69. לאור האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומן של הגנות בחוק ביחס לפרסומים האמורים לפיכך אני קובעת כי פרסומים אלו מהווים כאמור לשון הרע באופן המטיל את האחריות על כתפי הנתבעים.
שאלת האחריות של נתבע 3
70. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין הטלת האחריות לפרסומים על החברה ואחריות אישית כלפי נתבע 2 המשמש כמנהל בפועל של החברה והעיד כי פרסם ויזם את הפרסומים.
71. ואולם, בין הצדדים קיימת מחלוקת משפטית ועובדתית ביחס לשאלת האחריות של נתבע 3 לפרסום הפרסומים.
72. לטענת התובע, יש לחייב אף את נתבע 3 במסגרת הטלת אחריות אישית בתוקף היותו הבעלים של מחצית המניות בחברה והיותו מנהל החברה. לטענתו, נתבע 3 ידע על הפרסומים שפורסמו, קיבל את מכתב ההתראה וכתב התביעה ובכל זאת לא מנע הפרסום.
73. עוד לטענת התובע, מרגע שיש לנתבע 3 יכולת לשלוט על אמצעי הפרסום והוא ידע הן על הפרסום והן לאחר מכן על דרך והתנהלות החברה, קמה לו בהתאם לסעיפים 11-12 לחוק, אחריות אישית בנזיקין. כן נטען כי לא מדובר בהרמת מסך אלא באחריות אישית. התובע מבסס את טיעוניו על ההלכה שנקבעה ב-ע"א צוק אור נ' טל סוקיוריטי בע"מ פ"ד מח (5) 661 (להלן: "עניין צוק אור")
74. מנגד טענו הנתבעים כי נתבע 3 בפועל לא פרסם דבר וכי לא הוא לא משמש כמנהל פעיל בחברה אלא מחזיק בעסק אחר. לטענתם, הכלל הוא שעל התובע להוכיח תביעתו לפיה נתבע 3 פרסם את הפרסומים ואולם לא עלה בידי התובע להוכיח זאת. עוד לטענתם, הרצון לבצע הרמת מסך בין פעולת החברה למעשי נתבע 3 צריך להתבסס על ראיות טובות ואולם לא הוצגו כאלה. בנסיבות אלו עותרים הנתבעים לדחיית התביעה כנגד תביעה 3 תוך חיוב בהוצאות.
75. אבחן להלן טענות אלו.
76. כבר עתה אציין כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את הוראות החוק והפסיקה אני סבורה כי יש להטיל אחריות על נתבע 3 וזאת, הן מכוח סעיף 11 לחוק, כאחראי על אמצעי התקשורת והן מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") כפרסום במחדל.
77. סעיף 11 (א) לחוק מטילים אחריות אף על מי שלא פרסם את הפרסומים בפועל ובכלל זה את עורך הפרסום ואף האחראי לאמצעי תקשורת.
78. וכך נקבע:
"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".