בסעיף 21(א) לחוק, היא העבירה של הלבנת הון או עשיית פעולה ברכוש אסור [ההדגשות במקור – ע' פ'] (סעיף 21(א) נפתח במילים 'הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4...'). במילים אחרות, סעיפים 4-3 לחוק עוסקים ברכוש אסור הקשור לעבירת המקור, שקיומו נדרש לצורך התגבשות העבירות הקבועות בחוק איסור הלבנת הון. ואילו סעיף 21(א) לחוק נכנס לפעולה רק לאחר שנעברה עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, והוא מקנה לבית המשפט את הסמכות לחלט את הרכוש האסור הקשור לעבירות של הלבנת הון (יהא זה רכוש הקשור בביצוע העבירה או רכוש שהוא בבחינת פירות העבירה)" (ההדגשה הוספה – ע' פ'; שם, פסקה 31).
כך גם צוין בהקשר זה בעניין תענך: "מוצאים אנו לנכון לציין כי מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המונח 'עבירה' בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון משמעו עבירה על פי חוק איסור הלבנת הון, ולא עבירה המקור שממנה התקבלו הכספים שהוסתרו בסופו של יום" (שם, פסקה 258). וכך קבעתי גם אני בפסק הדין בע"א 325/12 רוזנבלט נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.1.2013): "'העבירה' כמשמעותה בסעיף זה [סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון – ע' פ'] היא עבירה של הלבנת הון ולא עבירת המקור שכתוצאה ממנה התקבל הכסף שהולבן" (בקשה לדיון נוסף בנוגע פסק דין זה נדחתה, ראו דנ"פ 1541/13 רוזנבלט נ' מדינת ישראל (30.9.2013)).
21. מסקנה זו, המקובלת כאמור בפסיקתנו זה מכבר, נלמדת גם מדברי נציגת משרד המשפטים בדיוני ההכנה של חוק איסור הלבנת הון: