הכלל הוא, כי למעט מספר חריגים מצומצם, כל "אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב" מהווה מאגר מידע, כאשר מידע ומידע רגיש מוגדרים בסעיף 7 (1) לחוק ( תיקון מס' 4 תשנ"ו-1996) .
יודגש, כי מקום בו חפץ פלוני להעלות טענה,לפיה קיימת חובת רישום מכוח סעיף 8(ג) לחוק, ביחס למידע מסוים, עליו הנטל להוכיח כי בנסיבות העניין אותו מידע מסוים אכן עונה להגדרת ״מאגר מידע״ לפי סעיף 7 לחוק .
להבדיל מהגדרת ״מאגר״, הגדרת ״מידע״ הוגדרה באופן נפרד ועצמאי בסעיף 7 לחוק, הואיל והמחוקק שזר להגדרת ״מידע״ נתונים עצמאיים ומגוונים,באחת מן החלופות, העונים להגדרת ״מידע״, כל אחד כשלעצמו.
א. אישיותו של אדם;
ב. מעמדו האישי;
ג. צנעת אישותו;
ד. מצב בריאותו;
ה. מצבו הכלכלי;
ו. הכשרתו המקצועית;
ז. דעותיו ואמונתו.
ראה לעניין זה, דן חי ״ההגנה על הפרטיות״ (2006):
״ה-״מידע״ מוגדר בנפרד מהגדרת ״מאגר מידע״, אף הוא במסגרת סעיף 7 לחוק...הגדרת מידע מורכבת מרשימת נתונים אשר החוק הכיר בהם כ״מידע״, לצורך פרקים ב׳ ו-ד׳ לחוק, הפרקים העוסקים במאגרי המידע (פרק ב׳) ובמסירת מידע וידיעות מאת גופים ציבוריים (פרק ד׳)....״ (שם, עמוד 272)
כך נקבע ברע״פ 8464/14 מדינת ישראל נ׳ ניר עזרא (פורסם בנבו, 15.12.2015):
"השאלה המתעוררת בנידון דידן היא האם אכן מדובר במאגר מידע, נוכח החריג הכלול בסעיף 7 לחוק. הסייג המופיע בסעיף 7 לחוק מורכב משני רכיבים – "אישי" ו"שאינו למטרת עסק". האם מדובר בתנאים חלופיים או מצטברים? התשובה נמצאת בהליך החקיקה.
ההגדרה העדכנית למאגר מידע באה לעולם בהצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 4) (מאגרי מידע), תשנ"ו-1996. כשעלתה הצעת החוק לקריאה ראשונה במליאה, הסביר שר המשפטים דאז, דוד ליבאי, כי "התיקון מוציא מכלל 'מאגר מידע' את המחשבים האישיים שאינם למטרות עסק" (ד"כ 13(3), 3925 (תשנ"ד)).
בועדת חוקה, חוק ומשפט, הסבירה נציגת משרד המשפטים, עו"ד דלית דרור, כי "בפסקה (1) כשלעצמה יש שני תנאים מצטברים: גם שימוש אישי וגם שלא למטרות עסק. אם השימוש הוא לא למטרות עסק אלא למחקר, זה לא שימוש אישי. רק בהתקיים שני התנאים יוצאים מהגדרת מאגר מידע. זאת אומרת שהחוק לא יוצא מהגדרת מאגר מידע" (פרוטוקול הדיון בועדה, 13.6.94). המחוקק אמר איפוא את דברו באופן ברור למדי.
הכניסה לחריג בהגדרת "מאגר מידע" מותנית בעמידה בשני תנאים מצטברים – "אישי" ו"שאינו למטרת עסק"...המונח "עסק" אינו מוגדר בחוק דנא, וגם עיון בהליך החקיקה אינו מסייע בידינו....מן המקובץ ניתן להתרשם, כי – דרך כלל – כשהמחוקק משתמש במונח "עסק" כוונתו לפעילות עסקית בעלת אופי קבוע ומחזורי. האם פעילותו של עזרא, אשר השתמש בנתונים שבידו פעמים בודדות לצורך גניבות מזדמנות, אינה נכנסת להגדרה זו, הגם שמטרתה היתה עשיית רווחים; האם ניתן לכנות זאת עסק? לדעתי, לא בלי התלבטות, ותוך השוואה לחוקים שנזכרו, התשובה אינה בחיוב, ומכל מקום הספק גדול." (פסקה כה לפסק דינו של הש׳ א׳ רובינשטיין)(הדגשות שלי-צ.ק). .