ניתן להצביע על שלושה תנאים מצטברים על מנת שמידע מסוים יעמוד בהגדרת ״מאגר מידע״ לפי החוק.
מבחן טיב המידע,מבחן אופן החזקת המידע ועמידה באחד התנאים המנויים בסעיף 8(ג) לחוק. על מנת לעמוד במבחן זה יש להוכיח כי ״מאגר המידע״ עונה לאחד משני אלה:
א. אין מדובר במאגר היחיד הנמצא בידי בעל המידע או תאגיד הנמצא בשליטתו.
ב. אכן מדובר במאגר היחיד הנמצא בידי בעל המידע או תאגיד בשליטתו, ובלבד שטיב המידע אינו נכנס בגדר אחד מאלה:
(א) מדובר באוסף נתונים לשימוש אישי שאינו עסקי.
(ב) מדובר באוסף נתונים בסיסי וכללי אשר מטיבו וטבעו נעדר משום פגיעה בפרטיות.
ראה הרחבה, דן חי ״ההגנה על הפרטיות״ עמודים 273-277, (2006).
ו. מן הכלל אל הפרט
בהודעת הערעור ובתשובה בכתב לתגובת המשיב חזר וטען ב"כ המערערת כי המשיב "אגר מידע". לא מצאתי בתשובותיו, מענה מניח את הדעת, לשאלתי מדוע נקט כלפי המשיב בתיבה "אגר מידע". גם בהפנייתו להתפקדות למפלגה מסוימת אין תשובה של ממש לשאלה.
סעיף 13(א) לחוק קובע כי כל אדם זכאי לעיין במידע המצוי בפנקס מאגרי המידע ובלבד שהמידע מתייחס אליו ובסייגים הקבועים בחוק.על הזיקה שבין המידע לבין האדם שהמידע נסוב אודותיו,מלמד גם סעיף 14(א) לחוק – "אדם שעיין במידע שעליו ומצא כי אינו נכון...".
כמו כן,ראה סעיף 23 ג לחוק לגבי הגופים הציבוריים הזכאים לקבל המידע.
אכן,המשיב חבש מספר כובעים, הן כאדם פרטי והן בתפקידיו הציבוריים השונים. אולם,לא הוצגה ראשית ראיה, כי המשיב פעל באופן " מחזורי וקבוע" כהגדרת הפסיקה על מנת ללקט מידע אודות אחרים.לא הוצגה כל תשתית לפיה המידע האצור בטלפונים הניידים,שטיבו אינו ידוע, נועד לתכלית שברישום מאגר מידע.המתווה המשפטי המוצע על ידי ב"כ המערערת יוליך לתוצאה שאין להלום אותה, על פיה, כל תוכן של טלפון חכם (סמארטפון) הינו בבחינת מידע רגיש,ומשכך מתחייב רישומו כמאגר מידע.
מלכתחילה נאמר בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 2)(מאגרי מידע),התשנ"ד-1993 כי יש להוציא מהגדרת מאגר מידע,מחשבים אישיים "מכלל החובות שמטיל החוק,"שכן זוהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה".( ה"ח מטעם הממשלה,2234,מיום 10.1.1994 עמ' 149). ברי,כי בחלוף השנים ועם התקדמות הטכנולוגיה הפך הטלפון החכם למחשב אישי לכל דבר וענין ומכאן שהדברים האמורים בהצעת החוק יפים גם לטלפון חכם.
בהצעת חוק הגנת הפרטיות, התשע"ט-2019, אשר גובשה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ועו"ד חיים רביה, מוצע לבטל את החובה לרישום מאגרי מידע, מאחר והיא הפכה לאות מתה. כך נאמר בסעיף 12 להצעה: "..בעולם דיגיטלי, שבו מידע אישי נאגר ונשמר כעניין שבשגרה, הדרישה לרישום מאגרי מידע מטילה נטל רגולטורי בלתי סביר כמעט על כל אדם המחזיק רשימת שמות של לקוחות, צרכנים או משתמשים בשירות שהוא נותן".
ז. הזכות לפרטיות