לסיכום: כמות אדירה של מידע; פוטנציאל ראייתי אובייקטיבי מזמן אמת; ופגיעה קשה בפרטיות, בחסיונות ובערכים מוגנים הן של המשתמש והן של צדדים שלישיים – אלה הם המאפיינים העיקריים של תוצרי מחשב וטלפונים ניידים (להלן: תוצרים דיגיטליים). בהמשך, נעמוד ביתר פירוט על מאפיינים אלה ואחרים.
הדברים לא נעלמו מעיניו של המחוקק. נוכח הפגיעה הקשה בפרטיות, מצא המחוקק עוד לפני יותר מעשור לחוקק את פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (תיקון מספר 12) (חיפוש ותפיסת מחשב), התשס"ה-2005 (להלן: הפסד"פ). כך, בסעיף 23א לפסד"פ נקבעו נהלים מיוחדים לחיפוש ותפיסה של חומר מחשב תוך התחשבות בפגיעה בפרטיות (ראו גם עניין היינץ, פסקה 62 (2.1.2011)). עם חלוף השנים, המחוקק לא שקט על שמריו והוגשה ועברה בקריאה ראשונה הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד-2014 (להלן: הצעת החוק). סעיף 59 להצעת החוק קובע הסדר מיוחד למסירת העתק של חומר מחשב למי שממנו נתפס המחשב, ופרק ו' להצעת החוק עוסק כולו ב"פעולות בחומר מחשב" וקובע הסדרים מיוחדים לחדירה לחומר מחשב, לרבות שיקולים וסדר עדיפויות בקביעת סוג הצו לפעולה בחומר מחשב (סימן ד' בפרק ו' להצעת החוק)״ (הדגשות שלי-צ.ק).
ה. אשר לטענה כי מדובר במאגר מידע שאי רישומו כחוק מוליך מניה וביה, לחשיפתו לעין כל.
12. מהו " מאגר מידע" לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ״א-1981 (להלן: ״החוק״):
חוק הגנת הפרטיות ותקנותיו כוננו לפני קרוב לארבעה עשורים, בין היתר, כדי להגן על המידע הרגיש האגור במאגרים ולמנוע את חשיפתו לשימוש שלא על פי דין.
דיני מאגרי המידע הכלליים מוסדרים בפרק ב' לחוק.
סעיף 7 לחוק מגדיר "מאגר" בזו הלשון:
״...אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, למעט –
(1) אוסף לשימוש אישי שאינו למטרות עסק; או
(2) אוסף הכולל רק שם, מען ודרכי התקשרות, שכשלעצמו אינו יוצר איפיון שיש בו פגיעה בפרטיות לגבי בני האדם ששמותיהם כלולים בו, ובלבד שלבעל האוסף או לתאגיד בשליטתו אין אוסף נוסף; ״
ניתן אפוא ללמוד מלשון הסעיף כי התנאי הראשון מתייחס לאופן בו מוחזק אוסף נתוני המידע, ובכלל זה נדרש על המבקש להוכיח כי אותו מידע מסוים, קרי אותו ״אוסף נתוני המידע״, אינו מוחזק במאגר-ידני אלא באמצעות מסגרת ממוחשבת (ראה לעניין זה, דן חי ״ההגנה על הפרטיות״ עמוד 271 (2006):
בד בבד, בחר המחוקק להוציא שני אלה מהגדרת ״מאגר״ – האחד, אוסף נתוני מידע לשימוש אישי שאינו למטרת עסק, והשני, אוסף נתוני מידע הכולל ״רק שם, מען ודרכי התקשרות״. משום כך, ניתן ללמוד כי הסעיף מתייחס לאוסף נתונים ״בסיסי״, לגביו סבר המחוקק כי אוסף נתונים מסוג זה מטבעו וטיבו נעדר פגיעה בפרטיות.